השיחה עם תום

בנות אהובות,
כל תגובה מרגשת אותי. תודה, תודה, תודה לכל מי שטורחת לקרוא וגם להגיב בסוף!
שיהיה לכן חג שמח וחופש נעים!
אוהבת.

"אני יכול אולי לדבר איתך?" שלושת הימים הראשונים שלנו בים היו פשוט מדהימים, מזג האוויר היה נוח, הים היה שקט ולא יהיה מוגזם להגיד שנהניתי מכל רגע. עד עכשיו הזמן גם עבר בלי היתקלויות לא נעימות, זאת הסיבה שכל כך הופתעתי כשתום פנה אליי. לא ציפיתי לזה, להסתכל למעלה ולמצוא את תום עומד מעליי במבוכה. עתליה, שעד לפני רגע ישבה לידי, נעלמה כאילו לא הייתה כאן מעולם ואני לא ידעתי מה לעשות. ידעתי שאני כבר לא כועסת עליו כמו שכעסתי במשך הרבה זמן, אבל זה בכלל לא אומר שסלחתי או ששכחתי. אלא שבמחשבה שנייה, מה כבר יש לי להפסיד? דיברתי עם ניצן פעמיים ושרדתי את זה.

"אני מניחה שכן", תום הנהן כמה פעמים בהפתעה כאילו הוא לא ציפה שאסכים בכזאת קלות. אני לא מאשימה אותו אם הוא חשב שאצעק עליו או פשוט אתעלם ממנו, כי סביר להניח שלפני כמה שבועות זה מה שהייתי עושה. אחרי כמה רגעים הוא יצא מההלם והתחיל להתרחק מהסככה, לא לפני שבדק שגם אני קמתי ושיש לי כוונה לבוא אחריו.

בדרך לאן שזה לא יהיה שהתחלנו ללכת אליו, עברנו ליד יפתח ופלדמן שעמדו ליד המנגל וצחקו תוך כדי שהם מנסים להכין לנו ארוחת ערב. יפתח הסתכל עליי ומבטו היה מבולבל ודאוג בו זמנית, הוא שאל בתנועות שפתיים בלבד לאן אני הולכת. חייכתי אליו חיוך מרגיע וקיוויתי שהוא יבין שהכל בסדר ושאני הולכת מרצון. תום עצר כדי לבדוק למה אני לא מתקדמת בעקבותיו וחיכה שאמשיך, אז סימנתי ליפתח 'אחר כך' והמשכתי ללכת.

אני לא בטוחה למה, אבל דאגתי לשמור מרחק ביני לבין תום, הלכתי ממש על קו המים כששברי הגלים מלטפים את כפות רגליי היחפות. הן היו שחומות בהרבה מהצבע הטבעי שלהן ולא הייתי בטוחה אם השתזפתי או שזה סתם לכלוך. כשלא הצלחתי להכריע את השאלה הזאת, הרמתי את מבטי והסתכלתי על גבו של תום במרחק מה ממני. עבר כל כך הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שדיברתי איתו, מאז שעמדתי מולו, אבל עדיין יכולתי לקרוא אותו בקלות ולדעת בדיוק איך הוא מרגיש עכשיו. הוא היה מהורהר עכשיו - כנראה שהוא שוקל את מה שהוא עומד להגיד לי - ידעתי שככה הוא מרגיש כי כל צעד שלו נראה שקול יותר מהקודם. הייתי בטוחה בזה שהוא לא בטוח בעצמו, וזה לא התאים לו. היה לו יותר ביטחון עצמי מאשר לכל בן אדם אחר שפגשתי. אני מניחה שבמצב כזה גם האמיצים ביותר חוששים, בטח זה לא קל להתנצל על דבר כזה.

ככל שהתרחקנו משאר החברים שלנו, תום האט צעדיו, כאילו הוא לא רוצה להגיע ולדבר איתי. לא היה אכפת לי שהוא לוקח את הזמן כי בסך הכל גם אני לא הייתי יותר מדי להוטה לדבר איתו. היה נדמה לי שאנחנו הולכים כבר נצח עד שבסוף הוא עצר, התיישב על אבן והסתכל במבט סתום אל האופק. לא ידעתי מה הוא מצפה שאעשה עכשיו, מסיבה כלשהי ברורה לחלוטין לא הרגשתי שזה מתפקידי להתחיל את השיחה הזאת, אז רק התיישבתי במרחק סביר ממנו וחיכיתי שיתחיל לדבר.

