היי בנות,
רציתי להתנצל על השבועיים האחרונים. היו לי בעיות במחשב ועומס בבית הספר. אין לי מילים כדי להגיד עד כמה אני מצטערת.
בכל מקרה, רק רציתי להגיד שאנחנו מתקרבות לסוף, אז תתכוננו!
אוהבת...
***
אני חושבת שהפעם הראשונה שבה לא ישנתי כל הלילה, הייתה אי שם בחופש הגדול שבין כיתה ו' לכיתה ז'. ברור שניסיתי לפני זה וגם היו לילות שבהם התקרבתי להישג של לילה לבן, אבל הלילה ההוא במיוחד זכור לי בתור הלילה שבו הלכנו לישון בבוקר. כמו תמיד, היינו - עתליה, ניצן ואני ולא תכננו להישאר ערות, אפילו התכוננו ללכת לישון. זה היה בערך באחת בלילה, אחרי שראינו כבר שלושה סרטים ואכלנו כמות פופקורן שיכלה להספיק לגדוד וכבר היינו קצת מנומנמות. אלא שאז ניצן הציעה - כי כמו תמיד זאת, הייתה זו ניצן שמציעה את כל הרעיונות המטורפים - שאולי נצא החוצה לסיבוב. אני לא זוכרת על מה בדיוק דיברנו בלילה הזה או מה עשינו, אני מניחה שריכלנו על שטויות טיפשיות, אבל העובדה היא שכשהשמש זרחה, אנחנו עוד ישבנו ערות על הדשא בחצר הבית של עתליה, וכשאבא שלה יצא בשש בבוקר לעבוד בשדה, הוא התפלא למצוא אותנו בחוץ מחייכות אליו.
מאוחר יותר באותו היום קיללתי את עצמי על זה שלא הלכתי לישון, הייתי עצבנית ועייפה, חסרת סבלנות ורגישה מדי. היום החוויתי שלי נגמר בחמש אחרי הצהריים, כשלאימא שלי נמאס והיא שלחה אותי להשלים שעות שינה עכשיו ומיד. התעוררתי רק בבוקר היום שלמחרת.
***
המסקנה שלי מהלילה הזה ומהלילות חסרי השינה שהגיעו אחריו (והיו כאלו), היא שאני פשוט בלתי נסבלת כשאני עייפה. הסיבה שאני מספרת את כל זה עכשיו, היא שאני מאמינה שזאת גם הסיבה שאני לא נחמדה עכשיו, פשוט כי לא ישנתי טוב בשני הלילות האחרונים. אחרת למה אכפת לי כל כך שנוי יושבת קצת קרוב מדי ליפתח? אני צריכה לחזור להזכיר לעצמי שוב ושוב שלא צריך להיות לי אכפת. כמו שדאגתי להבהיר לנוי אתמול, אני לא אחראית עליהם בשום צורה ואין לי את הפריבילגיה להחליט במקום אף אחד מהם מה הוא יעשה ו/או לא יעשה.
אבל העובדה היא שכן אכפת לי, למרות שלא אמור להיות לי אכפת. במשך כל הבוקר בבריכה ועכשיו, במשך כל הערב מול המדורה שפלדמן התעקש לעשות, אני מוצאת את עצמי מסתכלת עליהם ובכל פעם מחדש, לא מצליחה להסיט את המבט. אם כבר, אז אני אמורה להיות שמחה בשבילם, יותר שמחה מכולם, כי שני אנשים שאני אוהבת מוצאים חן זה בעיניי זה, לפי מה שזה נראה מכאן. אני אמורה לחייך ולשמוח ואולי אפילו לפצוח בשירה מלווה בכוריאוגרפיה חדשנית ואם אפשר, אז להתחיל לתכנן את החתונה, כי גם ממרחק אני יכולה לראות שהם יהיו פשוט מושלמים זה לזו, אבל אני לא עושה אף אחד מהדברים האלה. במקום כל זה, אני יושבת בצד עם פרצוף חמוץ ומתבאסת.
