גודל טקסט‎ נורמלי‎ גדול‎ ענק‎
ניגודיות צבעים‎
רגיל‎ מותאם לכבדי ראייה
סגור

הביקור של נוי

עינב לא ציפתה לפתוח את הבוקר שלה עם סמס שהגיע מוקדם מדי, ויותר מזה – היא לא ציפתה לגלות שבת הדודה האהובה עליה, שקפצה לביקור מפתיע, תביע עניין דווקא ב... חבר הכי טוב שלה

תוכן פגעוני
tag icon תגיות:
פברואר 09, 2015 00:00
photo

 

רטט הטלפון שלי על השידה היה הרעש שהעיר אותי בבוקר, בשעה שהייתה הרבה יותר מדי מוקדמת לטעמי. זה היה מעבר ליכולתי להבין איך אני שומעת את הרטט דרך החלומות שלי, אבל עובדה שהתעוררתי. לקחו לי כמה שניות להבין מאיפה בדיוק הזמזום המציק הזה מגיע וכשהבנתי את זה, לא יכולתי שלא להתעצבן טיפה, כי: א) השעה הייתה תשע וחצי בבוקר, ובשבילי זה היה כמו לקום בחמש; ב) לא הבנתי מי החוצפן ששולח הודעות כל כך מוקדם; ו-ג) כמו שכבר הזכרתי - אני לא טיפוס של בוקר.

 

הייתי נותנת הכל כדי לישון רק עוד טיפה, בעיקר אחרי שנשארתי ערה אתמול עד מאוחר ודיברתי עם עתליה בטלפון, אבל אף פעם לא הצלחתי לחזור לישון אחרי שכבר הבנתי שאני ערה. בלית ברירה - כי אם כבר קמתי אז אנצל את זה לטובה - יצאתי מהחום של הסדינים אל החום של אוגוסט. שפשפתי עיניים, נעמדתי על הרגליים ועשיתי כמיטב יכולתי לא להיתקל בשום דבר כשאני עוד מטושטשת מהשינה, לא עזר לי הרבה האור שחדר לחדר מתחת לדלת.

 

עם כל צעד שבו התרחקתי מהמיטה באיטיות, התגברה בי תחושת הכעס על ההודעה המציקה שהעירה אותי דווקא עכשיו באמצע חלום טוב, שלפי מה שאני זוכרת, כלל הרבה שוקולד וכמה קשתות בענן. אלא שכל הכעס הזה התנדף ונעלם כלא היה ברגע שזיהיתי על הצג את שם השולח. -עוד שלוש וחצי שעות אני אצלך, תתכונני ;) זה היה תוכן ההודעה שנשלח מנוי.

 

נוי, בת הדודה שלי שלא פגשתי כבר חודש והתגעגעתי אליה כמו משוגעת. נוי, שגרה בצפון בעיר קטנה ופלצנית ושלמרות היותה צפונבונית, לא היה בה שמץ של סנוביות. נוי, זאת שמי שלא יודע, לא היה מנחש בחיים שאנחנו בנות דודות או בעלות קשר גנטי כלשהו בכלל. אם לא הייתי יודעת בוודאות שאני הבת של אימא שלי ושהיא הבת של אבא שלה, דרור, ושהם אחים, גם אני לא הייתי מאמינה שיש בינינו קשר דם.

 

מבחוץ היינו הפוכות אחת מהשנייה בכל מאפיין וצורה אפשריים. נראינו כמו מעבר חצייה, כמו מלח ופלפל, כמו שני הצדדים בקסטה. בזמן שאני הייתי לבנה עד כדי סנוור והכול מהעיניים ועד השיער שלי היה בהיר, לנוי היה עור בצבע כהה ועמוק כזה ומהמם, ששום שיזוף לא יכול להשיג לך. והעיניים שלה היו חומות וענקיות ושיערה כמעט שחור. אבל השוני לא הפריע לי לאהוב אותה בדיוק כמו שהיא, כי לפני הכל היא משפחה, ומשפחה מה לעשות, לא בוחרים.

