גודל טקסט‎ נורמלי‎ גדול‎ ענק‎
ניגודיות צבעים‎
רגיל‎ מותאם לכבדי ראייה
סגור

הביקור של עתליה

עינב עדיין מבולבלת מכל מה שקרה עם ניצן ותום ויותר מזה, עם כל מה שקורה עם נוי ויפתח. למזלה, עתליה מגיעה בדיוק בזמן הנכון ומצליחה לעשות לה קצת סדר בראש ובחדר...

תוכן פגעוני
tag icon תגיות:
מרס 17, 2015 00:00
photo

 

שמעתי פעם תיאוריה שאומרת שדרך התבוננות בבית של בן אדם או אפילו רק בחדר השינה שלו, אתה יכול להכיר אותו ולהבין מה הולך בחיים שלו כמו שלא תצליח גם בחודשיים של שיחות איתו. ניסיתי לבדוק את זה כמה פעמים ועד עכשיו זה נראה לי נכון למדי. החדר שלי, לדוגמה, הפוך לגמרי בימים האחרונים, את הרצפה אי אפשר למצוא בכלל מתחת לכל הבגדים והשטויות הקטנות, השולחן עמוס לעייפה והארון מפוזר לחלוטין. בדיוק ככה אפשר לתאר גם את המחשבות שלי - הפוכות, אבודות, עמוסות, מפוזרות. אני מרגישה ככה מאז שדיברתי עם ניצן במדורה.

משהו אחד הציק לי במיוחד. אמרתי לניצן שאני לא רוצה ומעולם גם לא רציתי שהיא ותום ייפרדו, זאת הייתה האמת ואני עדיין חושבת ככה. ככל שהתעמקתי בזה, ככה התחזקה בי האמונה בלב שלם שאני מעדיפה את הדברים ככה. הסברתי לה שזה בגלל שהפרידה שלהם לא תועיל לי בשום דרך, הסבר שהיה נכון לכל דבר. מאוחר יותר, ביני לבין עצמי הבנתי שכנראה, למרות שהם פגעו בי ודרכו עליי וריסקו לחלוטין את מה שהיה הביטחון העצמי שלי, הם עדיין היו חשובים לי והאושר שלהם באמת היה לי חשוב. עד פה הכל בסדר, הבעיה התחילה כשהבנתי שאם כל זה נכון ואני מרגישה ככה ועמוק בפנים מתחת לפגיעה שמחתי שטוב להם, מה שאני מרגישה כשאני רואה את נוי ויפתח ביחד הוא ברצינות לא במקום. כי איך זה שלשני האנשים שהיו אך ורק לטובתי, תמכו בי בלי לשאול שאלות מיותרות ובלי לפקפק בי אפילו לרגעו, שלא פגעו בי בכוונה או בטעות ודאגו לי כל הזמן, איך זה שדווקא להם אני לא מצליחה לפרגן?

מה שהכי גרוע בזה הוא שלמרות שנוי חזרה הביתה ההרגשה המציקה הזאת לא עזבה יחד איתה. כל כך קיוויתי שכשנוי תעלה על האגד ותנופף לי לשלום מהחלון, היא תיקח איתה לצפון את הלחץ והמועקה, שבניגוד גמור לרצוני, ישבו לי בתחתית הבטן במשך רוב הביקור שלה. למרבה הצער וכמו שקורה לא פעם, התקוות האלו שלי התנפצו וקרה אפילו ההיפך מהן. ההרגשה הזאת התגברה והחמירה והפסקתי להבין מה אני רוצה בכלל.

לא הבנתי כבר כלום, הרי הטוב שלהם ביחד אפילו לא בא על חשבוני כמו במקרה של תום וניצן, שפגעו בי בדרך שלהם להיות מאושרים. בערך בשלב הזה הבנתי שיש סיכוי לא קטן בכלל שבאיזושהי צורה מעוותת אני מרגישה שהביחד שלהם בא על חשבון האושר שלי. אם הייתי יכולה, הייתי סותמת את המחשבות שלי בנקודה הזאת ולא מאפשרת להן לנדוד הלאה כי הן עברו את הגבול של המסובך וחצו אותו לתחום חדש לגמרי - תחום הבעיות הבלתי פתירות. אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב וכמו תמיד, המשכתי לחשוב שעות נוספות וניתחתי כל שנייה וכל מאית שנייה, עד שבאמת לא נשאר עוד מה לנתח.

