גודל טקסט‎ נורמלי‎ גדול‎ ענק‎
ניגודיות צבעים‎
רגיל‎ מותאם לכבדי ראייה
סגור

אחרי הסערה

בזמן שעינב מנסה לעכל את הנשיקה עם יפתח, היא פוגשת את האדם שהיא הכי פחות רוצה להתמודד איתו כרגע - ניצן. והפעם, אין לה לאן לברוח...

תוכן פגעוני
tag icon תגיות:
ינואר 05, 2015 00:00
photo

 

היי, בנות.

מקווה שתיהנו מהפרק. יש בו חלק שאני יודעת שחיכיתן לו.

אוהבת.

 

*

אני זוכרת פעם אחת כשהייתי אולי בת שש וקיבלתי מסבא וסבתא במתנה אופניים חדשים לכבוד החג. האופניים היו בצבע סגול מבריק, יפים בהרבה מהאופניים הקודמים שלי שקיבלתי יד שנייה ממתן, וגם גדולים מהם בהרבה. אימא לא הסכימה לי לרכוב עליהם בערב כשחושך, אז רק כרכרתי סביבם בהתרגשות כל הערב ולא הפסקתי להתפעל מהם. רק כמה שבועות לפני כן יפתח קיבל אופניים חדשים, מהירים וגדולים עם הילוכים, הוא לא הפסיק להשוויץ בהם ולא יכולתי לחכות לרגע שבו אני אוכל להראות לו שגם לי יש אופניים כאלה, ושגם אני גדולה ומגניבה כמוהו.

 

למחרת בבוקר קמתי מוקדם כדי לרכוב על האופניים החדשים וללכת להראות אותם ליפתח. אבא שלי התנדב לעזור לי ורצה להתאים את הכיסא לגובה שלי, אבל אני סירבתי בכל תוקף. האופניים הם שלי, אמרתי, אז רק לי מותר לכוון אותם. אני עוד זוכרת איך אבא שלי בחן אותי בחשדנות כמה רגעים לפני שהרים ידיים והתרחק צעד אחד לאחור כדי לפנות לי את הדרך. לא הצלחתי להנמיך את המושב בעצמי, אבל לא חשבתי שזה עד כדי כך משמעותי. החלטתי לא לתת לזה להפריע לי או לפגוע לי בגאווה ועליתי בכל זאת על האופניים.

 

בהתחלה הכל היה בסדר, נסעתי עד קצה הרחוב, חציתי בזהירות את הכביש, הקפתי את מרכז המושב וחציתי בזהירות גם את הכביש שממול לרחוב של יפתח. הייתי כל כך שמחה ומלאת התלהבות, שלא ממש הקדשתי תשומת לב לפרטים וממש לפני הפנייה לבית של יפתח נתקלתי באבן והתרסקתי. בהרגשה שלי וגם לפי מה שאני זוכרת, נפלתי בהילוך איטי. היה נדמה לי כאילו חלף נצח לפני שפגשתי את הרצפה בבום קולני, כשלמען האמת כל הסיפור הזה ארך שניות בודדות בלבד. אני לא בטוחה כמה זמן ישבתי על המדרכה ומיררתי בבכי כשדם נוזל לי מהברכיים ומכפות הידיים, אבל אני משערת שלא עברו יותר מעשר דקות עד שיד הושטה לעברי ונאחזתי בה כדי לקום.

 

מי שהקים אותי אז ועוד אין ספור פעמים אחר כך היה בצורה לא מפתיעה במיוחד, יפתח, החבר הכי טוב שלי. הוא חיבק אותי וגם ליווה אותי הביתה ולפני שהלך, הנמיך לי את כיסא האופניים והבטיח שאם אצטרך עוד פעם, הוא יהיה שם כדי לעזור לי. אני יכולה להעיד שהוא קיים את ההבטחה הזאת פעם אחר פעם. בכל פעם שהגעתי לנקודה קשה בחיים שלי, יפתח היה שם. גם כשנפלתי במסיבה ההיא בתחילת החופש, גם כשרציתי דברים שלא הייתי מסוגלת להשיג, כמו נמשים לדוגמה, גם כשהייתי זקוקה לחיבוק של נחמה אחרי שגיליתי שהאנשים שאני סומכת עליהם משקרים לי, וגם כשסתם היה לי קר. בכל אחד ואחד מהתרחישים האלה ובעוד רבים אחרים, יפתח עמד בהבטחה שהבטיח לי כשהיה בן שש.