 

אם היו שואלים אותי מה החלק שהופך את הקשר שלנו לכל כך טוב, הייתי עונה בלי שום היסוס שהמרחק הוא מה שמקרב בינינו. להתגעגע אחת לשנייה עושה לנו רק טוב ומרחוק אפשר לראות את הכל בפרופורציות. ככה כשאנחנו מתייעצות אחת עם השנייה בנוגע לעניין זה או אחר, נקודת המבט היא שונה ואובייקטיבית פי עשרה מכל חוות דעת שאפשר לקבל מקרוב, כי הדמויות לא נוגעות לנו והסיפור לא משפיע עלינו מרחוק. זאת הסיבה שאני כל כך סומכת עליה והסיבה שאני כל כך שמחה שהיא באה דווקא עכשיו כשאני זקוקה בדחיפות לריענון, ואין משהו שמביא משב רוח של אוויר חדש יותר מביקור של נוי.

 

כבר בכלל לא היה לי אכפת שקמתי, שמחתי שהיא שלחה לי הודעה בכלל. היא הייתה כזו ספונטנית שלפעמים היא שכחה עד כמה אני לא כזאת. לא פעם ולא פעמיים, היא פשוט הופיעה יום אחד סתם ככה ומצאתי אותה מחכה לי בבית. הייתי כל כך מקובעת וכל כך מרובעת, שלפעמים פשוט לא ידעתי איך לאכול אותה. אבל למרות שבדרך כלל לא אהבתי הפתעות, אף פעם לא היה לי אכפת שהיא נמצאת.

 

הטלפון שלי שוב רטט ונאלצתי להשתחרר מהמחשבות ולענות לשיחה לפני שהיא תתנתק. "הלו?" זיהיתי את הקול של אביב למרות שהתריסים עשו רעש לא נורמאלי כשפתחתי אותם. "את שומעת אותי?" היא קצת צעקה.

 

"כן, כן. מה קורה?" מצב הרוח שלי השתפר פלאים בדקה וחצי האחרונות, ואפילו כמעט חייכתי, פעולה שבדרך כלל לא נהגתי לעשות לפני השעה אחת עשרה בבוקר.

 

"הכל טוב, אבל זה לא מה שחשוב עכשיו", היא נשמעה כאילו היא ממהרת נורא ולא הבנתי מה הדחיפות. "רציתי לדבר איתך על הנסיעה לים, מה את אומרת על השבוע האחרון של החופש?" הים, נכון. שוב שכחתי מזה.

 

"נשמע לי טוב?" יותר שאלתי משעניתי לה, קיוויתי שקלעתי כמו שצריך ושזאת התשובה שהיא ציפתה לשמוע ממני, כי במצב הנוכחי שלה - נמהר ולחוץ - לא רציתי להסתבך איתה. כנראה שהצלחתי כי היא מיד נסחפה לפרטים, הצעות ורעיונות למיניהם. משסיימה את הנאום ואת ההתייעצות שהגיעה אחריו, היא נאנחה ונפרדנו לשלום.

 

עמדתי לנתק כשנזכרתי פתאום במשהו. "חכי רגע, אביב", קראתי מהר, בתקווה שהיא עוד שומעת אותי.

 

"כן?" היא שאלה, לא הייתי בטוחה איך בדיוק לשאול את מה שהתכוונתי לשאול. כשעתליה הציעה לי לדבר עם אביב על דיה, זה נשמע לי כמו רעיון גאוני שיפתור את כל הבעיות שלי, אבל בדיעבד מסתבר שלא חשבתי על התכנית הזאת עד הסוף.

 

"תגידי, אהה... דיה בסדר?"

 

יכולתי לשמוע שהיא מופתעת מהשאלה שלי. "כן, בטח. למה את שואלת?" מופתעת וחושדת, ככה היא נשמעה.

 

"היא לא כועסת עליי או משהו כזה, נכון?" ממש קיוויתי לשמוע תשובה שלילית וההתמהמהות של אביב לא הרגיעה אותי במיוחד.

 

"אה... זה..." לא התשובה שרציתי לשמוע.