וכשלא נשאר עוד מה לנתח, ניתחתי מחדש את מה שכבר חזרתי עליו פעמים רבות. וזה הפחיד אותי, הפחיד אותי כל כך כי עמוק בתוכי כבר ידעתי מה זה אומר, ידעתי מה אני כנראה מרגישה כלפי יפתח וזה לא רגש שאמור להיות בי כלפיו, בטח לא עכשיו כשנוי מנסה את מזלה איתו. על מה אני מדברת בכלל, זה לא רגש שאמור להיות בי כלפיו אף פעם, פשוט מאוד. נכון לעכשיו, אני מדחיקה את הרגשות והמחשבות האלה מאוד יפה, והחלטתי שאשמור אותם בפנים כי אם אעז לחשוב על זה טיפה יותר מדי, הכל ישתנה בשנייה אחת. הפעם אם זה יקרה, זה יהיה הרבה יותר גרוע מלנשק את יפתח כי עכשיו כבר לא אוכל לתרץ את זה לעצמי באותה הקלות.

הדבר ההגיוני האחרון שהצלחתי לחשוב עליו הוא, שאני צריכה עזרה ואני לא מסוגלת להסתדר עם כל זה לבד. בלי להתלבט יותר מדי, שלחתי לעתליה הודעה ושאלתי אם אכפת לה לבוא להציל אותי. 


***

"מה לעזאזל הלך כאן?" היה הדבר הראשון שעתליה שאלה כשהיא פתחה את הדלת לחדר שלי כמה דקות אחר כך. "נתנו לך משימה אחת לא מסובכת מדי, תארזי תיק לחמישה ימים. איך הגעת למצב הזה?" ההשפעה של הנוכחות שלה עליי הייתה מיידית. כבר אחרי משפט אחד, היא גרמה לי להרגיש שחלק מהמתח עוזב את הגוף שלי. הסיבה לכך הייתה פשוטה - עתליה, בדומה למיטה שלי, הייתה האזור היחיד של הסדר בתוך הבלגן, נקודה של אור באפלה.

לא עברו אפילו עשר דקות עד שהחדר שלי הזכיר שוב את המראה הטבעי שלו. התיק הירוק הגדול, שהתכוונתי לקחת איתי לים וכבר יצא לי לפרוק פעם אחת כשבוטלה הנסיעה הראשונה, היה ארוז שוב לתפארת ואני הרשיתי לעצמי לחייך קצת. "את כבר יכולה להגיד לי", אמרתי כבדרך אגב לעתליה כשצנחנו עייפות אך מרוצות על המיטה שלי.

היה חמוד מאוד שהיא טרחה להעמיד פנים שאין לה מושג על מה אני מדברת. אבל היא הייתה שקופה בעיניי ואחרי כמה רגעים שלא הסרתי ממנה את מבטי, היא נאנחה וידעתי שהיא עומדת לספר לי. סמכתי על עתליה בעיניים עצומות וידעתי שאין מצב שהיא תפלוט משהו שסיפרתי לה, אבל לא היה לי קשה להוציא ממנה דברים שהיא ידעה. כשמשהו חדש העסיק אותה או הטריד את המחשבה שלה, היה כמעט בלתי אפשרי לא לשים לכך לב. גם עכשיו, עם כמה שהיא הייתה כביכול חברותית ופטפטנית (אולי בעצם היא הייתה שמחה רק בגלל שהיא נהנית מסידור ואריזה ולאו דווקא בשבילי), יכולתי לראות עליה שהמחשבות שלה נודדות ממני והלאה.

"זה אסף", היא לא הסתכלה עליי ולכן היה לי יותר קל להאמין שפשוט לא שמעתי נכון. "אני יודעת מה את חושבת", היא הוסיפה לפני שהספקתי להגיב, עוד לפני שהספקתי לעכל בכלל את מה שהיא אמרה ואפילו לפני שבעצמי ידעתי מה אני חושבת. אבל זה לא היה חדש, היא תמיד ידעה מה אני חושבת לפני שאני ידעתי. "אז אענה כבר עכשיו. כן, אסף בן שמעון. כן, אני יודעת שזה מוזר ומפתיע. כן, אני יודעת שלא ממש סימפטתי אותו".

"להגיד שלא סימפטת אותו זה עוד עדין יחסית למה שחשבת עליו", צחקתי אבל התכוונתי לזה בשיא הרצינות. עתליה ואסף לא הסתדרו אף פעם, אני לא יודעת מה הוא חשב עליה אבל עתליה מעולם לא חיבבה אותו ולא פעם שמעתי אותה מגנה אותו.