 

בשום פנים ואופן לא שקלתי אפילו בצחוק, תסריט שבו יפתח לא יהיה שם כדי להציל אותי. נתמכתי בו בלי שום בושה, נעזרתי בו והשתדלתי, וגם מאוד קיוויתי שאני ראויה מספיק בשביל להיות חברה של בן אדם כל כך טוב ונדיב שמוכן לעשות הכל בשבילי. אני יודעת שהייתי מוכנה לעשות הכל בשבילו אם רק היה צריך, אני עדיין מוכנה. סמכתי עליו שכמו ביום ההוא שבו נפלתי מהאופניים והוא עזר לי לקום ולכוון את הכיסא לגובה המתאים, הוא תמיד יקים אותי ויכוון אותי לאן שאני צריכה להגיע. הוא היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, חלק בלתי נפרד ממני.

 

עכשיו אחרי שברגע אחד הרסתי הכל, לא ידעתי אם אני יכולה להמשיך להיות כל כך בטוחה בזה. אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשנישקתי אותו, בעצם אני כן יודעת - כלום. לא חשבתי, וככה בעצם פרמתי את מה שהיה קשר הדוק וארוך שנים. זה היה בלי שום ספק דחף מטומטם, משהו שהשתלט עליי באותו רגע במקום שאני אשלוט עליו. לא הייתי מסוגלת לעצור את עצמי ועכשיו אני חייבת לשאת בתוצאות.

 

אבין את יפתח אם הוא לא ירצה להיות חבר שלי יותר. איך הוא יוכל להרגיש בנוח לידי בידיעה שבכל רגע אני עלולה לתקוף אותו ככה? הוא בטח משקשק מפחד בבית שלו עכשיו ותוהה לעצמו מה נכנס בי ומתי נהייתי כזאת הזויה. לגמרי אבין אותו, אבל זה לא אומר שאקבל את הבחירה שלו. אני לא יכולה לאבד עוד בן אדם בחיים שלי, בטח ובטח שלא את יפתח.

 

לא ישנתי הרבה בלילה, חזרתי והרצתי בראשי את כל האירועים מאתמול, החל מההתנהגות הדיכאונית של דיה, דרך השיחה הלא גמורה עם עלמה ועד הרגע שבו נישקתי את יפתח וניסיתי למצוא היגיון כלשהו מאחורי משהו מזה. מיותר לציין שלא הצלחתי למצוא את ההיגיון, אולי יש לזה קשר לעובדה שהתמקדתי בעיקר בנשיקה.

 

ניסיתי להחליט ביני לבין עצמי אם אני באמת מצטערת על שנישקתי את יפתח, התשובה המתבקשת היא כמובן כן. הוא החבר הכי טוב שלי, אני לא אמורה ליהנות מלנשק אותו, זה אמור להיות לי מוזר ואני אמורה להרגיש כאילו זה לגמרי לא במקום. הבעיה היא שלא בדיוק הרגשתי ככה. זאת בכלל לא הייתה נשיקה לא נעימה. את ההרגשה של השפתיים הרכות של יפתח על שלי לא אהיה מסוגלת לשכוח כל כך בקלות, גם אם ממש אתאמץ לעשות את זה. אהבתי את יפתח כל כך, אבל אף לא פעם אחת בחיים שלי חשבתי עליו בצורה רומנטית. לא פעם ולא פעמיים צחקו עלינו שאנחנו ביחד ודברים בסגנון הזה, בעיקר בתקופה שבה בנים היו איכסה ולבנות היו חיידקים, אבל זה תמיד היה צחוק ולא מעבר לזה. בחיים שלי לא צפיתי משהו כמו הנשיקה הזאת.

