סיפור גדול היה פה – פרק 3

הסיפור של הפורגירלסיות מתקדם ואנחנו מקבלות מהגולשות רעיונות מדהימים! הוסיפי תגובה והשתתפי בתחרות...

תוכן פגעוני
tag icon תגיות:
דצמבר 19, 2014 00:00
photo


סיפור גדול היה פה - פרק 3

אנחנו ממשיכות בסיפור החנוכה הגדול של פורגירלס הוסיפי פסקה בתגובות והפסקה היצירתית ביותר תכנס לסיפור ותשתתף בהגרלת הפרס הגדול

נשמתי נשימה עמוקה, בלעתי את הגאווה שלי ודפקתי על הדלת. זה דרש יותר כוחות ממה שהאמנתי שיש לי, רק להגיע ל היה כרוך בסיבוכים שלא ציפיתי להם. אבל אזרתי אומץ ובסופו של דבר אני והנה אני שומעת צעדים מתקרבים אל הדלת. זאת ההזדמנות האחרונה שלי לברוח, אבל אני לעולם לא אסלח לעצמי אם אוותר עכשיו... 

*

דחיתי את השיחה הזאת יותר מדי פעמים בחיים שלי. לא, אני לא אברח, אני לא אסתתר מהאמת. אני חייבת להישאר.
הדלת נפתחה.
הרגשתי איך הגוף שלי קופא במקום, הלב פועם בחוזקה. כשהדלת נפתחה לגמרי הייתה שם ילדה קטנה, בערך בת שבע. 
"
מי את" היא שאלה בקול קצת צווחני, אבל מתוק.
כאשר לבסוף הצלחתי להסדיר את נשימתי אמרתי "זאת משפחת אורן" 
"
כן." אמרה הילדה. 
" אממ... את יכולה לקרוא לאמא שלך"
" היא לא פה. היא נמצאת בשמיים, גבוה-גבוה. היא צופה בנו כל רגע. שומרת עליי. ככה אבא אומר".
כאב עמוק תקף אותי פתאום. גרוני נחנק.
"סליחה", קול נמוך וגברי נשמע מאחורי הדלת, "מי את" הופיע איש מבוגר שנראה כאילו היה בחור יפה כשהיה צעיר, אך קמטים של ייאוש הסתירו אותו.

"אנחנו כבר תרמנו".
" לא, לא, אני לא פה בשביל להתרים", אמרתי. "מר אורן, כל חיי חיכיתי לרגע הזה. זאת אני, גלי, אבא..."  תמר2

                                               *

את הבעת פניו לא ניתן להמיר למילים. היא הייתה קפואה, אך עיניו סיפרו סיפור אחר. הן הוכו תדהמה ולאחר שניות אחדות נצצו מצער. גופו התרכך. מעמידה זקופה ובטוחה הוא לפתע חש בצורך תמיכת המשקוף, והניח את ידו עליו ונדמה כאילו קטן לפתע. גופו היה רפה ואנחה עמוקה שנשמעה כמו יללה בקעה מגרונו. הוא הניח את כף ידו השנייה על הילדה הקטנה ששמה נגלה לפניי. "אלינור, הגיע הזמן לישון. לכי".
הילדה רטנה לעצמה בשקט אך מיהרה לציית לאביה. הוא נתן לה דחיפה קטנה ואילו היא החזירה לו מבט כעוס. כשנעלמה ממראית עין, הוא הרשה לעצמו לפתוח את הדלת בעוד כמה סנטימטרים. כל אותה העת לא נאמרה בינינו מילה פרט למבטים שהחליפו את הצורך בדיבור אנושי. היה די בכך. 
"
היכנסי", ספק ציווה. בהרגשה של בובת חוטים צייתתי. הייתי כנציב קרח, והנאום ששנים התנגן בראשי נעלם וחמק לו. כל האשמות נעלמו כליל, ואיתן כל המילים הקשות שהתחננו לפרוץ החוצה. 
ברגע קשה זה למדתי שאדם נוטה לחשוב שידו על העליונה; שהינו יודע את התסריט הקרב ובא, אך לאלוהים יש תכניות משלו כשרגע האמת מגיע. 

