היי, בנות יקרות שלי.
רציתי לספר לכן על האחד האירועים הכי חשובים בבית ספר חדש - הכניסה לכיתה ביום הראשון.
נכנסתי לבית הספר שבוע וקצת לאחר שהגענו להודו. במהלך השבוע הזה, מה שעשיתי היה לדבר עם חברות בישראל, לבכות, להתגעגע לחיבוקים של הבוקר, ללמידה המשותפת, לדיבורים, לצחקוקים… לחשוב שהייתי עצובה רק אחרי שבוע והגעגוע של שבוע הוא כמו תינוק בן חודש, לעומת הגעגוע של עכשיו. בגילי חיי חברה ממלאים חלק גדול ומכובד בחיים ובלי חברים, נורא קשה לשרוד את הדברים שאנחנו עוברים - אין מי שתומך. ברור שיש משפחה, אבל כולנו יודעות שזה לא אותו דבר.
היה גם את אותו בן שאהבתי, אבל הכל נהרס כשעזבתי...
אבל זהו, הגיע הזמן ללכת לבית הספר, לפחות זה יעסיק אותי חלק מהיום…
לפני שהגעתי להודו, יצרתי קשר עם ילד שגר פה כבר שנה וחצי והוא לומד בבית הספר שלי, כיתה מעליי. אכנה אותו עומר. דיברנו במהלך החופש הגדול, עד שהגעתי להודו בנובמבר וכמובן הקשר המשיך גם אחרי שהגעתי. ביום הראשון שלי בבית הספר הוא ליווה אותי לכיתה שלי. לא ממש עד הסוף כי הביך אותו להסתובב איתי, אז הוא נתן לי הוראות איך להגיע. קצת התבלבלתי כי זה בית ספר ענק ויש בו ילדים מגיל 4 עד גיל 18, מה שאומר שגם יש בו מלא כיתות.
עמדתי מול דלת שנראתה לי כמו הכיתה שלי, לפי ההוראות שהוא נתן לי (בעברית, כמובן). במבט מבולבל וראש מלא מחשבות עמדתי ובפעם הראשונה בחיי הבנתי מה זה להיות בודדה, פשוט להיות לבד. אין מי שיתמוך ויתן לי את הדחיפה להיכנס, מצד שני גם אין מי שידחוף אותי החוצה. לבדי מול העולם, ככה זה הרגיש לפחות. פתאום ילדה אחת מאותה כיתה הבחינה בי, חייכה ונופפה לשלום. חייכתי חיוך ביישני ועשיתי שלום בחזרה. קיבלתי את הכוח להיכנס לכיתה כשבלב ובראש המילים חוזרות על עצמן ״לא להילחץ, הכל בסדר, תהיי רגועה״.
מסתבר שזו כן הכיתה שלי. המשפט הראשון שאמרו לי היה בעצם שאלה ואת אותה שאלה אזכור כל החיים, כי זאת פשוט הייתה שאלה מביכה. שאלו אותי איזה לפטופ יש לי. פי נפער, כי זוהי לא קבלת פנים כמו שאני זוכרת, לא אותו דבר בכלל כמו כשעברתי בית ספר בישראל. אבל מה אני משווה את הודו לישראל? הן כמו שמיים וארץ, חלב ובשר - הפכים מוחלטים. לא ידעתי מה לענות ובמיוחד שלא באנגלית, אז הנדתי בראש והתקדמתי. הרגשתי איך כל המבטים ננעצים בי, סכינים שחותכים את גופי לחתיכות, לא משאירים ממני פירור. לא ידעתי מה להגיד ואיך לפנות אליהם, אבל במיוחד חששתי להגיד משהו לא נכון, משהו שיגרום לאנשים לשנוא אותי מהרגע הראשון. לא עוד פעם, הבטחתי לעצמי, לא שוב. אז ביום הראשון הייתי בודדה. הם פשוט התעלמו מקיומי. אולי שתי ילדות באו לשאול אותי מה שמי וברחו.
באותו יום, כשחזרתי הביתה, כעסתי. כעסתי על אבא ואמא שהביאו אותי לפה, על הילדים בכיתה שלא עושים מאמץ להכיר אותי, לא משנה כמה שיחות ניסיתי לפתוח בהמשך היום. כעסתי על עצמי כי אולי יכולתי לנסות בדרך אחרת, כעסתי על העולם, כעסתי על הגורל שהביא אותי לכאן, כעסתי על כולם. הבכי שיצא והדמעות שירדו והרטיבו את לחיי, השאירו טעם מלוח בפי, בדיוק כמו שהיה בבית הספר. הילדה היחידה שיכולה לנחם אותי בעולם הזה לא כאן, והרגשת הבדידות שהציפה אותי בבוקר חזרה על עצמה גם עכשיו.
לא, לא היום הכי טוב בעולם, אבל דברים שהיו אחר כך היו הדברים הכי מדהימים שחוויתי מעולם, אז זה כבר יחכה לפעם הבאה...
אוהבת את כולכן מהודו הרחוקה,
טליה

הורידי את האפליקציה 4girls - עולם של בנות, באנדרואיד ו באייפון
רוצה לשלוח כתבה? לעדכן פרופיל? להירשם לאתר?
כנסי למדריכים בערוץ שלנו ביוטיוב