הרי לא יכול להיות שאני מקנאה. יפתח הוא כמו אח בשבילי ואני צריכה לשמוח אם משהו משמח אותו, בייחוד אחרי התקופה הקשה שהוא עבר. אז למה, אם זה המצב, קצת דוקר לי בלב וגם מחניק לראות אותם ביחד? ולמה זה עושה לי חשק לבכות, כשאני מבינה שאולי למרות כל מה שחשבתי, יפתח הצליח לשכוח את מה שהוא אמר לי על בית העץ רק לפני כמה ימים?
ככל שאני מתעמקת יותר במחשבה הזאת, אני משתכנעת שהוא לא התכוון לזה ברצינות כשהוא אמר לי שהוא אוהב אותי. זאת אומרת, ברור שהוא אוהב אותי, אין לי שום ספק בכלל. הוא החבר הכי טוב שלי, ואוי ואבוי לו אם הוא לא אוהב אותי לפחות כמו שאני אוהבת אותו. אני גם לא חושבת שהוא עבד עליי או משהו כזה, הוא לא יצחק עליי ככה, אבל יכול מאוד להיות שהוא בעצמו הבין לא נכון וכתוצאה מכך, אמר משהו שהוא לא נכון ובכלל לא מה שהוא התכוון אליו.
אני יודעת שהמוות של סבתא שלו השפיע עליו הרבה יותר ממה שהוא חושב וממה שהוא מראה. אני חושבת שהקטע הזה שמישהו שהוא אוהב עזב אותו בלי שום התראה והוא נשאר בלעדיו, עורר אצלו סוג של חרדת נטישה. התחושה הזאת שאתה מפחד לאבד עוד מישהו שיקר לך, בשילוב עם הנשיקה שלנו שהייתה לגמרי לא במקום, הן אלה שדחפו אותו לומר את מה שאמר. לא כי הוא נהנה לשקר לי או משהו בסגנון הזה, פשוט כי מרוב רגשות שמילאו אותו בבת אחת, הוא לא הצליח לקשר מה שייך למה. ככל הנראה, הוא הבין את זה בעצמו כי נראה שהולך לו ולנוי מצוין.
מה שאני צריכה לעשות עכשיו זה להדביק על הפנים את החיוך הכי יפה שלי ולהירגע כבר. אם החיבור ביניהם עדיין מרגיש לי לא נכון, אז יש לזה רק סיבה אחת - אני צריכה לישון. בעצם, עכשיו כשאני חושבת על זה, יש עוד סיבה אפשרית אחת - ניצן. בצהריים היא שלחה לי הודעה. הודעה ראשונה מאז שתפסתי אותה עם תום.
אני ונוי ישבנו על הרצפה הקרה בניסיון לגבור על החום וזפזפנו בין ערוצי הטלוויזיה בניסיון לגבור על השעמום, כשהטלפון שלי רטט על הרצפה לידי. בלי לבחור מה לראות, זרקתי את השלט על נוי והרמתי את הטלפון כדי לראות איזו הודעה קיבלתי עכשיו. "אאוץ'", נוי רטנה, כנראה כי כיוונתי כמו שצריך.
***
"תקשיבי, את לא חושבת שהגיע הזמן שנדבר? חיכיתי עם ההודעה הזאת יותר מדי זמן והלוואי שהייתי שולחת לך אותה ביום ההוא שראית אותנו. שלושת החודשים האלה שאנחנו לא מדברות, הורגים אותי ואת חסרה לי בטירוף. אני יודעת שפגעתי בך, אני יודעת שהכל באשמתי, אבל אני רוצה להתנצל. אני גם יודעת שהיה לא מתחשב מצדי היום ההוא בסופר, זה לא היה בסדר מצדי לדחוק אותך ככה לפינה ולא להשאיר לך שום ברירה אלא לדבר איתי. בכל זאת, אשמח אם תסכימי לדבר איתי שוב בקרוב, הפעם יש לך הזדמנות לסרב וגם להתכונן מראש, אם תחליטי שכן. אני לא מוכנה לאבד אותך, אוהבת המון".
