"איפה את?" הצרחה מהעבר השני של הקו כמעט גרמה לי להתחרש. אני נשבעת שלפעמים אני פשוט לא מצליחה להבין מה עובר על עתליה. דבר ראשון, היא הבן אדם היחיד שפגשתי שמסוגל להגיע לדציבלים כאלו. דבר שני, אני לא מבינה למה היא חשה את הצורך להשתמש בכישרון הזה שלה נגדי. דבר שלישי ואחרון, אני לחלוטין לא מסוגלת לחשוב על סיבה הגיונית שתהיה לה להגיע לטונים האלו כל כך מוקדם בבוקר. ברצינות, השעה עכשיו רק שמונ-
"שיט!" ביטאתי בקול רם את המחשבה האחת והיחידה שהדהדה לי בראש עכשיו. הרגשתי כאילו הוא חלול לחלוטין מבפנים ומישהו רוצה לבדוק אם יש שם הד. הוא חייב להיות חלול לחלוטין, הראש שלי, כי אם הייתה בו טיפה אחת של שכל לא הייתי מוצאת את עצמי במצב הזה עכשיו.
מהצד השני נשמעו עוד כמה צעקות ורשרושים ועוד משהו שהזכיר לי טיפה קרב היאבקות קצר עד שלבסוף הקול של אביב השתלט על הקו. "יש לך בדיוק שלוש דקות להתייצב פה או שאנחנו נוסעים בלעדייך. ברור?" הנהנתי במשך כמה רגעים עד שנזכרתי שהיא בכלל לא יכולה לראות אותי.
אם לא הייתי בלחץ מטורף של זמן עכשיו הייתי צוחקת על עצמי. "כן המפקד!" עניתי בציות ומיהרתי לנתק את הטלפון. רצתי למקלחת וצחצחתי שיניים תוך כדי שהחלפתי בגדים וסידרתי את השיער. לא הייתי בטוחה שאביב תממש את האיום שלה אבל למען האמת פשוט פחדתי לבדוק.
---
הגעתי מתנשפת כולי, כאילו רצתי עכשיו מינימום מרתון, פעמיים ברצף, במדבר סהרה, עם מעיל סקי. אביב שלחה אלי מבט שהיה קצת כועס וקצת משועשע והייתי רחוקה מכדי להבחין איזה חלק יותר. היא לא הייתה זאת שעלולה להתפרץ עליי. "עינב שוורץ! את מוכנה להסביר לי בבקשה למה חיכינו לך פה רבע שעה? ואני מקווה מאוד בשבילך שההסבר הזה יהיה חתיכת תירוץ טוב אחרת לא הייתי מתקרבת אליי השבוע בכלל."
אם לא הייתי מכירה את עתליה כל החיים שלי רוב הסיכויים שעד השלב הזה כבר הייתי משתינה במכנסיים שלי מרוב פחד. היא נראתה כועסת לכל דבר ועניין ואנשים אחרים אולי ציפו שייצא לה עשן מהאוזניים אבל אני ידעתי יותר טוב מזה. ידעתי שהיא פשוט מאוד לא מסוגלת לכעוס עליי ומעבר לזה, אחרי השיחה שלנו אתמול ידעתי שהיא פשוט שמחה מכדי לכעוס באופן כללי ולא רק ספציפית עליי. זאת הייתה תכונה שלה שתמיד קינאתי בה, הקטע הזה שכשטוב לה באמת שום דבר אחר לא מזיז לה. לא משנה כמה תנסה לא תצליח לדכא לה את האושר.
בגלל זה אפילו לא נרתעתי או ניסיתי להגן על עצמי כשהיא צעקה עליי. זה היה עוד פן באופי שלה, החלק הזה שחייב שישמעו אותו כל היום, החלק שהוא חלק ממנה בדיוק כמו כל שאר הדברים שעושים ממנה מה שהיא, ההגזמות, הכעס הלא אמיתי ועוד הרבה דברים טובים. לא באמת היה לה כזה חשוב ששכחתי לקום ושכולם חיכו רק לי ושהיינו אמורים לצאת כבר לפני עשרים דקות, מה ששינה הוא זה שבסופו של דבר הגעתי. "עתלה על תכעסי עלי, לא התעוררתי, אני מצטערת. פאדיחה שלי. לא יקרה שנית." היא הרימה גבה ונראתה בלתי משוכנעת בעליל. "מבטיחה." הנחתי יד על הלב. אחרי שנייה או שתיים היא נשברה, חייכה אלי ובאה לחבק אותי. "אני שמחה שבאת." היא לחשה לי באוזן ומחצה אותי קצת.