 

"מה זאת אומרת 'אה זה'?" אלפי רעיונות עברו לי בראש לפני שאביב חזרה לדבר, אבל אף אחד מהם לא נראה לי הגיוני. לא היה לי שמץ של מושג מה עשיתי לדיה, אף פעם לא רבתי איתה. עד עכשיו, כנראה.

 

"טוב, זה לא בגללך אבל היא לא ממש מתה עלייך כרגע", אביב נשמעה כאילו היא לא נהנית מהשיחה הזאת במיוחד, גם אני לא ממש נהניתי.

 

"לא מתה עליי? איך זה יכול להיות לא בגללי?" לא הייתי אחת שחייבת שכולם יאהבו אותה כל הזמן, באמת שלא. היו אנשים שלא הסתדרתי איתם וזה היה לגמרי בסדר מבחינתי, אבל דיה הייתה חברה שלי כבר המון זמן ואם היא לא מרגישה ככה יותר, חייבת להיות לזה סיבה כלשהי ורציתי לדעת מהי.

 

"תקשיבי עינב, כבר אמרתי יותר מדי. אני לא מתכוונת לדבר עליה מאחורי הגב ואני חייבת לנתק עכשיו. זה באמת לא באשמתך ואם את רוצה לדעת יותר, אז תדברי עם דיה ישירות". אז השיחה הזאת לא הובילה לשום מקום וחזרנו לנקודה ההתחלה, מצוין. "או שתשאלי את יפתח", היא הוסיפה פתאום ולפני שהספקתי לדרוש הסבר, היא ניתקה.

 

יפתח ידע שלדיה יש בעיה איתי והוא לא אמר כלום. יותר מזה, הוא גם ידע למה ועד עכשיו הוא לא שיתף איתי את המידע הזה. לא הבנתי כלום.

 

*

 

"אז...?" נוי ואני שכבנו כתף אל כתף על הטרמפולינה בחצר הבית של סבא וסבתא שלנו. מהרגע שהיא הגיעה לכאן באוטובוס בצהריים ועד עכשיו לא נפרדנו לשנייה, אבל עכשיו היה הרגע הראשון שלנו לבד באמת כי לא הייתי היחידה שהתרגשה מבואה המפתיע. כולם רצו לפגוש אותה, ההורים שלי והאחים שלי וסבא וסבתא וכל הדודים ולא היה לנו אכפת מזה, אבל שתינו ידענו שהגיע הזמן לדבר עכשיו. אז עשינו את מה שעשינו תמיד כשרצינו לדבר, יצאנו החוצה לשבת על הטרמפולינה. זאת הייתה סוג של מסורת שלנו, לדבר בחוץ שיחות נפש על הטרמפולינה. וגם לישון יחד בבית של סבתא היה משהו שנהגנו תמיד לעשות. כשהיינו קטנות יותר, היינו מקימות מחנה שמיכות בסלון ומתבצרות שם עד הבוקר. עם השנים המנהג השתכלל והיום אנחנו ישנות בדירה בחצר של סבא וסבתא, כשהיא מגיעה.

 

"אז מה?" ניסיתי לדובב אותה כשהבנתי שהיא לא מתכוונת להמשיך בעצמה בזמן הקרוב. הכוכבים מעלינו היו כל כך ברורים, לא כמו הלילה על הגג של הבית שלה, כמו במסיבה. המסיבה שבסופה אני ויפתח התנשקנו ומשום מה אני לא מצליחה לשכוח את זה כמו שקיוויתי שאצליח לעשות.

 

היא הסתכלה עליי ואמרה "אז מה איתך ועם יפתח?" אם היא לא קוראת מחשבות אז אני לא יודעת מאיפה היא הפילה עליי עכשיו את השאלה הזאת. רק עתליה יודעת שנישקתי אותו ואפילו לה עוד לא אמרתי כלום על השיחה שהייתה לנו בשבוע שעבר. לנוי לא אמורה להיות שום סיבה לשאול עליי ועל יפתח או לחשוב שיש בינינו משהו, כשבבירור אין בינינו כלום.

 

"אין כלום איתי ועם יפתח", עניתי כל כך בקרירות שגרמתי לעצמי להירתע.