"תמיד ידעתי שזה יהיה הוא בסוף", גם הקול שלו, כמו גם שפת הגוף והמבט שלו, היה מהורהר. הוא נראה קצת כאילו הוא מדבר אל עצמו ולא כאילו הוא מנסה לדבר איתי בפעם הראשונה מאז שצעקתי עליו. למרות כל זה, ידעתי למי הוא מתכוון גם מבלי לשאול אותו, יפתח.

"אנחנו לא ביחד", הקול שלי נשמע באוזניי חסר כל רגש וקיוויתי שגם ההבעה שלי הייתה אדישה. לא רציתי שהדברים שהוא יגיד ישפיעו עליי, ויותר מזה, לא רציתי שהוא ישים לב לכך.

"עינב, את אומנם יכולה לשקר לכולם ואת יכולה לשקר ליפתח, ואת אפילו יכולה לשקר לעצמך, אבל את לא יכולה לשקר לי. את אולי לא אוהבת את זה, אבל אני מכיר אותך יותר טוב ממה שאת מוכנה להודות". הוא הסתכל עליי בפעם הראשונה מאז שהתיישבנו. העיניים הכחולות שלו, שפעם היו הסיבה שלי לחייך, גרמו לי עכשיו להרגיש רק קור מבפנים. "את יודעת טוב כמוני שזה מה שיעשה לך טוב כי זה מה שאת רוצה באמת".

מכיוון שלא התכוונתי לתת לו שום רמז למה שהולך לי בתוך הראש ובתוך הלב, כי את הזכות לדעת הוא איבד ביום הראשון ששיקר לי, הייתי צריכה לשחרר את מה שאני מרגישה איכשהו. תפסתי אבן קטנה שהייתה לידי וזרקתי אותה הכי רחוק שהצלחתי בתקווה שהיא תעשה גל גדול ואולי גם תשפריץ, אבל פני המים בקושי זזו כשהאבן הקטנה שלי פגעה קרוב לחוף. "טוב, לא על זה רצית לדבר איתי, נכון? הידקתי את הלסת שלי כדי לעצור את עצמי מלומר משהו שיגרום לי להתחרט אחר כך.

"האמת היא שגם על זה, בין היתר", הלסת שלי השתחררה מיד מרוב הפתעה. "אני לא חושב שהוא אמר לך את זה אי פעם, אבל ביום שנהיינו רשמית חברים הוא בא לדבר איתי". לא הסתכלתי על תום אבל כל תשומת הלב שלי הייתה ממוקדת בו ובמילים שיצאו לו מהפה. "הוא בא להגיד לי שזכיתי בך והוא הזהיר אותי לא לעשות שום דבר לא במקום. הזהיר..." תום השמיע גיחוך קטן. "...יותר נכון איים. הוא איים עליי שאם אפגע בך, אתחרט על זה".

הרגשתי את הלב שלי נצבט. לא הייתי בטוחה אם בגלל מה שתום עשה לי או בגלל מה שיפתח אמר לו. הוא לא היה צריך לעשות את זה. במשך כל מערכת היחסים שלי עם תום, יפתח לא העיר לי ולא התערב בעניינים שלי אפילו פעם אחת. הוא שמע את כל מה שרציתי לספר לי בעניין והגיב כמו שציפיתי ממנו והתעניין בי כל הדרך. הוא תמך בי במשך כל התקופה הזאת וגם אחרי שהקשר בינינו נגמר והייתי שבורה. פעם אחת הוא לא אמר משהו רע על תום -  חוץ מהפעם אחרי המסיבה - והוא גם לא רמז שראה את זה מראש.