 

אחרי שעות ארוכות של התלבטות, הגעתי בסוף למסקנה שאני מצטערת שנישקתי את יפתח. להתנשק זה לא משהו שחברים הכי טובים עושים ואין לי ספק בכלל שחציתי פה איזשהו גבול בלתי נראה והרסתי את הקשר שלנו, משהו שכל כך לא רציתי שיקרה. אז גם אם נהניתי מהנשיקה הזאת ולא אנסה להכחיש את זה, אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור ולבטל אותה, הייתי עושה את זה.

 

שמעתי את הטלפון שלי רוטט וקמתי מבין כל הכריות במיטה שלי כדי לבדוק מה רוצים ממני בתשע בבוקר. הייתי יותר מדי שקועה במחשבות ולא הקדשתי יותר מדי ריכוז כדי לראות מי שלח לי הודעה. ביטלתי את הנעילה וקראתי - אנחנו צריכים לדבר. לא ידעתי מה לחשוב כשהסתכלתי על שם השולח. זאת הייתה הודעה מיפתח.

 

*

כרוב סגול, סוכר, צ'יריוס, תיונים... שיננתי במוחי את רשימת הקניות שאימא הכתיבה לי לפני שיצאתי מהבית, בזמן שצעדתי אל הסופר. את רוב הפריטים שברשימה הצלחתי לזכור בקלות ובכל זאת הייתה לי תחושה שאני מפספסת משהו. לא הייתי מרוכזת במיוחד בארבעת הימים האחרונים. אתמול, לדוגמה, כמעט שכחתי את ליאור בגן השעשועים כששמרתי עליה אחרי הצהריים, ורק הבוקר אילצתי את אביב המסכנה לחזור שלוש פעמים על רשימת הדברים הקטנים שעוד צריך לארגן לקראת הנסיעה לים בעוד שבוע, פשוט כי בפעמיים הראשונות לא הקשבתי לה.

 

הדבר היחיד שלא הפסקתי לחשוב עליו והתרכזתי רק בו למרות שניסיתי להפסיק, היה יפתח. הרגשתי כל כך רע עם זה שעברו כבר שלושה ימים מאז שפתחתי את ההודעה שלו ולא עניתי לו. ידעתי שהוא יכול לראות שראיתי את ההודעה ושהוא בטח הבין כבר לפני יומיים שאני מסננת אותו בכוונה. אבל פשוט לא יכולתי להביא את עצמי לשיחה איתו. ידעתי שאני לא באמת יכולה להתחמק מהשיחה הזאת איתו למשך זמן רב, כי בעוד כמה ימים ניסע ביחד נסיעה של שלוש שעות באוטובוס ונבלה שבוע שלם בים ביחד, בשלב זה או אחר של הנסיעה נהיה חייבים לתקשר בינינו. קיוויתי שבכל זאת אצליח לדחות את השיחה הזאת עד כמה שניתן, לפחות עד שאגבש דעה אחידה לגבי מה שאני חושבת ואולי גם אמציא איזה תירוץ מספק לשאלה למה לעזאזל נישקתי אותו. בינתיים לא הייתה לי תשובה טובה.

 

האמת שהייתי לגמרי מבולבלת וכבר לא היה לי שמץ של מושג מה אני חושבת על משהו בכלל. קודם כל אני מנשקת את החבר הכי טוב שלי (אם אני יכולה להרשות לעצמי עדיין לקרוא לו ככה), ואני לא יכולה להגיד במאה אחוז שאני מתחרטת על הנשיקה הזאת, אחר כך אני אוכלת לילה שלם את הלב על זה שהרסתי הכל ובסוף כשאני מקבלת ממנו הודעה שאי אפשר לטעות בה, שבה הוא אומר שהוא רוצה לדבר איתי, אני עושה ככל שביכולתי כדי להתחמק ממנו.

