סיפור גדול היה פה - הזוכה!

קבלו את הסיפור השלם שכתבו הפורגירלסיות בתחרות סיפור גדול היה פה ואת הזוכה הגדולה!

תוכן פגעוני
tag icon תגיות:
דצמבר 25, 2014 00:00
photo


אנחנו מתרגשות וגאות להציג את הסיפור המדהים שכתבו יחד כל המשתתפות בתחרות חנוכה כאלה כמויות של יצירתיות מזמן לא ראינו :גם הבנות שנכנסו לסיפור וגם אלה שהציעו המשכים בתגובות – תמשיכו לכתוב אתן מדהימות

מי הזוכה, אתן שואלות עליה נכריז בסוף הסיפור

בינתיים, קבלו את הסיפור המרגש של הפורגירלסיות:

נשמתי נשימה עמוקה, בלעתי את הגאווה שלי ודפקתי על הדלת. זה דרש יותר כוחות ממה שהאמנתי שיש לי, רק להגיע ל היה כרוך בסיבוכים שלא ציפיתי להם. אבל אזרתי אומץ ובסופו של דבר אני והנה אני שומעת צעדים מתקרבים אל הדלת. זאת ההזדמנות האחרונה שלי לברוח, אבל אני לעולם לא אסלח לעצמי אם אוותר עכשיו... אור

*

דחיתי את השיחה הזאת יותר מדי פעמים בחיים שלי. לא, אני לא אברח, אני לא אסתתר מהאמת. אני חייבת להישאר.
הדלת נפתחה.
הרגשתי איך הגוף שלי קופא במקום, הלב פועם בחוזקה. כשהדלת נפתחה לגמרי הייתה שם ילדה קטנה, בערך בת שבע. 
"
מי את" היא שאלה בקול קצת צווחני, אבל מתוק.
כאשר לבסוף הצלחתי להסדיר את נשימתי אמרתי "זאת משפחת אורן" 
"
כן", אמרה הילדה.
"אממ... את יכולה לקרוא לאמא שלך"
"
היא לא פה. היא נמצאת בשמיים, גבוה-גבוה. היא צופה בנו כל רגע. שומרת עלי. ככה אבא אומר".
כאב עמוק תקף אותי פתאום. גרוני נחנק.
"
סליחה", קול נמוך וגברי נשמע מאחורי הדלת, "מי את" הופיע איש מבוגר שנראה כאילו היה בחור יפה כשהיה צעיר, אך קמטים של ייאוש הסתירו אותו.
"אנחנו כבר תרמנו".
"
לא, לא, אני לא פה בשביל להתרים", אמרתי. "מר אורן, כל חיי חיכיתי לרגע הזה. זאת אני, גלי, אבא..."  תמר2

*

את הבעת פניו לא ניתן להמיר למילים. היא הייתה קפואה, אך עיניו סיפרו סיפור אחר. הן הוכו תדהמה ולאחר שניות אחדות נצצו מצער. גופו התרכך. מעמידה זקופה ובטוחה הוא לפתע חש בצורך תמיכת המשקוף, והניח את ידו עליו ונדמה כאילו קטן לפתע. גופו היה רפה ואנחה עמוקה שנשמעה כמו יללה בקעה מגרונו. הוא הניח את כף ידו השנייה על הילדה הקטנה ששמה נגלה לפניי. "אלינור, הגיע הזמן לישון. לכי".
הילדה רטנה לעצמה בשקט אך מיהרה לציית לאביה. הוא נתן לה דחיפה קטנה ואילו היא החזירה לו מבט כעוס. כשנעלמה ממראית עין, הוא הרשה לעצמו לפתוח את הדלת בעוד כמה סנטימטרים. כל אותה העת לא נאמרה בינינו מילה פרט למבטים שהחליפו את הצורך בדיבור אנושי. היה די בכך. 
"
היכנסי", ספק ציווה. בהרגשה של בובת חוטים צייתתי. הייתי כנציב קרח, והנאום ששנים התנגן בראשי נעלם וחמק לו. כל האשמות נעלמו כליל, ואיתן כל המילים הקשות שהתחננו לפרוץ החוצה. 
ברגע קשה זה למדתי שאדם נוטה לחשוב שידו על העליונה; שהינו יודע את התסריט הקרב ובא, אך לאלוהים יש תכניות משלו כשרגע האמת מגיע. 

