גודל טקסט‎ נורמלי‎ גדול‎ ענק‎
ניגודיות צבעים‎
רגיל‎ מותאם לכבדי ראייה
סגור

אלו החברים שלי

עינב מחליטה להשאיר את העבר הכואב מאחוריה ולבלות עם החברים. אבל האם הם יחליטו להזמין גם את מי שעינב לא רוצה לראות שוב?

תוכן פגעוני
tag icon תגיות:
נובמבר 24, 2014 00:00
photo

 

 

היי בנות,

דבר ראשון רציתי להגיד לכן תודה רבה על התגובות שלכן! אתן מקסימות!

אני יודעת שהרבה דברים לא ברורים עכשיו אבל אני מבטיחה לכן שתבינו הכל בקרוב (או לפחות את הרוב ). אני מצטערת על הפרק שאתן עומדות לקרוא עכשיו, הוא טיפה קצר יותר וגם פחות מעניין אבל הפרקים הבאים אמורים לפצות עליו וגם להבהיר לכן כמה דברים.

אוהבת המון!

 

ההחלטה שהחלטתי עכשיו הייתה סופית ומשמעותית. פגעו בי, אבל אני לא יכולה לתת להם להוריד אותי למטה, אני חייבת להמשיך הלאה ולשים סוף לרחמים העצמיים. אולי אם אני אצליח לשכנע את כולם שאני בסדר גם אני אשתכנע בסוף. ואולי בסוף אני באמת אהיה בסדר ולא אצטרך להעמיד פנים. החזרתי את הריכוז שלי אל המסך בדיוק כשסימבה ונלה תיכננו ביחד עם טימון ופומבה איך להביס את סקאר. זה בדיוק מה שאני צריכה, תכנית טובה והסחת דעת.

 

*

 

אם הייתם שואלים אותי לפני כמה שנים מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדולה סביר מאוד להניח שהייתי עונה לכם שאני רוצה להיות גננת. לא מקצוע שילדות קטנות שואפות אליו בדרך כלל, אני יודעת. אז רק כדי להבהיר את העניין אני אגיד שכמו כולן גם אני עברתי את שלב הרקדנית/זמרת וגם אני כמו כל אחת אחרת רציתי - ועדיין רוצה אם לומר את האמת - להיות נסיכה. רק שאצלי הגיע גם שלב הגננת. בסביבות גיל תשע או עשר הייתי בטוחה שהייעוד שלי בחיים זה להיות גננת, לא אחת שמטפלת בגינה אלא אחת שמטפלת בילדים. אני לא זוכרת בדיוק איך הגעתי למקצוע הזה או למה זה מה שרציתי אבל אני זוכרת שהתעקשתי על זה מאוד. מאז ומתמיד הסתדרתי טוב עם ילדים קטנים, היו לי הרבה יותר מידי בני דודים מצד אבא  ולהיות האחראית וזאת שמחליטה דיבר אלי מאוד בגיל הזה. גננת היה המקצוע האולטימטיבי בשבילי בימים האלו. אם זה משנה משהו אז כן, השלב הזה עבר והמשכתי הלאה לשקול ולחלום על אינספור מקצועות שונים ומשונים (ביניהם גם טייסת, וטרינרית, זמרת עלה שוב על הפרק וירד ממנו מיד כשהבנתי שאני גרועה בזה) אבל לא זנחתי לחלוטין את הרצון לגנן. היום אני עובדת בגן במושב בחופשות ובימי שישי כשחסרות גננות ואת רוב רובו של הכסף שלי אני עושה מבייביסטרים מזדמנים. כמו לדוגמה הבייביסיטר שאני עושה עכשיו, שכבר מתחילתו היה ברור שהוא עומד להשתבש. מה לעשות שדווקא היום בני הזוג דגן החליטו לנסוע לסידורים ולהשאיר אותי לשמרטף על בן שחולה כבר שבוע, ליאור, שקמה על צד שמאל הבוקר ואמיתי, שבדיוק התחילו לצמוח לו שיניים. אם זה לא טיימינג מושלם אז אני לא יודעת מה כן.

 

ועכשיו אני עומדת לשרוף את החביתה הזאת, לעזאזל. ברגע שבו סיימתי לחשוב את המחשבה מלאת האופטימיות הזאת התחיל להתנגן הרינגטון המעצבן שלי שאני צריכה להחליף בדחיפות ומתריע על שחה נכנסת, בן קרא לי מהחדר שלו שנמצא בדיוק בקצה השני של הבית והחביתה השמיעה קולות טיגון מחשידים. תהרגו אותי אם אני יודעת איך הצלחתי לשמוע את כל זה בזמן שהטלוויזיה צועקת מול ליאור וליאור צועקת עליה בחזרה. זה כנראה אחד הכישורים הרבים שמפתחים כשאחראיים על ילדים קטנים - היכולת לשמוע מעבר לרעשים. כמו גם היכולת לעשות כמה דברים בבת אחת, אז זה מה שעשיתי. אחרי שניות מעטות של התלבטות, במהלך שלא יבייש אף נינג'ה, כיביתי את האש, השתקתי את הטלפון שלי ויצאתי לכיוון החדר של בן. לא לפני שהחלשתי את הטלוויזיה כמובן. כנראה שעברה ההשפעה של הנורופן שנתתי לו אבל רציתי להספיק להרגיע את בן לפני שהיללות שלו יעירו גם את אמיתי. זה לא עבד כמובן, מרפי לא היה נותן לדבר כזה להתאפשר. למרות שמיהרתי ולמרות שהשתדלתי להיות שקטה ככל האפשר, כשמדדתי את כמות הנורופן הנחוצה במזרק, שמעתי את אמיתי בוכה. זה הולך להיות ארוך, ליאור תאלץ לאכול חביתה קרה ומי שזה לא יהיה שהתקשר אליי דווקא עכשיו יהיה חייב להסתדר בלעדיי.