יצאתי מההודעות וכיביתי את המסך בלי להקליד שוב תשובה בחזרה. אם היא נותנת לי להחליט אז אני מחליטה שלא. "מי זה?" נוי שאלה אחרי כמה רגעים של שקט וגרמה לי לשים לב שהיא בכלל כיבתה את הטלוויזיה ובהיתי עכשיו דקה שלמה באוויר.
"זה סתם, תדליקי את הטלוויזיה", הקול שלי יצא קצת תוקפני אבל לא נראה היה שזה משפיע עליה בכלל. המבט שהיא החזירה לעומת זאת השפיע, ועוד איך. הגבות שלה היו מורמות, העיניים שלה מכווצות וממוקדות והפה שלה מתוח לקו דק, כאילו היא לא מאמינה לי אפילו לשנייה. מה שבטח היה נכון. מיהרתי להדביק חיוך גדול שקיוויתי שישכנע אותה.
הוא לא שכנע. "אני לא סתומה כמו שאני נראית, את יודעת את זה, נכון?" רציתי להגיד לה שהיא בכלל לא נראית סתומה, אבל קשה לי להאמין שחנופה תעזור בשלב זה.
"זה סתם, נוי. זאת הייתה ניצן", עניתי בשקט כשהבנתי שאין לי ברירה.
נוי התיישרה ופערה את עיניה החומות הגדולות ממילא. " ניצן? מה היא כתבה?" לא היה לי שום חשק לחזור באוזניה על ההודעה, אז נתתי לה את הטלפון ובתמורה לקחתי בחזרה את השלט והדלקתי את הטלוויזיה. מה הקטע שאין שום דבר מעניין לראות בשעות האלה?
"קחי", נוי הושיטה לי בחזרה את הטלפון עם חיוך חשוד על הפנים. חיוך שממש-ממש לא אהבתי.
"מה עשית?" קיוויתי שהטון שלי היה מאיים מספיק, ואם לא הוא, אז המבט שלי.
"אני? לא עשיתי כלום", היא הפנתה את מבטה למסך הטלוויזיה ונראתה כאילו מה שמשודר נורא מעניין אותה. הבעיה היחידה הייתה שהכרתי אותה, וידעתי שהחיוך הקטן שלה אומר שהיא עשתה משהו שהיא כנראה לא הייתה צריכה לעשות, ואין מצב שהיא מתעניינת בסרט תיעודי על גידול פרות בדרום צ'ילה. לא הייתה לי ברירה אלא לגלות מה היא עשתה עכשיו ולנסות לראות אם זה משהו שאני יכולה לתקן. פתחתי את הנעילה של הטלפון ומסך ההודעות קפץ מיד.
"אולי נדבר היום בערב?"
בלי שום ספק בלתי ניתן לתיקון. "למה עשית את זה!" זאת לא הייתה שאלה, זאת הייתה אמירה והיא הייתה עצבנית. "אל תשחקי אותה תמימה עכשיו!" חצי צעקתי עליה כשראיתי את המבט על הפנים שלה. "למה שלחת לניצן הודעה? את יודעת שאני לא רוצה לדבר איתה, את יודעת מה היא עשתה", נשמעתי כמו ילדה קטנה שההורים שלה אמרו לה שהגיע הזמן ללכת לישון, אבל היא רוצה להישאר ערה עם המבוגרים.
"אוי, תפסיקי", נוי השתיקה אותי בשתי מילים. "אני הכי בצד שלך, את יודעת את זה. זה לא בסדר בשום צורה ובטח לא כשחברה עושה לך את זה. הקטע הוא שעברו כבר שלושה חודשים, אם אני לא טועה?" הנהנתי כדי שתמשיך. "ואת פשוט חייבת להתקדם", הרגל שלי התחילה לקפוץ בעצבנות. "את לא חייבת לסלוח לה, אף אחד לא אומר שאת חייבת, אבל עבר כבר כל כך הרבה זמן, מה כבר יקרה אם תקשיבי לה?"