 

אולי אני פשוט צריכה להתרחק לזמן מה, לנסוע לבקר את נוי או משהו ולשכוח את כל מה שקרה בשבוע האחרון, יותר מזה, את כל מה שקרה בשנה האחרונה. פשוט לנסוע ולחזור עם דף חלק, ריק. למרות שקשה לי להאמין שאני באמת מסוגלת להתנתק, בינתיים אני רק מריצה בראשי שוב ושוב את כל מה שיפתח עלול, יכול ואמור להגיד לי אם וכאשר נדבר בסוף. הוא כנראה רוצה להגיד לי שהוא לא מסוגל להיות חבר שלי יותר כי אני מפחידה אותו ומדאיגה אותו ואולי כדאי שאני אלך לראות פסיכולוג, או רופא שירשום לי כדורים כלשהם כדי לטפל בטירוף שתקף אותי. אני לא יכולה לדבר איתו בדיוק בגלל זה, אני לא יכולה לקחת את הסיכון שהוא יגיד לי שהוא מנתק קשר, כי לאבד אותו יהיה כמו לאבד פיסה מעצמי, אני לא חושבת שאהיה מסוגלת להתמודד עם זה.

 

התמלאתי הקלה כשנכנסתי סוף-סוף אל בין כותלי הסופר, היה כל כך חם בחוץ שפחדתי שאתאדה למוות אם לא אגיע אל מיזוג האוויר שבסופר בקרוב. עכשיו כשעמדתי מתחת לפתח המזגן יכולתי לנשום שוב לרווחה. אני מאמינה שהצלחתי לשחזר את רשימת הקניות כמעט לחלוטין במלואה ואת רוב הפריטים לא לקח לי יותר מכמה דקות לאסוף. התחלתי להסתבך רק כשהגעתי למעבר של הירקות, אף פעם לא הצלחתי לקנות בדיוק את מה שאימא התכוונה אליו אבל היום, אולי כדי להוכיח לעצמי שאני כן מרוכזת, החלטתי שאקלע בול.

 

"יש ענבים בצד השני של המעבר, אני יודעת שאת אוהבת", למשמע הקול המוכר הרמתי את ראשי במהירות וכשעיניי פגשו בעיניה הירוקות של ניצן, הבנתי את מה שהייתי צריכה להבין הרבה קודם - אי אפשר להתחמק מכל כך הרבה אנשים בבת אחת כשאתה גר במקום כל כך קטן. הייתי צריכה לנחש שאם אני מתעקשת לא לדבר עם יפתח למשך תקופת זמן כלשהי, בטח אתקל באדם אחר שאני מעדיפה לא לדבר איתו. רצה הגורל ויצא שנתקלתי בניצן, שעמדה מולי והעמיסה ירקות על עגלת הסופר שלה ולא הצלחתי למצוא שום פתחי מילוט או דרכי בריחה. כנראה שממנה אני כבר לא יכולה להתחמק.

 

"תודה", עניתי בקרירות.

 

"אני יכולה אולי... אמממ..." ניצן העבירה משקל מרגל לרגל ומוללה באצבעה את קצה הגופייה שלבשה - גופייה שאני קניתי לה - שני סימנים אלה, והעובדה שהיא לא הסתכלה לי בעיניים הוכיחו לי שהיא לחוצה מהשיחה הזאת לפחות כמוני, אם לא יותר. ניצן לא הייתה מהאנשים שאהבו לדבר ואני בטוחה שגם היא לא עומדת ליהנות מהשיחה הזאת. "אני יכולה לדבר איתך?" היא פלטה לבסוף כל כך מהר כאילו היא פחדה שאם היא לא תגיד את מה שיש לה להגיד ממש ברגע זה, היא עלולה להתחרט, להסתובב אחורה וללכת משם. לא אשקר, די קיוויתי שהיא תוותר ותחסוך ממני את אי הנעימות הזאת.

 

"אני כבר כאן, יש לי ברירה?" ניצן זיהתה את הרעל בטון שלי בלי שום ספק, זה גרם לה להתכווץ לרגע לפני שהיא יישרה מחדש את גבה וחזרה אל עמידת הרקדנית הזקופה הכל-כך אופיינית לה. לא התכוונתי לצאת כל כך רעה. על מי אני מנסה לעבוד? התכוונתי לכל טיפת גועל שנטפה מהמשפט הזה.