הבית היה מעוצב בטעם ובצניעות, אך לא היה לי הפנאי להתעכב על כך. מחשבותיי היו טרודות על מנת שאוכל לבחון בדקדקנות את הבית המטופח שנמצאתי בו, בית שמגע אישה לא חסר בו. 
התיישבנו אחד מול השנייה, מרוחקים ומאובנים כל אחד במושבו. השולחן שהפריד בינינו היה כחומה שהגנה על מחשבותיו של האחר.
באומץ הבטתי בפניו. הקמטים לא גרעו מהחן שלהם. בעוד השניות חולפות העליתי ניחושים מי הוא האדם היושב מולי, והאם הוא ראוי להיות מכונה "אבא".
למרות זאת הוא היה אמיץ ממני, והוא הזדקף במושבו. עדיין תקשרנו במבטים בלבד. הוא היה חסין ממבטי שלי, אך זה לא פעל הפוך.
הרגשתי את הכעס עולה בי בעודי שומרת על שתיקה. עצמתי את עיניי וסידרתי בראשי את המילים למשפטים. כשפקחתי אותן ים של אותיות התגלגל מפי העייף מהתייפחויות. the girl on fire


  אפליקציית פורגירלס

הורידי את האפליקציה 4girls  - עולם של בנות, באנדרואיד ו באייפון 

רוצה לשלוח כתבה לעדכן פרופיל להירשם לאתר
כנסי למדריכים בערוץ שלנו ביוטיוב

 

כתבות דומות:
תוכן פגעוני
הגיבי לפוסט
user image
הגיבי
mask
13 תגובות
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
lizagnatenko211 דצמבר 24, 2014 00:00
ההמשך שלי:)
נשמתי נשימה עמוקה, בלעתי את הגאווה שלי ודפקתי על הדלת. זה דרש יותר כוחות ממה שהאמנתי שיש לי, רק להגיע לכאן היה כרוך בסיבוכים שלא ציפיתי להם. אבל אזרתי אומץ ובסופו של דבר אני כאן והנה אני שומעת צעדים מתקרבים אל הדלת. זאת ההזדמנות האחרונה שלי לברוח, אבל אני לעולם לא אסלח לעצמי אם אוותר עכשיו...... אם אוותר עכשיו לעולם לא אראה אותה שוב! אחרי 17 שנה שלא ניפגשנו,היום זהו היום הגדול שלי רק אם לא אצעד צעד אחד אחורה! קדימה אליס את חייבת להיות חזקה,אמרתי לעצמי בלב. שלוש דפיקות חלשות על הדלת הלבנה.... הדלת נפתחה לאט לאט וראיתי מולי ילדה קטנה עם חיוך רחב! שאלתי אותה בגימגום אמנדה נמצאת? היא קראה לאמנדה, ואני עמדתי שם בשילוב רגליים מחכה.... צעדים נשמעו מכיוון המסדרון.... שלום,מי את? אממ...היי אמנדה? גימגמתי כן איך אוכל לעזור? קוראים לי אליס....אליס ג"ייסון. אמנדה עמדה שם כמה שניות ושתקה ונתנה לי חיבוק אחד גדול! המילה היחידה שבאותו הרגע יצאה מפי הייתה ""אמא"" דמעות שלגו לשתינו עד שהגיעאדם זר ועצר את הרגע שלנו הוא משך את אמא שלי בכוח לבית,שמעתי צעקות ובכי.... הבנתי שהאיש הזה מסוכן פרצתי את הדלת וראיתי את אמא שלי מכוסה דם מוטלת לריצפה... מי אתה? שאלתי בכל גבוה. בעלה.... תצאי מי פה מייד ולא אתקשר למשטרה! הייתי המומה! על מה אתה צריך להתקשר למשטרה? הרגת את אמא שלי!!! התכופפתי אלייה מלטפת את ראשה ובוכה. 17 שנה שלא פגשתי אותה ודווקא היום ביום הגדול הזה שהיה לי אומץ זה קרה! אני לא אסלח לעצמי לעולם שלא היה לי האומץ לבוא כמהשנים לפני,זה לא היה קורה אם היה לי טיפת אומץ.... אבל הגורל קבע את שלו!
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
שושי2 דצמבר 20, 2014 18:22