"הוא דאג לך, מאז ומתמיד, והוא עדיין דואג. הוא רק רצה לוודא שלא תפגעי ממני והוא גם צדק", תום ענה כאילו הוא שמע את המחשבות שלי ויכולתי להרגיש שוב את הלב שלי נצבט. "אחרי שראית אותי ואת ניצן בחורשה, הוא בא לדבר איתי. זה היה לפני שנפגשנו שוב, לפני שנתתי לך ללכת ממני בלי לנסות לבקש סליחה. הוא דרש ממני הסבר הגיוני למה שעשיתי לך, וכשלא היה לי תירוץ שסיפק אותו, הוא הרביץ לי ולא עשיתי כלום כדי להגן על עצמי. פשוט כי ידעתי שהוא צדק מההתחלה, הוא אמר לי שאם אפגע בך, אתחרט על זה. פגעתי בך וגם התחרטתי".

היה לי קשה להאמין שבחיים לא שמעתי על זה מיפתח. לא התאים לו לעשות משהו כזה מאחורי הגב שלי, ובאופן כללי לא התאים לו לאיים ולהרביץ. הוא לא היה טיפוס אלים בכלל, הוא היה מעל כל זה, הוא היה טוב. "המכות שחטפתי לא היו הסיבה שהתחרטתי, אבל הן כן גרמו לי לראות את מה שעשיתי באור הנכון. טעיתי, עינב", הוא כחכח בגרונו ואני בלעתי רוק. "לא הייתי צריך לשקר לך ולא הייתי צריך ללכת מאחורי הגב שלך ולא הייתי צריך לבגוד בך. לא עם החברה הכי טובה שלך ולא בכלל. יצאתי אידיוט ואני כל כך מצטער שפגעתי בך. אני אוהב את ניצן אבל לא הייתי צריך לעשות את זה על חשבון האמון שלך", הוא העביר ידו בשיערו השחור כל כך ונאנח. "לבגוד זה מעשה בלתי נסלח ואני באמת מבין את זה עכשיו".

הוא נגע בידי בזהירות ונתן לי אפשרות למשוך אותה ממנו. אבל לא עשיתי את זה כי כבר לא נשאר בי כוח אפילו להרים את היד. הרגשתי מרוקנת מאוויר, לא ידעתי איך להתמודד עם כל מה שהוא הפיל עליי בבת אחת, הייתי צריכה זמן לעכל את הכל, אבל תום כבר פתח את הפה שלו שוב ונראה כאילו יש לו עוד הרבה מה להגיד. "את יודעת שאני מאמין שלכל דבר יש סיבה, והסיבה שאני ואת לא ביחד היא כי אנחנו לא אמורים להיות. לי יש את ניצן וטוב לי איתה, ואת... את חייבת לתת לזה עוד הזדמנות. אני מבין כל טיפת כעס ואכזבה שיש לך כלפיי, באמת, אבל זה שאני פגעתי בך זה דבר אחד וזה לא בסדר בשום דרך שמסתכלים על זה, ובכל זאת זה לא אומר שכולם כמוני". לא הייתי בטוחה שאני מבינה לאן הוא חותר. "בטח שלא יפתח, אני לא חושב שאת מבינה בכלל את מה שהוא מרגיש כלפייך. אני בטח לא מבין כי בחיים שלי לא ראיתי עוד משהו כמו זה".

"איך זה בדיוק העסק שלך?" גם אם היה משהו במה שהוא אמר, ואני כמעט משוכנעת שאין, לא רציתי לדבר עם תום על יפתח. גם לא כל כך רציתי להקשיב לו יותר, אבל אם הגעתי עד לכאן לא ראיתי סיבה ללכת עכשיו.

"זה העסק שלי כי אני מכיר אותך ואני יודע שפסלת את זה עוד לפני שניסית בכלל כי את מפחדת. זה העסק שלי כי אני הסיבה שאת מפחדת. אני אשם בזה ובגללי הפסקת להאמין והפסקת לבטוח. זה העסק שלי כי פגעתי בך ובגללי היית עצובה. זה העסק שלי כי עכשיו זה התפקיד שלי לכפר על המעשים שלי ולתקן את העוול שגרמתי לו. את צריכה לדבר עם יפתח, עינב. אני רציני. ואת צריכה לעשות את זה כמה שיותר מהר. הוא אמנם אוהב אותך אבל הוא לא יכול לחכות לנצח כדי שתפנימי את זה. מתישהו גם הוא יוותר".

---

שלכן תמיד,

עינב