מזווית העין ראיתי את אסף מסתכל עלינו, בוחן את עתליה וכמו ממתין למשהו שיקרה. "אני רואה שיש פה מישהו ששמח שאת באת." לחשתי לה בחזרה והיא התרחקה ממני כדי לראות על מה אני מדברת. לא שלא היה לה ברור גם בלי להסתכל. אסף האדים לגמרי כשהיא הסתובבה אליו, כאילו הוא נתפס עושה משהו אסור. זה דווקא היה די חמוד שהוא שומר עליה ככה מרחוק, וזה היה חמוד כמעט באותה מידה שהאוזניים שלו היו אדומות עכשיו. עתליה צחקה בשקט אבל לא הצליחה להסיר את מבטה ממנו. "נו לכי, את יודעת שאני אסתדר לבד." מירפקתי אותה והיא היססה בדיוק לרגע אחד לפני שהתרצתה והתקדמה אליו בריצה קלה. הם באמת מתאימים. לא חשבתי שאני אגיד את זה אי פעם אבל זה נכון. אסף השקט בהגזמה ועתליה הקולנית והנמרצת, הם פחות או יותר משלימים אחד את השני.
אולי היה קצת מוקדם מידי לשחרר את עתליה מאחריות ולהגיד לה שאני מסוגלת להסתדר בעצמי כי בדיוק שתי דקות אחר כך הוכחתי לעצמי שזה לא נכון ואני לא באמת יכולה. מאחר ועתליה בכבודה ובעצמה ארזה לי את התיק לנסיעה זאת צריכה להיות אחריותה להעמיס אותו עכשיו כי הוא כל כך כבד שאני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה. אמנם פעם הייתי הולכת מכות עם מתן על בסיס קבוע (מתוך אהבה) ולפעמים הייתי מצליחה גם כמעט לנצח אותו, אבל עבר המון זמן מאז ואני לא בכושר ואין בי את הכוח להניף את התיק הזה במעלה המדרגה הקטנה. בעיקר כשהוא שקל כאילו הכיל בתוכו את כל הארון שלי כשבעצם ידעתי בוודאות שהוא מכיל רק חצי ממנו. לא שהבנתי למה בדיוק אני צריכה כל כך הרבה בגדים שגם ככה מעל למחצית מהזמן אני אמורה ללבוש בגד ים. אני ועתליה לא בדיוק ראינו עין בעין בנושא הזה ומסתבר שאין לי באמת את הזכות להחליט מה ייארז ומה לא ייארז. זאת הסיבה שיצא שיש לי בתיק יותר בגדים ממה שלבשתי במשך כל מה שעבר מהחופש הגדול וכל זה בשביל נסיעה של ארבע לילות. אפשר להגיד שאני מוכנה לכל סיטואציה ומזג אוויר עכשיו.
"את מסתדרת שם?" קול עמוק נשמע מאחורי ואני קפאתי רק לשנייה אחת. זאת הייתה אגב טעות חמורה כי כשאת קופאת אפילו רק לשנייה אחת בזמן שאת מנסה להעמיס תיק ששוקל יותר ממך בתא המטען של מיניבוס (שאני עד עכשיו לא לגמרי משוכנעת איך אביב הצליחה להשיג אותו - היו לה כישורי ארגון של אמרגן של להקת רוק מצליחה) מה שקורה במצב כזה הוא שהתיק שלך פשוט מאוד מחליק חזרה למטה ורומס אותך. זה גם היה קורה לי אם לא יפתח שתפס ברגע האחרון את התיק, דחף אותו בבטחה פנימה ובו בזמן הציל אותי ממות בטוח.
"תודה." הודיתי לו למרות שזאת הייתה בעצם אשמתו שקפאתי, עוד רגע והיה כתוב על המצבה שלי נמחצה בעודה בחיים, אני מניחה שזה שהוא גם הציל אותי כיפר על זה בסך הכל.