״זו באמת את?״ שאל
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
מאיה 15 דצמבר 20, 2014 18:21

״זאת באמת את?״ הוא שאל
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
חתולית 12 דצמבר 20, 2014 00:00
המשך
"אבא..." התחלתי לבכות. והוא, והוא הסתכל עלי מבועת, פניו היו נטולות רגש.קפואות. "הסתלקי, לא רוצה לראות אותך יותר!". "אבל אבא...", הדמעות הפסיקו לרדת מעייני, "מדוע אינך רוצה אותי?מה עשיתי?איפה אמא?" אלפי שאלות ומחשבות התרוצצו בראשי. "אמא שלך,נהרגה." הסתכל עלי "אבא, יש לך רגשות כלפי?" הסתכלתי עליו וניסיתי למנוע את הדמעות שרצו לפרוץ בכל רגע. "גלי, אני אוהב אותך, אמך רצתה שאמסור לך את השרשרת הזאת..." קם והוציא מתוך תיבה שרשרת עם תיליון נפתח בצורת לב. "מה זה?" שאלתי ופתחתי את התליון, ובתוך התליון הייתה תמונה קטנה של אישה צעירה ויפה עם שיער ארוך וחיוך רחב ויפה. "זאת היא?" שאלתי אותו
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
גם יפה גם אופה♥ דצמבר 20, 2014 00:00
המשך לסיפור..
"איך לעזאזל יכולת לעשות לי את זה? להשאיר אותי שם? לבד? בלי אף אחד? והכל רק בגלל בעיה כספית מטופשת!" המילים נפלטו לי מהפה לפני שהספקתי לעצור אותן. אליהן הצטרפו גם הדמעות. טמנתי את ראשי בין ידי. לא רציתי שיראה שאני בוכה. הוא לא אמר כלום. נשארתי ככה, אני לא יודעת כמה זמן, ואז לפתע הרגשתי יד גדולה וחזקה נוגעת-לא נוגעת בגבי הרועד. רציתי לסלק אותה משם במכה- אבל משום מה, נעם לי מגע היד הזאת- המעודדת, המנחמת. הרמתי את ראשי ופגשתי בעיניים כחולות בהירות, זהות לשלי, שכאילו ליטפו את פניי בעדינות. "את לא יודעת את כל הסיפור גלי" הוא אמר בשקט "את צודקת. באמת נטשתי אותך עם אמא בבית, והיא החליטה להשאיר אותך בבית יתומים. באמת עשיתי את כל זה, ואני מניח שאם לא הייתי עושה, חייך היו נראים אחרת לחלוטין". "אתה הרסת אותם" אמרתי, אבל לא כעסתי. לא יכולתי עוד לכעוס- הייתי מותשת כל כך. רציתי רק מישהו שיחבק אותי- והוא היה כאן, והוא אבא שלי- אבל הוא לא יכול לחבק אותי. לא- יש יותר מידי חומות שמפרידות בינינו, יותר מידי מעשים, יותר מידי מחשבות. חיוך עקום הופיע על פניו. הוא התרחק מימני. "אני לא חושב...תאמיני לי שהמצב יכול היה להיות הרבה יותר גרוע". הבטתי בו בספקנות. "אני מקשיבה". הוא נאנח. "אני מקווה שאין לך תוכניות לערב- זה הולך להיות סיפור ארוך".
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
??לוביו?? דצמבר 19, 2014 18:50
המשך...
ליפני שהספקתי להגיד משהו הוא אמר את רוצה שאני יספר לך את כל האמת אמרתי לו כן בבכי כבר לא יכולתי להתאפק. הוא אמר לי כשהייתי ילדה קטנה הוא נסע אם חבריו למסיבה ואמי לא רצתה הוא נסעה ואמי בכתה אמרתי רק ביגלל זה עזבתה אותי הוא אמר בקול עצוב לא כשנסעתי אם חברי חברי סיפרו לי דברים חשבתי שזה אמת חזרתי הביתה אמך סיפרה לי דברים שונים לגמרי אני לא הבנתי אותך מה הכוונה מה סיפרו מי סיפרו למי סיפרו הוא התחיל לספר לי הסיפור היה ארוך ואינו מובן אך בסוף הבנתי ברח פתח מהבית והוא שאל לאן את איני רציתי לתת תשובה...