"תראי", נוי המשיכה כשאני המשכתי לשתוק. "אני יכולה להתקשר אליה עכשיו ולהגיד לה שזאת הייתה אני ושתתעלם כי את לא רוצה לדבר איתה. אני חושבת שהפתרון הזה הוא גרוע, כי את יכולה להתמודד עם כל מה שיש לה להגיד. אני רואה עלייך שאת כבר לא כועסת כמו שכעסת אז. בפעם האחרונה שהייתי כאן, היית שקועה ברחמים עצמיים עד מעל לראש, אבל עכשיו? לא הזכרת לא אותה ולא את תום אפילו פעם אחת, גם כשפגשנו אותם בבוקר. התקדמת, אבל את צריכה עוד דחיפה אחרונה כדי להשאיר את זה מאחור ואני חושבת שזה מה שיעשה את זה".
המחשבות השתוללו לי בראש בקצב מסחרר כל כך, שאפילו לי היה קשה לעקוב אחריהן. מצד אחד, הדבר האחרון שרציתי לעשות היה לדבר עם ניצן. לא היה לי מה להגיד לה אחרי הפגישה בסופר. כלומר, היה לי, אבל אני לא חושבת שזה מסוג הדברים שהיא רוצה לשמוע. היא פגעה בי בצורה הכי רדודה שיש והיא כמעט האדם שהכי פחות ציפיתי ממנו את זה.
זאת הרגשה איומה כשבן אדם שאת סומך עליו תוקע לך סכין בגב, בעיקר אם זה מישהו שציפית ממנו להיות בחיים שלך מעכשיו ועד תמיד. ככה תמיד ראיתי את היחסים שלי עם ניצן. הכרנו מגיל אפס, בילינו שעות על גבי שעות זו בחברת זו כל יום במשך שנים. עד שפתאום, ברגע אחד, כל מה שחשבתי עליה וכל מה שידעתי עליה וכל מה שהחזקתי ממנה וציפיתי ממנה, כל האשליה הזאת מתנפצת ואני לא מסוגלת להדביק את השברים לא משנה כמה אנסה, כי חלק מהם הפכו לרסיסים קטנים מדי ועפו ברוח וחלק נכנסו מתחת לספה ואני לא יכולה לאסוף אותם. גם אם אני כן אצליח לחבר את הכל מחדש, זה לא יהיה עמיד כמו פעם אלא סדוק ושברירי, מזויף ומכוער.
מצד שני, יש משהו במה שנוי אומרת. רק כשהיא הזכירה את זה, הבנתי שבאמת לא דיברתי עליהם הרבה זמן, אפילו לא חשבתי עליהם בזמן האחרון. דברים אחרים לגמרי מעסיקים אותי רוב הזמן עכשיו, ואולי זה לא יהיה כל כך גרוע לדבר איתה. אולי אני כן יכולה לעשות את זה, למרות הכל.
***
"אני יכולה לשבת?" ניצן עמדה מעליי וההבעה שלה צרחה לחץ. משכתי בכתפיי כי לא באמת הבנתי למה היא זאת שלחוצה. ניצן התיישבה מימיני על החול ולרגע אחד, ממש לשנייה קצרה, זה הרגיש לי נכון כאילו היא מעולם לא זזה מהצד שלי. כאילו היא נשארה לידי לאורך כל הזמן ולא עזבה אותי לרגע. אבל מיד נזכרתי עד כמה זה לא נכון, ואז כל מה שרציתי זה שהיא תקום ותלך ותתרחק ממני הכי שאפשר. לא רק שהיא לא הייתה לצדי בתקופה הכי קשה שלי כשהייתי צריכה אותה לידי, היא הייתה זאת שהכניסה אותי למצב הזה מלכתחילה ולקחו חודשיים כדי להגיד שהיא מצטערת, שלושה כדי לנסות לעשות את זה כמו שצריך.