הבית היה מעוצב בטעם ובצניעות, אך לא היה לי הפנאי להתעכב על כך. מחשבותיי היו טרודות על מנת שאוכל לבחון בדקדקנות את הבית המטופח שנמצאתי בו, בית שמגע אישה לא חסר בו. 
התיישבנו אחד מול השנייה, מרוחקים ומאובנים כל אחד במושבו. השולחן שהפריד בינינו היה כחומה שהגנה על מחשבותיו של האחר.
באומץ הבטתי בפניו. הקמטים לא גרעו מהחן שלהם. בעוד השניות חולפות העליתי ניחושים מי הוא האדם היושב מולי, והאם הוא ראוי להיות מכונה "אבא".
למרות זאת הוא היה אמיץ ממני, והוא הזדקף במושבו. עדיין תקשרנו במבטים בלבד. הוא היה חסין ממבטי שלי, אך זה לא פעל הפוך.
הרגשתי את הכעס עולה בי בעודי שומרת על שתיקה. עצמתי את עיניי וסידרתי בראשי את המילים למשפטים. כשפקחתי אותן ים של אותיות התגלגל מפי העייף מהתייפחויות. the girl on fire

*

איך יכולת לעשות לי את זה להשאיר אותי שם לבד, בלי אף אחד והכל רק בגלל בעיה כספית מטופשת" המילים נפלטו לי מהפה לפני שהספקתי לעצור אותן. אליהן הצטרפו גם הדמעות. טמנתי את ראשי בין ידי. לא רציתי שיראה שאני בוכה.
הוא לא אמר כלום. נשארתי ככה, אני לא יודעת כמה זמן ואז לפתע הרגשתי יד גדולה וחזקה נוגעת-לא נוגעת בגבי הרועד. רציתי לסלק אותה משם במכה אבל משום מה נעם לי מגע היד הזאת - המעודדת, המנחמת
.
הרמתי את ראשי ופגשתי בעיניים כחולות בהירות, זהות לשלי, שכאילו ליטפו את פני בעדינות. "את לא יודעת את כל הסיפור גלי", הוא אמר בשקט "את צודקת. באמת נטשתי אותך עם אמא בבית והיא החליטה להשאיר אותך בבית יתומים. באמת עשיתי את כל זה, ואני מניח שאם לא הייתי עושה, חייך היו נראים אחרת לחלוטין"
.
"אתה הרסת אותם", אמרתי, אבל לא כעסתי. לא יכולתי עוד לכעוס. הייתי מותשת כל כך. רציתי רק מישהו שיחבק אותי והוא היה והוא אבא שלי. אבל הוא לא יכול לחבק אותי. לא. יש יותר מידי חומות שמפרידות בינינו, יותר מידי מעשים, יותר מידי מחשבות
.
חיוך עקום הופיע על פניו. הוא התרחק ממני. "אני לא חושב... תאמיני לי שהמצב יכול היה להיות הרבה יותר גרוע". הבטתי בו בספקנות. "אני מקשיבה"
.
הוא נאנח. "אני מקווה שאין לך תוכניות להערב. זה הולך להיות סיפור ארוך..." גם יפה גם אופה