עתליה הנהנה. "אני יודעת את כל זה, אבל בשלב הזה כבר לא אכפת לי", היא נאנחה. "את זוכרת את המסיבה שנסענו אליה עם גילי, אחות של עלמה?" הנהנתי, המסיבה שבה נישקתי את יפתח, שלפניה הבלגן שבראש שלי היה לא קשור בכלל ושונה בבסיס מהבלגן שהולך בראש שלי עכשיו. מרגיש לי כאילו עברו שנים מאז, אבל עבר בסך הכל חודש. "אז אחרי שנטשת אותי לטובת יפתח", היא התמהמה כדי להסתכל עליי מסמיקה, "די מיציתי את העניין ויצאתי החוצה בדיוק כשאסף רצה להיכנס. הייתי די עצבנית ולא יכולתי לעצור את עצמי מלהתפרץ עליו. כעסתי עליו על זה שהוא חייב להידחף לכל דבר ואמרתי לו שהוא לא רצוי". היא השפילה את מבטה והפנים שלה הביעו חרטה על הדברים שאמרה. "אמרתי כמה דברים ממש לא נחמדים והוא אפילו לא מצמץ. כשסיימתי לצעוק, הוא שאל אותי אם אני בסדר", החיוך שעלה על הפנים שלה היה נוסטלגי משהו. "את מבינה, הוא זה שחטף הרגע מטח של האשמות בפרצוף ובסוף הוא זה שמתעניין אם אני בסדר. מפה לשם התחלנו לדבר ולא הפסקנו עד עכשיו. אני משתדלת לא למהר להדביק תוויות ולהגדיר את זה, אבל נראה שזה מתקדם להיות משהו טוב."

"למה לא אמרת לי כלום כל הזמן הזה?" התנפלתי עליה בחיבוק, שאם לא הייתי מתרגשת כל כך, אולי הייתי שמה לב שחונק אותה לגמרי. שנאתי את זה לגמרי, שנאתי לא לדעת מה קורה בחיים שלה ולהיות כל כך שקועה בעצמי שאני אפילו לא שואלת אותה מה איתה. אני לא מאמינה שלקח לי חודש לקלוט שמשהו קורה ושהיא כל כך מאושרת. הייתי מאושרת בשבילה, הגיעה לה משהו טוב.

עתליה משכה בכתפיה אחרי שהתאוששה מהמחיצה שלי. "אני מניחה שפשוט היית טרודה בדברים אחרים ולא רציתי להעמיס עלייך עוד", כעסתי על עצמי כל כך שנתתי לה את התחושה הזאת. "אל תרגישי רע או משהו, אני בכלל לא באה אלייך בטענות ואני הכי מבינה אותך בעולם. הייתי צריכה מישהו שיקשיב לך ושמחתי למלא את המקום הזה, גם אם זה אומר לפנות את אור הזרקורים לכמה שבועות". איכשהו מה שהיא אמרה לא עודד אותי בכלל. "גם עכשיו אני יודעת שיש משהו שיושב לך על הלב ויותר מאשמח לשמוע על זה אחרי שחפרתי לך ארבע עשרה שנה", היא חייכה אליי חיוך רחב ואני התחלתי לדבר.

*** 

סיפרתי לה הכל, גם את כל הדברים שפחדתי להשמיע בקול רם כדי שלא יהפכו לאמיתיים מדי. את כל ההשערות והפחדים והחששות שלי שיתפתי איתה והיא רק חייכה את אותו חיוך רחב בלי לרמוז מה היא חושבת ומה דעתה. דיברתי על השיחה השנייה עם ניצן, על התובנות שיצאו לי ממנה, על הביקור של נוי והתחושה שהוא השאיר בי, על יפתח ועל כל מה שעבר לי בראש מאז המסיבה ובסוף כל זה, היא עדיין לא אמרה כלום.

"עתלה, את קצת מפחידה אותי עם החיוך הזה שלך. זה מזכיר לי את הילדה מסרט האימה הזה שראינו אצל עמית פעם", היא המשיכה לחייך מוזר. "אם לא תגידי משהו עכשיו, אני מוציאה אותך מהבית שלי", איימתי, "ברצינות".