השתיקה הייתה מתוחה ולא נוחה, אבל לא ידעתי מה להגיד לה. יכולתי ממש להרגיש אותה מסתכלת עליי, העיניים שלה כמו חודרות דרכי, אבל לא הישרתי אליה מבט בחזרה. "אני מצטערת, באמת באמת". ואז היא שתקה שוב ואני לא אמרתי שום דבר. פתאום היא גיחכה לעצמה טיפה צחוק מריר וחסר הומור. "את יודעת, אני חושבת שאת כועסת עליי הרבה יותר ממה שאת כועסת עליו", היא לא אמרה את השם שלו אבל היה ברור לחלוטין ואני חושבת שמקילומטרים היו יכולים לראות שאנחנו מדברות על תום. "והבעיה היא שאין לי מושג איך בכלל להתחיל לפצות אותך", נשכתי את פנים הלחי שלי כדי למנוע מעצמי להתפרץ, לא רציתי להגיד מול כולם דברים שאתחרט עליהם אחר כך ובשביל זה הייתי צריכה לשמור על איפוק.
"אני לא יודעת מה לעשות כדי שתסלחי לי, אני לא מסוגלת לסלוח לעצמי על מה שעשיתי, אז איך את תוכלי?" היא שתקה שוב לכמה רגעים לפני שהמשיכה, כמו מהרהרת בדבריה. "רק תגידי מה את רוצה וזה שלך, אעשה הכל. את החברה הכי טובה שלי", המשכתי להסתכל על המדורה למרות שהעשן התחיל לצרוב לי את העיניים. זאת הסיבה היחידה שהצטברו בהן דמעות, אני נשבעת. "אני אפילו, אפילו, אפרד מתום אם זה מה שיגרום לך לסלוח לי".
ואז הסתכלתי עליה. היא נראתה כל כך אומללה וחסרת אונים שהיה לי קשה להאמין שאני גרמתי לה להרגיש ככה. "אני לא רוצה שתיפרדי מתום", אמרתי לפני שהספקתי לעצור את עצמי והפתעתי את שתינו.
"את לא?" עכשיו ניצן הייתה מבולבלת כמעט כמוני.
"מה פתאום", לא הבנתי מאיפה הגיע לי הביטחון הזה, אבל פתאום הייתי במצב רוח פטפטני מאוד.
ניצן התחילה למולל קצוות שיער, הרגל שהיה לה כשהייתה עצבנית או לחוצה ועתליה ניסתה נואשות לגרום לה להיפטר ממנו בטענה שזה לא טוב לשיער שלה. "אני יודעת שאין לי זכות לבקש, אבל אכפת לך אולי להסביר לי?"
לא חשבתי לפני שהזדקפתי והתחלתי לדבר, לא סיננתי כלום ופשוט אמרתי את מה שעלה לי לראש באותו הרגע. "עוד מההתחלה לא איחלתי לכם שתיפרדו, אפילו לא פעם אחת, אמרתי דברים גרועים יותר ודברים גרועים פחות וקיללתי הרבה, אבל לא איחלתי לכם להיפרד. גם אם הייתם נפרדים, זה לא היה מחזיר את המצב לקדמותו. כבר נפגעתי משני אנשים שהיו חשובים בחיים שלי, מה זה היה עוזר לי אם שניכם הייתם אומללים יחד איתי? אני הייתי אומללה וזה לגמרי הספיק".
רק עכשיו בעצם הבנתי עד כמה מה שאני אומרת, נכון מבחינתי. היו ימים שלמים שבהם כל מה שעשיתי היה לשנוא אותם. בזבזתי עליהם כל כך הרבה אנרגיה שהייתי יכולה להשקיע במשהו טוב, לשם שינוי. אבל לא איחלתי להם שייפרדו. אני חושבת שאולי באיזשהו מקום שמחתי שטוב להם ביחד, לשני אנשים שכל כך חשובים לי, פשוט לא שמחתי שזה על חשבון הטוב שלי.