*

לרגע תהיתי. מה יכול להיות ארוך בסיפור הפשוט הזה אני יכולה לסכם אותו בשמונה מילים - בעיה כספית. נטשת אותנו. הרסת לי את החיים
"אני יודע על מה את חושבת", הוא אמר והסתכלתי אליו במבט מופתע. "לא במובן שאני קורא מחשבות, אלא בגלל שאני מכיר את המבטים האלה..." הוא אמר וניצוץ של עצב עמוק עבר בעיניו. "גלי, אני קודם כל רוצה שתבטיחי לי שאת תקשיבי לכל הסיפור", הוא אמר ומבטו הרצין. "מבטיחה", סיננתי במהירות. שיספר כבר. "האמת היא שלא תכננתי לנטוש אותך ואת אמא שלך, מה שאת בטח חושבת שקרה. מה שבאמת היה הוא שלפני שנולדת היה לנו בית, רכב, עבודות ומשכורת. היה לנו הכל ואפילו יותר מכך", הוא אמר והסתכל לתקרה, כאילו נזכר בתקופות הטובות של חיו. "אתה רומז שלפני שנולדתי החיים שלכם היו טובים זאת אומרת שאחרי שנולדתי היה לכם רע" שאלתי בעצבנות וברוגז. "גלי..." הוא רק אמר. והיטה את ראשו הצידה. "אחרי שנולדת, אמא שלך עזבה את העבודה, היה לנו מספיק כסף כדי שהיא לא תעבוד. אך יום אחד הגיע אליו מכתב עם חובות שגם אנשים ממעמד גבוה לא יכלו לעמוד בהם. מכרנו את האוטו, עברנו לדירה קטנה יותר, חיינו הכי בפשטות וצניעות אבל זה לא הספיק. הייתי נואש עד כדי כך שהימרתי על הכסף שלי..." הוא הפסיק לדבר וחפן את ראשו בידיו. "ואז הפסדת את הכסף" שאלתי בלחישה. "לא. בהתחלה הרווחתי עוד ועוד כסף ויכולתי לשלם את כל החובות יכולנו לעבור לבית הישן, לקנות מכונית, שהכול יחזור לקדמותו. אבל בחרתי להמשיך להמר. והפסדתי הכל." את המילים האחרונות הוא אמר כמעט בלחישה. הוא היה נראה כמו ילד קטן שהרגע סיפרו לו בשורה איומה. כל כך רציתי ללטף את ראשו ולהגיד לו "אני סולחת לך" אבל זה היה שקר. עכשיו אני עוד יותר כועסת. הייתה לו אפשרות להחזיר את החיים להיות כמו שהם היו והוא בחר להמשיך ולהמר ולהפסיד הכל "אחרי שהפסדתי את כל הכסף שלי ושל אמא שלך, הפסדתי גם את הבית. אמא שלך לא הייתה מוכנה לחזור לגור עם ההורים וגם אני לא. כל הזמן איימו עלי שיהרגו אותי אם אני לא אביא להם את הבית אבל לא הייתי מוכן. אחרי שהתחננתי בפניהם הם הסכימו שאני אעבוד בשבילם. אמא שלך לא הייתה מוכנה שאני אעבוד בשביל האנשים האלה, למרות שהיא ידעה מה ההשלכות של זה אז נאלצתי לברוח. לא היה לי מה להשאיר לאמא שלך והיא נשארה בלי כלום. לא הייתה לה עבודה והיו לה רק חובות אז כדי להעניק לך אפשרות, כדי להעניק לך חיים היא שלחה אותך לבית יתומים. אני לא יודע מה קרה איתה, אולי היא חזרה לגור עם ההורים, אולי היא התחתנה עם מישהו, אולי היא לא בחיים. אני לא יודע." הוא אמר וקם. "חוסר הוודאות הזאת, לא לדעת איפה אמא שלך, מציק לי עד היום. אני מנסה להמשיך את חיי אבל אל תחשבי שאני מצליח." הוא אמר והלך לשטוף את פניו. באותו רגע שמעתי דלת נפתחת ואישה יפה, גבוהה ורזה נכנסה. "אני בבית" היא אמרה ושמה את התיק בכניסה. היא התקרבה לסלון ועצרה מולי. "מי את ומה את עושה בבית שלי" היא אמרה והלכה לאחור. "אני..." מלמלתי. מה אני יכולה לענות לה אבא שלי קפץ מולי וניסה להסביר לה מי זו הנערה שיושבת לה בסלון. אני יכולה רק לתאר לעצמי מה היא חשבה עכשיו...
MiSs Take