 

ניצן גירדה את ראשה והסתכלה על הרצפה. כמעט יכולתי לשמוע אותה סופרת בלחש עד חמש כמו שידעתי בוודאות שהיא עושה עכשיו. זאת הייתה סוג של אמונה תפלה קטנה שהיא האמינה בה, לפיה אם אתה סופר בלב עד חמש לפני שאתה עומד לעשות משהו חשוב או משהו שאתה חושש ממנו, יהיה לך מזל ואתה תצליח. היא נהגה לספור לפני כל מבחן או אודישן וגם לפני דברים קטנים כמו לקפוץ לבריכה. תמיד צחקתי על המנהג הזה, שלה אבל היא התעקשה עליו והמשיכה לספור.

 

"עייני", התכווצתי כששמעתי אותה קוראת לי בשם החיבה שלא שמעתי כבר חודשים, היא הייתה היחידה שקראה לי ככה. "אני כל כך, כל כך, כל כך מצטערת. את אפילו לא יודעת עד כמה." זה בהחלט לא נראה כאילו את מצטערת כשאת כולך מחויכת ורוקדת עם תום במסיבה. ניצן הרימה את מבטה והסתכלה עליי. "יש כל כך הרבה דברים שאני צריכה להסביר לך כדי שתביני למה עשיתי את מה שעשיתי, אני לא יודעת איך להתחיל. אני לא בטוחה מה להגיד קודם", היא כחכחה בגרונה ועשתה צעד מהוסס לכיווני, לא התרחקתי אבל גם לא התאמצתי להסתיר את הרתיעה שהיא עוררה בי. עדיין שתקתי, אם היא זאת שרוצה לדבר איתי והיא זאת שצריכה להתנצל, לא הייתה שום סיבה שאבוא לקראתה ואעזור לה להתחיל.

 

אחרי שניצן צעדה עוד צעד קטן אליי, יכולתי להבחין בדמעות שעומדות בעיניה. אם רציתי הייתי יכולה לספור על שתי ידיי את מספר הפעמים שראיתי אותה בוכה אחרי כיתה ג'. היו שבע פעמים וקיוויתי שאני לא עומדת לצפות עכשיו בפעם השמינית. "מהרגע הראשון שראיתי אותו, כשישבנו אז בהפסקה הגדולה ביחד ביום שהוא הגיע, אהבתי אותו. אני לא יודעת להסביר איך או למה זה קרה, אני רק יודעת שככה זה היה", היא שוב העבירה יד בשיערה, הפעם ראיתי עד כמה היד שלה רועדת. "כשהיית איתו, קינאתי בך כמו שלא קינאתי באף אחד אף פעם. קינאתי עד כדי כך שבפעם הראשונה שהייתה לי הזדמנות להיות איתו, הסתערתי עליה בלי לחשוב פעמיים, בלי לחשוב על ההשלכות של זה או עלייך", דמעה ראשונה בצבצה מעיניה והיא מיהרה למחות אותה, כאילו כדי שלא אשים לב אבל כבר היה מאוחר מדי. נו טוב, כנראה שאראה את הפעם השמינית. "אני שמחה איתו, ואני שמחה על זה שאני איתו עכשיו", היא חייכה חיוך עצוב. "אבל אני כל כך מצטערת על זה שפגעתי בך בדרך", עוד ועוד דמעות עקבו אחרי אותה דמעה ראשונה וזרמו עכשיו על הפנים שלה. "אני כל כך מצטערת שהלכתי מאחורי הגב שלך ושברתי את האמון שלך בי ובכולם, ועל זה שהרסתי את החברות שלנו. את כל כך חסרה לי", בלעתי רוק ולא הסרתי ממנה את המבט שלי אפילו לשנייה. "אם הייתי יכולה, הייתי עושה הכל אחרת. את החברה הכי טובה שלי ואני לא סולחת לעצמי על מה שעשיתי לך. אני מבינה גם את זה שאת לא סולחת. אני יודעת כמה פגעתי בך, אני יודעת בדיוק מה עשיתי ואני לא גאה בזה. אני רק מקווה שיום אחד תצליחי להבין למה עשיתי את זה, ומי יודע, אולי אז תוכלי לסלוח לי", היא כבר לא ניסתה לטשטש את העובדה שהיא בוכה עכשיו.