"ועכשיו, עכשיו, זה בכלל לא יעזור לי שתיפרדו. תעשו מה שאתם רוצים", הסתכלתי על ניצן, באמת הסתכלתי עליה, האור של המדורה ריצד על פניה וגרם לעיניים שלה להיראות חתוליות משהו. תמיד צחקנו שבגלגול הקודם היא הייתה חתולה וזאת הסיבה שהיא כזאת עדינה ומפונקת. לא יכולתי שלא לחייך טיפה כשנזכרתי בכל הפעמים שאנשים התבלבלו בינינו, כמה שזה הצחיק אותנו כשהיינו קטנות וכמה שזה עצבן אותנו כשגדלנו קצת, וכמה הפסיק להיות לנו אכפת מאוחר יותר ופשוט למדנו לחיות עם זה. "ואת צודקת את יודעת", לא היה לי מושג מה אני עומדת להגיד, הפסקתי לנסות לשלוט בשטף המילים שזרם לי מהפה ופשוט נתתי לו לצאת. "אני באמת כועסת עלייך יותר. מההתחלה כעסתי עלייך יותר".
כל תשומת הלב שלה הייתה מרוכזת בי מחדש. "את מבינה, זה פשוט שהיית החברה הכי טובה שלי, כאילו מאז ומתמיד, ופשוט... לא יודעת... לא ציפיתי ממך בחיים שתעשי לי דבר כזה ואז תיעלמי. קצת כמו תאונת פגע וברח", ניצן נראתה עכשיו כאילו החטפתי לה סטירה למרות ששמרתי על טון ידידותי. אני מניחה שלפעמים מילים פוגעות עמוק יותר ממעשים. כשהשפה התחתונה שלה התחילה לרעוד, הצטערתי על מה שאמרתי. לא כי פגעתי בה, אלא כי היא שוב הסיקה מכך שזה בסדר שהיא תבכה.
אבל ניצן לא בכתה שוב, היא רק פתחה וסגרה את הפה כמה פעמים לפני שהחליטה לבסוף שיש לה מה להגיד. "אני כל כך מצטערת, כל כך, כל כך. אין לך מושג עד כמה".
"אני לא יודעת מה את מצפה ממני להגיד".
"אני לא מצפה ממך לכלום, בינתיים אני פשוט שמחה שהסכמת לדבר איתי בכלל", היא מיהרה להגיד.
לא יודעת למה אבל היה דחוף לי פתאום להגיד לה את זה: "לא באתי מרצוני".
"אני בכל זאת שמחה", ניצן חייכה חיוך קטן והפנתה את מבטה לזוג המאושר למראה שישב בדיוק מולנו. "ואני גם חושבת שאני יודעת מי שכנע אותך", הסתכלתי גם אני על נוי ויפתח שנראו שקועים בשיחה.
"לא יודעת מאיפה את יודעת את זה, אבל את צודקת", לא היה טעם להסתיר ממנה שנוי כמעט הכריחה אותי לעשות את זה.
"אז אתם כאילו ביחד עכשיו?"
"מה? "מה?"
"את ויפתח, הוא שכנע אותך, לא?" היא הסתכלה עליי בהפתעה כאילו אני זאת שאמרה משהו לא צפוי.
"לא, אנחנו לא. מאיפה הבאת את זה?" ולמה את כבר השנייה ביממה האחרונה ששואלת אותי את זה?"
"טוב, את מסתכלת עליו כבר כל הערב", אם לא הייתי מכירה אותה הייתי חושבת שהיא נבוכה עכשיו.
בכל מקרה היא חצתה את הגבול, גם אם הוא היטשטש טיפה הערב. "טוב, אז את טועה, ונוי שכנעה אותי", וזה מבחינתי, חתם את השיחה.
---
שלכן תמיד,
עינב