 

"שתינו מודעות טוב מאוד לזה שאת לא מסוגלת להיות בלעדיי, אז אל תאיימי סתם. אם את בכל זאת מתעקשת, אני יכולה להגיד לך מה אני חושבת". הנהנתי במהירות כדי שהיא לא תתחרט חס וחלילה ותחזור לחייך את החיוך המטריד הזה. "אני חושבת שאת יודעת לבד בדיוק מה את אמורה לעשות עכשיו, אני חושבת שאת יודעת איך את מרגישה ואת לא צריכה את העצה שלי. הדבר היחיד שהיית צריכה, זה לשמוע את עצמך בקול רם כדי שתביני בעצמך את מה שברור לי כבר. אז אני לא מתכוונת להגיד לך כלום מעבר לקלישאה הכי קלישאתית בעולם, תקשיבי ללב שלך וכבר תדעי מה לעשות".

***

עתליה הלכה והשאירה אותי מבולבלת כמעט כמו שהייתי לפני שהיא באה, אבל לפחות הייתי ארוזה לנסיעה, שזה כבר דבר אחד פחות שאני צריכה לחשוב עליו. "עינב, את יכולה לבוא רגע?" אמא שלי צעקה מהחלק השני של הבית. "יש לך כמה דקות לעזור לי בבישולים?" היא שאלה כשמצאתי אותה במטבח מערבבת קערה גדולה עם שלושה סירים מתבשלים על הכיריים.

הנהנתי והיא מיד הציפה אותי באינספור הוראות פשוטות ומסובכות ובו בזמן, גם התחילה לשאול אותי שאלות בקשר לנסיעה שלנו לים. זה גם גרם לי להרגיש שבעצם היא קראה לי כדי לחקור קצת על התכנונים שלנו. לא שבאמת היה לי אכפת, לא הסתרתי ממנה משהו. אחרי רבע שעה, פחות או יותר, שבהם עניתי על כל השאלות שלה והיא נראתה מסופקת מספיק מהתשובות שעניתי, היא שינתה נושא.

"מה שלום יפתח?"
"מה זאת אומרת?" שאלתי בהתגוננות יתר. מודה שזה לא הרעיון הכי חכם שלי, להיות תקיפה לאמא שלי שנעלבת ברגע ועל השטות הכי קטנה היא יכולה לעשות לי רגשי שבוע.
"עברו כבר כמה? שלושה שבועות מאז ההלוויה? איך הוא מסתדר?" אולי אני סתם מגזימה. יכול להיות שבעצם מאז ומתמיד כולם מזכירים סביבי את יפתח כל הזמן. אנחנו הרי חברים כבר נצח, זה הכי הגיוני לחשוב שאדע מה שלומו ואיך הוא מסתדר. זה בכלל לא מוזר שמישהו ישאל אותי עליו, זה יהיה מוזר אם לא אדע לענות.

 

ההבדל הוא כנראה בתגובה שלי, אף פעם קודם לא שמתי לב לזה שכולם מניחים שיש בינינו קשר כל הזמן, שאני יודעת עליו הכל. רק בזמן האחרון אני כל כך רגישה לנושא. משהו השתנה ואני מוכרחה לשים את האצבע על מה השתנה ומתי, כי אולי ככה אצליח לגלות גם למה.

---

שלכן תמיד,
עינב

 

כתבות דומות:
תוכן פגעוני
הגיבי לפוסט
user image
הגיבי
mask
6 תגובות
אנונימית מרס 16, 2015 23:05
תוכן פגעוני

יווו איזה פרק מושלםם! הלוואי שיפתח ועינב יהיו ביחדדד!!!! (:
שני;) מרס 16, 2015 16:51
תוכן פגעוני
מהמם:)
אבל נו זה היה ברור מההתחלה שהוא מאוהב בה. מהרגע שבו כתבת שעינב הניחה את ראשה על יפתח ושמעה את ליבו פועם במהירות. מאז ידעתייי:) , אוףף נו חחח שיתקדם ביניהם לפני סוף הטור:)
אנונימית מרס 16, 2015 15:10
תוכן פגעוני

מושלםםם ?
אנונימית מרס 16, 2015 14:04
תוכן פגעוני

מהמם כמו תמיד:)
תילוש מרס 16, 2015 00:00
תוכן פגעוני
.
מהמם כמו תמיד
תגובות: 13
ענבר1802 מרס 16, 2015 00:00
תוכן פגעוני
מוווושלם
אני ממש אוהבת את הכתיבה שלך היא יפה היא אמיתית תמשיכי לכתוב זה מסקרן מאוד וזה מושלם כמו תמיד