 

ניצן הסתכלה עליי בכזה חוסר אונים שכמעט ריחמתי עליה, רק כמעט. רציתי כל כך להתפרץ ולצרוח ולהטיח בה את כל מילות הגנאי והקללות שעלו לי בראש בכל פעם שהשם שלה הוזכר לידי בחודשים האחרונים, אבל לא יכולתי לעשות את זה באמצע הסופר. בלית ברירה נאלצתי לשמור על איפוק וזה היה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי מאודי. "אני לא מבינה אותך ואני לא סולחת לך", ביטאתי כל הברה לאט כדי שהיא תבין, הקול שלי אדיש ויציב יותר ממה שהאמנתי שאני מסוגלת לו. "אני לא יכולה לסבול את זה שאני זאת שנפגעה ממך ועכשיו את עומדת מולי ובוכה. כי אין לך שום זכות לבכות אחרי כל הדמעות שגרמת לי לבזבז". הטלפון שצלצל בכיס האחורי של השורט שלי קטע אותי באמצע הנאום שלי שהיה רק בתחילתו. הצצתי במסך וראיתי שזאת שיחה מאימא. "אני צריכה ללכת", לקחתי את הכרוב הסגול הראשון שראיתי, זרקתי אותו לסל בלי להכניס אותו לשקית והלכתי משם.

 

"הלו?" עניתי לטלפון. אימא זירזה אותי לחזור הביתה כי היא מחכה לכרוב בשביל להתחיל להכין ארוחת צהריים. רק אחרי שסיימתי את השיחה, שילמתי על כל המוצרים ויצאתי מהסופר, הרשיתי לרגשות לכבוש אותי.

 

- אני חייבת לדבר איתך. שלחתי הודעה לעתליה, האדם היחיד שיכולתי לדבר איתו על זה, בהתחשב בעובדה שהאדם השני שאני רוצה לספר לו מה קרה עכשיו, הוא במקרה האדם שנישקתי ואני מתחמקת ממנו.

 

שלכן תמיד,
עינב

 

כתבות דומות:
תוכן פגעוני
הגיבי לפוסט
user image
הגיבי
mask
10 תגובות
אביטלוש! ינואר 11, 2015 08:17
תוכן פגעוני
.
נוו תמשיכייי אני במתחחח את כותבת מוושלם♡♡
תגובות: 13
ענבר1802 ינואר 09, 2015 00:00
תוכן פגעוני
תמשיכי
את חייבת להמשיך זה ממש מעניין אני מתה כבר לקרוא את הפרק הבא
אנונימית ינואר 05, 2015 16:15
תוכן פגעוני

וואיי איזה פרק יפה! אני מה זה במתח הלוואי שבפרק הבא יפתח ועינב ידברו אני ממש רוצה לדעת מה הוא יגיד לה! ?
גאיה:)) ינואר 05, 2015 14:59
תוכן פגעוני
.
פרק יפהההה אני במתח:)
אנונימית ינואר 05, 2015 14:26
תוכן פגעוני

כמה חיכיתי לזה!! סופסוף, איזה מושלם יפתח!! הלוואי שהייתי מכירה בן אדם כזה^.^
אנונימית ינואר 05, 2015 11:09
תוכן פגעוני

מושלםםםםם....אני במטח מה עם יפתחחחחח
שני;) ינואר 05, 2015 10:58
תוכן פגעוני
ראשונה ^_^
כמה שחיכיתי לפרק הזה!!! :) פרק ממש טוב, כתוב מאוד יפה:) אבל אני עדיין במתח כי אני מחכה לשיחה שלה עם יפתח!!! ;) דיי נווו פליזזזז! אין מצב שהפרק הבא יהיה פרק שלם על השיחה של עינב עם עתליה!! אני דורשת לקרוא כבר את השיחה עם יפתח:) אוףף הוא כזה חמוד;)
תגובות: 425
Thila (: ינואר 05, 2015 00:00
תוכן פגעוני
אהבתי (:
איזה פרק יפה! :) אני במתח!
תילוש ינואר 05, 2015 00:00
תוכן פגעוני
.
מהמם!!
תגובות: 13
ענבר1802 ינואר 05, 2015 00:00
תוכן פגעוני
סיפור מושלם
סיפור מושלם תכבתי עוד פרק מהר אני מתה לשמוע קראתי את כל הסיפורים של בפחות מחצי שעה את כותבת מושלם!!!!