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
*Gold Mask* דצמבר 19, 2014 13:03
המשך..
הוא הביט בי במשך זמן רב, הוא היה נראה מתוסבך כל כך.. אומלל כל כך. לא ריחמתי עליו, האמת שגם אם הייתי רוצה לפנות מקום בלב בשבילו לא הייתי יכולה, אחרי כל הכעס והשנאה שהתמלא בתוכי במשך השנים האלה לא נראה לי שיש מקום לרגש אחר. הנורא מכל בלהיות ילד "נטוש" זה שתמיד יש הרגשה איומה שמלווה אותך, כאילו אתה לא רצוי, כאילו אין מקום בשבילך. האנשים שבזכותם אתה קיים בחרו לוותר עלייך, וכעת אתה תלוי בין שמיים לארץ, מחפש קרקע להאחז בה. אבל אני כאן, וכנראה שמשהו בתוכי רוצה לדעת למה, משהו בתוכי התפלל לשמוע צד אחר מאשר מה שהראש צועק לי כל הזמן, דווקא ברגעים הכי קשים. הוא חייך אלי חצי חיוך בעודו אוחז את ראשו, "את כל כך דומה לאימא" הוא מילמל ואני תהיתי אם הוא אמר את זה לעצמו או שהוא דיבר אלי, עיניו נצצו והוא העביר את אצבועתיו בין שערו המלא והטה את מבטו אל התקרה, כאילו הוא מנסה "לבלוע" את הדמעות. חכיתי שידבר, האוזניים שלי היה צמאות לשמוע את קולו. הוא היה כל כך רזה ושברירי.. אך נראה כאדם חם ואוהב, ואני למולו קרה כמו קרח עם פנים חתומות. כעת הוא הביט בי, ישר לתוך עייני ואמר לי "ידעתי שהיום הזה יגיע".
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
שירה מנדס דצמבר 19, 2014 00:00
וואו
ממש אהבתי, כותבת מדהים
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
Thila (: דצמבר 19, 2014 00:00
בנות! אתן כותבות מושלם :)
לבנות שנבחרו - אתן כותבת ממש יפה :) כישרון יש לכן בשפע :)
stra stra stra stra stra
משתמשת חדשה
קימי2301 דצמבר 19, 2014 00:00
המשך ->
דיברתי , צעקתי , אמרתי כל מה שעלה בראשי בשנייה זו, המחשבות והדיבורים היו מנוגדים , רציתי להגיד דבר אחד והלב אמר דבר אחר , בעודי שולחת אלפי מילים מאשימות,מאיימות,עצובות הוא הסתכל עלי בלי לומר מילה "אתה לא מתכוון להגיד לי כלום?" שאלתי והשפלתי את מבטי, חשבתי לעצמי , האם זה המפגש שבשבילו הגעתי עד כאן, האם זה המפגש שכל חיי רציתי, 15 שנה בשביל לריב? "אמא שלך" הוא אמר בשקט. "מה איתה?" שאלתי ישירות בחיפוש עיינו "למה אתה לא מסתכל עלי שאני מדברת אליך?" המשכתי להגיד. "אמא שלך, לא רצתה שאהיה אביך" אמר בכמעט צעקה. "ואתה ויתרת עלי כאילו הייתי איזה בובה שאפשר לזרוק בזבל? כאילו הייתי איזה סמרטוט?! " אמרתי והופתעתי מעצמי ,מהתשובות שהוצאתי . לפתע הייתה שתיקה נוראית , הידיים שלו רעדו והנשימות שלו התחילו להיות כבדות וארוכות . "מה רצית שאני אעשה?הייתי צעיר, לא ידעתי מה לעשות,ידעתי רק דבר אחד.." אמר בקול מצמרר. "מה?" אמרתי עם דמעות בעיניים "ידעתי שאני לא אעזור לך ושעם אמא שלך יהיה לך טוב בהרבה" אמר בקרירות. קמתי מהספה בנשימה עמוקה. "לאן את הולכת ?" שאל .
טעני תגובה