 

"את בטוחה?" נוי זזה קצת וגרמה לכל הטרמפולינה לזוז מתחתינו. אם אני בטוחה? כן, בלי שום ספק, נראה לי. אני ויפתח רק חברים, חברים הכי טובים אבל זהו וזה כל מה שנהיה אי פעם. אין לי סיבה לחשוב אחרת ולא להיות בטוחה בזה.

 

"אני בטוחה".

 

חשבתי שנוי חושדת במשהו דמיוני ומומצא ומדמיינת דברים שלא היו ולא נבראו, לכן לא ציפיתי למה שהיא שאלה בהמשך. "אז לא אכפת לך שאנסה?" לא ציפיתי לזה שהיא תבקש רשות להתחיל איתו.

 

ולמה בכלל היא מבקשת ממני רשות? אני לא אמא שלה ולא הגננת שלה, אני גם לא האימא או הגננת של יפתח. שיעשו מה שהם רוצים ושיעזבו אותי בשקט, הם לא חייבים לי כלום ואני לא אחראית עליהם. "לכי על זה", סיננתי דרך שיניים חשוקות. אם כל מה שאמרתי עכשיו נכון והם לא צריכים לדווח לי על מה שהם עושים, למה כל כך מפריע לי לומר שלא אכפת לי?

 

"מה יש לך?" נוי התיישבה וניערה שוב את הטרמפולינה. "מי דרס את החתולה שלך?"

 

"אין לי חתולה".

 

התשובה היבשה שלי הצחיקה אותה מאוד משום מה והיא התחילה להתפתל ולהיחנק מהצחוק של עצמה. מהר מאוד גם אני נסחפתי בצחוק הזה שלא יכולתי להישאר אדישה לו. לא יכולתי להישאר מצוברחת להרבה זמן לידה, כי היא פשוט לא אפשרה לי לשקוע בבאסה.

 

*

 

השעה הייתה כמעט חמש לפנות בוקר כשנכנענו לעייפות ונוי הסכימה סוף כל סוף שנלך לישון. הייתי מותשת מהיום הארוך הזה, מלקום בתשע וחצי בבוקר ומלא לעשות כלום. כל הגוף שלי כאב ורק רציתי לעצום עיניים ולישון כבר, אבל לא יכולתי. המוח שלי לא הפסיק לעבוד, הוא פעל בלי הפסקה ולא נתן לי מנוח מהמחשבות.

 

ניסיתי להבין מה לעזאזל הבעיה איתי. למה יפתח אומר לי שהוא אוהב אותי ואנחנו מחליטים החלטה בוגרת להשאיר את זה מאחורינו ולהתקדם הלאה, ובכל זאת מפריע לי הרעיון שנוי תהיה איתו. מה לא בסדר בי שאני רוצה למנוע מבת הדודה האהובה שלי ומהחבר הכי טוב שלי משהו שאולי יהיה הכי טוב בשבילם, כי כששניהם כל כך מדהימים בעיניי אני לא רואה סיבה שזה לא ילך. לא משנה כמה עמוק חפרתי, לא הצלחתי למצוא את הסיבה לבלבול שאני מרגישה עכשיו וכשנרדמתי לבסוף, האור כבר חדר דרך התריסים.

 

לא ישנתי יותר מארבע או חמש שעות לפני שנוי העירה אותי שוב כשהיא מלאה במרץ מחודש. "לבריכה!" היא הכריזה וחטפה מעליי את השמיכה. לא טרחתי להתווכח איתה, ולמרות שלא רציתי לעשות את זה, קמתי מהמיטה והלכתי להתארגן. לא ידעתי איך לנוי יש כל כך הרבה אנרגיה לדבר, לצחוק ולתקשר על הבוקר, אבל זה גרם לי לחייך קצת מעבר לרטינות הכעוסות שליוו אצלי כל בוקר.