"אין בעד מה." הוא חייך אליי חיוך חם ושמח ורגיל לחלוטין שלא הצלחתי להבין מה נדפק אצלי. על המצב הזה בזמן האחרון היה לגמרי באשמתי, אני הייתי זאת שחייבת לסבך את הכל, אני הפכתי את הכל למוזר ומביך. ובמקום להחזיר חיוך לחבר הכי טוב שלי כמו שמצופה והגיוני לעשות, נתקעתי במחשבות וגרמתי גם לרגע הפשוט הזה להפוך למביך. "נראה לי ששברת היום שיא, שלוש דקות זה מרשים אפילו בשבילך." החיוך שלו לא זז לו מהפנים.
כמה זמן עבר מאז שעשינו יחד משהו טיפשי ואפייני כל כך לנו כמו למדוד אחד לשני זמנים, נדמה שעבר נצח. המחשבה הזאת גרמה לחיוך לכבוש גם לי את הפנים ובזאת אני מקווה גם להסיר את המחסום האחרון של מבוכה שאני בעצמי יצרתי. "שמרתי לך מקום אגב." הוא נתן לי מכה קטנה עם הכתף לפני שסגר בטריקה את תא המטען. לא היה לו מושג כמה אני זקוקה לדחיפה הזאת, לניעור קטן שיעיר אותי ויחזיר אותי למסלול.
"הכי מאחורה?" שאלתי אותו, יפתח רק הנהן כאילו אין דבר יותר ברור מאליו ממה ששאלתי הרגע, ובאמת לא היה.
---
הנסיעה לצד יפתח עברה כל כך מהיר שבכלל לא שמתי לב לנוף שהשתנה ולים התיכון שנשקף עכשיו מהחלון עד שיפתח הפנה את תשומת ליבי אליו. הנוף היה משגע, מיוחד ושגרתי בו זמנית, קצת כמו יפתח. תישארי בפוקוס עינב. לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים, מהנוף זאת אומרת. כשהסתכלתי על יפתח כדי לשתף אותו בהתלהבות שלי מהנוף השונה בתכליתו מהנוף שהקיף אותנו ביום יום, הופתעתי לגלות שהוא כבר מסתכל עליי. נהיה לי חם בגרון ופתאום כבר לא הייתי בטוחה ממה נבעה ההתלהבות שלי ומה התכוונתי להגיד. "הנוף מהמם." מלמלתי. יכולתי רק לשים לב לכמה רחבים האישונים של יפתח וכמה הם בולטים בשחור שלהם על הצבע החום דבש של העיניים שלו.
"יותר ממה שנדמה לך." יפתח הסכים איתי כשרמז כמעט בלתי מורגש לחיוך בזווית פיו.
"הגענו!" אביב צעקה מקדמת האוטובוס. ניערתי את הראש כדי להעיף את מה שנשאר מהרגע המוזר הזה וסימנתי ליפתח שייתן לכולם לצאת ורק את יקום. גם ככה הוא לא היה נדחף, זה לא היה באופי שלו. אחרי שהורדנו את כל הציוד ואביב החליפה כמה מילים עם הנהג היא פנתה אלינו. הרגשתי קצת כמו בטיול שנתי כשהמורה מסבירה את הכללים ומאיימת שאם לא לכולם יהיה איפה לישון היא תחליט לבד את סידורי השינה. אני בכלל לא אתפלא אם אביב תעבוד בתור מורה בעתיד, היא אהבה לנהל ולהחליט ולדבר ומשפטים כמו 'יש לי עיניים בגב' היו פשוט תפורים עליה.
"אז ככה, יש לנו הליכה קצרצרה בכיוון הזה" הכיוון הכללי שהיא הצביעה אליו היה אחורה. "תתקדמו עד שתראו סככה ואז תעצרו." בלי לומר מילה נוספת יפתח תפס רצועה אחת של התיק שלי והעמיס אותה על גבו, ומיד אחר כך תלה את התיק שלו על הכתף והתחיל ללכת.
"את באה?" הוא שאל כשלא באתי בעקבותיו. הנהנתי ומיהרתי כדי להשיג אותה.
שלכן תמיד,
עינב