*

ניסיתי לעשות לעצמי סדר במוח. מצד אחד, הוא טוען שחוסר הוודאות בקשר לאמא מציק לו. מצד שני, יש פה ילדה קטנה, שהיא כנראה הבת שלו, שטוענת שאמא שלה נפטרה, וללא ספק היא לא אחותי. ומצד שלישי, יש פה עוד אישה שטוענת שזה הבית שלה. מה לעזאזל קורה
האישה עדיין עמדה מולי ונעצה בי מבט שלא הצלחתי לזהות אם יש בו כעס, תדהמה, או שניהם גם יחד.
"
סופי... תכירי, זו גלי. הבת שלי".
האישה שעכשיו נוכחתי לדעת ששמה סופי, הביטה בי בתדהמה והעבירה את מבטה ממני לאבא לסירוגין.
"גלי אוי, אלוקים, אני לא מאמינה... זו באמת היא..." דמעות בצבצו בעיניה. הבטתי בה מבולבלת. מאיפה היא מכירה אותי לפני שהספקתי לפתוח את הפה כדי לומר משהו, מצאתי את עצמי חבוקה בין זרועותיה הדקיקות.
אחרי שניות ספורות היא התעשתה ועזבה אותי, "אוי אני מצטערת, בטח את לא מזהה אותי, היית קטנה כל כך. אני סופי, האחות של אביך".
אנחת רווחה קטנה נפלטה מפי. היא לא החברה שלו, ולא אשתו. אבל עדיין נותרה התעלומה. מי זאת אלינור הקטנה שכנראה עכשיו ישנה בחדר
"
אני לא אפריע לכם... אני במטבח, אם אתם צריכים משהו", היא שלחה אליי מבט מעודד ויצאה מן החדר.
"
אני מצטער, גלי, יותר מדי דברים נוחתים עלייך בבת אחת", אבא שב והתיישב ממולי.
"התחתנת שוב" פלטתי את השאלה שעמדה לי על קצה הלשון.
הוא השפיל מבטו והיה נראה מבויש.
"
לא חשבתי שהיא תחזור, והתחלתי לצאת עם מישהי אחרת, ואז אלינור נולדה..." הוא עצר לרגע. ראיתי שקשה לו לדבר. "ואז הגיעה התאונה הנוראית. היא נהרגה במקום".
רציתי לקום ולחבק אותו. מרגע לרגע הוא היה נראה אומלל יותר. החיים לא היו טובים עמו וכל אירוע רדף אירוע.
"
אחרי שהיא נפטרה, עברתי לפה, יחד עם סופי, אחותי. לא יכולתי לגדל לבד את אלינור, והיו לי עדיין חובות..."
קיבלתי תשובה על כל השאלות שלי, חוץ מאחת. אבל אותה לא התכוונתי לשאול.
"
טוב, אני מניחה שכבר מאוחר. אני חושבת שאלך..." תילוש

*

יצאתי מהדלת. הרגליים שלי הכבידו, כל צעד וצעד שלי הרגישו כאילו היו 100 טון שהרמתי. מיליון תחושות הקיפו והציפו אותי. הרגשתי הקלה, חמימות, בהלה ובעיקר הרגשתי מסופקת.
סוף סוף מצאתי את זהותי, מי שאני באמת. למרות שלא ידעתי את כל התשובות, החלטתי ללכת לאט, לגלות אותם צעד אחר צעד. לא ידעתי למה לצפות, לא ידעתי מה יקרה מחר והעדפתי להדחיק הכל ולחכות לבוקר.

כבר כשהתעוררתי פקחתי עיניים וראיתי את סופי, דודה שלי. המחשבה "דודה שלי" עוררה בי צמרמורת.
בפעם הראשונה בחיי קמתי בבוקר בתחושה של משפחה.
"היי, מה את עושה " אמרתי בלחש, כדי לא להעיר את שאר הבנות בחדר.
"באתי על מנת לקחת אותך" אמרה לי וליטפה את ראשי.
"לאן" שאלתי בסקרנות.
"הביתה, לבית שלך, היית מעוניינת לעבור לשם" שאלה בחמימות.
הלב שלי פעם מהר ובלי לחשוב יותר מדי אמרתי "ברור". "אם שאלת את עצמך איפה אביך, הוא באוטו, אל תדאגי." חייכה אלי סופי.
"ומה קרה בסוף"
"בסוף הגעתי הביתה ולמדתי להכיר את משפחתי, את האחות שאף פעם לא הייתה לי, את אבא ודודתי, כמובן. למדתי מהו הערך של הזהות וכמה חשוב להיות מוקפת במשפחה " עניתי לה.
"יש לך משהו שהיית רוצה להגיד לקוראים"