 

היא המשיכה לשמוח גם בזמן שאכלנו ארוחת בוקר ובמשך כל הדרך שלנו לבריכה, התפלאתי איך לא נמאס לי ממנה. אנשים ששמחים כל הזמן גרמו לי לבחילה בדרך כלל, זה היה מלחיץ ולא אמין כשמישהו חייך בלי הפסקה. אבל נוי הייתה פשוט שמחה באמת. זה היה אמיתי לגמרי ואפילו לא טיפונת מזויף. זה כנראה ההבדל.

 

ברגע שעברנו בשער הכניסה האדום שהוביל לבריכה, ראיתי אותו. אי אפשר היה לפספס את יפתח. הוא ישב עם פלדמן ובעצם עם כולם על הכיסאות הלבנים בקצה הדשא, ולמרות שהם היו רחוקים, הייתי יכולה לשמוע כמעט בבהירות את השיחה שלהם. נוי כבר התחילה להתקדם לעברם בזמן שאני עוד היססתי אם לשבת עם החברים שלי או לא, אבל לא נשארה לי ברירה אלא ללכת בעקבותיה.

 

היא הכירה את כל החברים שלי כמו שאני הכרתי את כל החברים שלה, סביר להניח שאפילו יותר טוב. אני חושבת שגם אם היא לא הייתה מכירה אותם, היא לא הייתה חושבת פעמיים לפני שהיא הייתה מתיישבת איתם כי היא לא ידעה מה זה מבוכה. "היי!" נוי צהלה ותפסה את הכיסא הפנוי בין יפתח לשיר.

 

יפתח תפס את מבטי והסתכל לי ישר בעיניים, לא ידעתי להבין את הבעת הפנים שלו, משהו שהיה מאוד חריג בינינו, אז מיהרתי לשבור את קשר העין והתיישבתי ליד עתליה. "הכל בסדר?" היא סיננה לעברי בשקט. נוי כבר התלחששה עם יפתח שנראה סמוק בצורה יוצאת דופן.

 

"הכל מצוין", סיננתי חזרה, אבל לא הייתי בטוחה אם אני אומרת את האמת. לא ידעתי מה בדיוק המצב ביני לבין יפתח, אם הצלחנו להניח את הכל מאחורינו או שהדברים עדיין מביכים בינינו. קיוויתי שאנחנו בסדר כי הוא באמת חסר לי ולא רציתי להתרחק ממנו שוב אחרי שהצלחנו לצמצם את המרחק.

 

---

 

שלכן תמיד,

עינב

 

 

כתבות דומות:
תוכן פגעוני
הגיבי לפוסט
user image
הגיבי
mask
15 תגובות
מערכת האתר מרס 02, 2015 00:00
תוכן פגעוני
היי
היום התפרסם פרק חדש :)
Nevo פברואר 27, 2015 11:39
תוכן פגעוני
היי!
לא העלו כבר שבועיים, זה לא פייר! זה סיפור מדהים!
אנונימית פברואר 25, 2015 14:37
תוכן פגעוני

תעלו עוד פרק בבקשההההה
אנונימית פברואר 18, 2015 19:48
תוכן פגעוני

מזכיר לי את בת דודה שליי שגרה בחו״ל ואנחנו מתכתבות בוואטאפ ומדברות מלאא ולא ראיתי אותה מלא זמןן
אנונימית פברואר 17, 2015 17:02
תוכן פגעוני

אמור לעלות כל יום שני לא ?
מערכת האתר פברואר 17, 2015 00:00
תוכן פגעוני
לגולשת שהגיבה מעלינו^
היי, השבוע לא פורסם טור בשל בעיות אישיות של הכותבת. אנחנו מקוות שהטור יעלה בשבוע הבא כרגיל :)
מערכת האתר פברואר 12, 2015 00:00
תוכן פגעוני
לדנאלה
הפרק יפורסם בשבוע הבא :)
תגובות: 43
מסטיקולה פברואר 11, 2015 18:07
תוכן פגעוני
במתח!!!!
תעלו עוד פרק
אנונימית פברואר 10, 2015 00:00
תוכן פגעוני

כמו תמיד.. כתיבה מושלמת
אנונימית פברואר 09, 2015 19:49
תוכן פגעוני

מהמם!!!
טעני עוד תגובות