"כן. זה הסיפור שלי, החיים שלי לא היו קלים כשהייתי נערה, כיום אני בת 30 וכאשר אני מסתכלת אחורה אני גאה בי ובדרך שעברתי. למרות שלפעמים היו תקופות מאוד לא קלות ומבודדות מאוד, לא התייאשתי וזה מה שאני רוצה להעביר לך, לכן, בנות, נערות ולכל הקוראים בעיתון הזה - אף פעם אל תרימו ידיים, אל תוותרו על החלומות שלכן, על הזהות שלכן וכמובן על עצמכן."
עניתי.

"תודה רבה, היית מעולה. אני בטוחה שעזרת למלא קוראות צעירות ואפילו מבוגרות." אמרה הכתבת בחיוך רחב.
"אני מקווה ומאושרת." חייכתי ויצאתי מהחדר.
קימי 2301

מכל הבנות המוכשרות שנכנסו לסיפור היינו צריכות לבחור רק זוכה אחת והיא.......... קימי 2301

תודה לכל הבנות שהשתתפו והגיבו,
מקוות לראות אתכן בפעילויות הבאות

שלכן,
מערכת האתר

  אפליקציית פורגירלס

הורידי את האפליקציה 4girls  - עולם של בנות, באנדרואיד ו באייפון 

רוצה לשלוח כתבה לעדכן פרופיל להירשם לאתר
כנסי למדריכים בערוץ שלנו ביוטיוב



כתבות דומות:
תוכן פגעוני
הגיבי לפוסט
user image
הגיבי
mask
13 תגובות
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
אנונימית ינואר 16, 2015 19:13

הסיפור ממש יפה את כותבת מהמם זה נראה כאילו מישהו מקצועי כתב את זה !!!!!!!!!!!
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
שני;) דצמבר 26, 2014 01:17
מזל טוב על הזכייה:)
יש מצב שתשאילי לי שפתון אחד בהזדמנות?;) ..... , חחח נו יהיו לך 4-אז תני לי אחד מתנה פליזוששש:) ..... , חחח סתם! מזל טוב על הזכייה!!
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
אנונימית דצמבר 25, 2014 17:14

כל הכבוד לכל הבנות שהשתתפו בסיפור בסוף יצא סיפור ממש מגניב! ומזל טוב קימי! תתחדשי ותהני!!❤️❤️❤️
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
אנונימית דצמבר 25, 2014 17:06

קימי מזל טוב!! את כותבת מושלם ויצא סיפור מהמם!! כל הכבוד לכל המשתתפות
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
??לוביו?? דצמבר 25, 2014 15:42
יפה כל הכבוד לכולם:)
אתם ממש מוכשרות הכתבות נהדרות וכל הכבוד לך קימי כתבה נהדרת:)
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
התאילאנדית דצמבר 25, 2014 15:26
וואייי
מהממםםם ומזל טוב קימיי את כותבת מהממם
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
*~* יסמין הכוסע *~* דצמבר 25, 2014 15:19
תאמינו לי שלא חשבתי אחרת..
מזל טוב לקימי.. למרות שכשראיתי שהיא השתתפה זה היה דיי צפוי (סליחה) בכל מקרה אוהבת.. יסמין;)
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
סופי D: דצמבר 25, 2014 15:00
כל הכבוד קיםםם!!!!!
כתבתן את הסיפור הזה בצורה מדהימה! זה ממש נראה כמו כתיבה מקצוע��ית.. ולקים-מושלמת! כתבת ממש ממש יפה ומגיע לך לזכות! תתחדשי! אוהבת ❤❤??
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
Thila (: דצמבר 25, 2014 00:00
כל הכבוד! :)
כל הכבוד קימי.
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
Thila (: דצמבר 25, 2014 00:00
היי לזאתי שמעליי ..
עם לא נבחרת אני חושבת שזאת לא סיבה לקלל. תגידי את הדעות שלך במילים ראויות, ולא בקללות קיצוניות.
טעני תגובה