 

*

 

"חיפשת אותי?" שאלתי את יפתח בדרך הביתה. ישר ברגע שיצאתי מבית משפחת דגן מיהרתי לחזור אליו ולברר מה הוא היה צריך בדיוק ברגע הכי סוער בבייביסיטר. "יש לי הליכה ארוכה הביתה, אני אשמח אם תלווה אותי."

"רק רציתי להזמין אותך לשבת איתנו, אבל אין לי בעיה להישאר על הקו." יפתח היה החבר הכי טוב שלי. האמהות שלנו, שגדלנו שתיהן במושב, היו חברות טובות מילדות וכבר מהרגע שנולדנו (בהפרש של חמישים ותשעה ימים בלבד - חודשיים בדיוק) הוצמדנו אחד אל השני. ארוחות שישי, חגים, טיולים ובילויים משפחתיים הפכו אותנו לבלתי נפרדים עוד מתקופת החיתולים (אני נגמלתי ראשונה אגב, למרות שיפתח היה גדול ממני בחודשיים). עברנו ביחד כל חוויה אפשרית וכבר הגעתי מזמן למסקנה שאת החברות הזאת כלום לא יפרק. למרות שאם אני חושבת על זה לעומק, עד לפני חודשיים חשבתי ככה גם על חברויות אחרות שהיו לי, אז אין לדעת בוודאות. אני רק מקווה שכלום לא יפגע בנו פתאום. אל תבינו מזה שאנחנו צמודים אחד לשני פיזית. אנחנו לא נמצאים אחד סביב השני 24/7, אבל אנחנו כן פנויים אחד בשביל השני עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע כולל שבתות וחגים ואם אנחנו לא פנויים אז מפנים זמן. יפתח פשוט היה הבן אדם שידעתי שאני יכולה לסמוך עליו עם כל מקרה ובכל מצב. כמות הפעמים שהוא עזר לי, תמך בי והיה שם לצידי היא בלתי ניתנת להערכה. אני לא מגזימה, להפך, אולי אני אפילו ממעיטה בערכו. קשה להסביר את זה למי שלא חווה חברות כזאת. היינו ברמת המשפחה אחד של השני.


"מי זה איתנו?" זאת נגיד, שאלה שלא הייתי שואלת לפני חודשיים, כשהחברויות שהזכרתי מוקדם יותר עוד היו רלוונטיות לפחות מצידי. הייתי חברה של כולם וכולם היו חברים שלי, זה מה שהאמנתי בו עד אז. אבל פתאום בזמן האחרון הפכה השאלה הזאת לדי משמעותית בעיניי. מה שקרה לפני חודשיים גרם לריבים גדולים ולהמון בלגאן ודרמה שאני נמצאתי ממש באמצעה. הכל היה כמו הוריקן, אסון שמתבשל במשך ימים ואפילו חודשים בנקודה כלשהי מעל האוקיינוס. אפשר לצפות אותו ולהתגונן מפניו אבל לא כולם מודעים לקיומו בשלב הזה. די מהר הוא צובר תאוצה ועוצמתו גדלה ואז כשהלחץ כל כך כבד הוא מתחיל להתקדם לעבר היבשה. אני הייתי עין הסערה, מרכז הלחץ ומסביבי הכל נהרס בקצב מסחרר וביסודיות אין קץ. מאז השתדלתי להימנע מהאנשים שלא עושים לי טוב. אני חושבת שכמות ההרס שנגרמה בעקבות ההוריקן הזה מספיקה לי לשארית החיים ואני לא חושבת שאני אוכל לספוג עוד סערה טרופית מסוג שכזה, בטח שלא לפני ששיקמתי את עצמי ואת כל מה שסובב אותי.

 

 

"האמת שהיו פה הרבה אנשים מעניינים בזמנו, כלומר כשהתקשרתי וסיננת אותי אב-" קטעתי אותו. היו לי תירוצים לתרץ והסברים להסביר כדי להגן על עצמי מההאשמות שהוא הטיח בי. "היי, אני מצטערת שלא עניתי. הייתי עסוקה בלאלתר ארוחת ערב ממקרר ריק, להרדים תינוק בוכה, לתת תרופות ולנגב המון נזלת." נאנחתי כשסיימתי את המשפט הזה אבל לא באמת סבלתי מכל זה. חוץ מהנזלת בעצם - זה היה דוחה. אהבתי ילדים קטנים, אהבתי לעשות בייביסיטרים והעדפתי בייביסיטר עמוס על פני בייביסיטר משעמם בכל הזדמנות. יש גבול לפרק הזמן שבו אני מסוגלת לשבת על ספה מאובקת ולבהות בטלפון שלי בתקווה שמשהו מעניין יקרה עד שאני מבינה שזה לא עומד לקרות בזמן הקרוב ושאין מה לצפות לחידושים.


 "וואו!" יפתח נשמע מתפעל מאוד. "כשאמרתי לי אתמול שאת רוצה לעשות הכל לא חשבתי שאת מתכוונת לדברים כל כך דרמטיים. ועוד יותר, לא חשבתי שתעשי את כל הדברים המופרעים האלו בו זמנית." הוא צחק ושמעתי בצחוק שלו שהוא תכנן את הבדיחה הזאת מראש, לא שזה הפריע לי לצחוק ממנה. "בכל מקרה, נשארנו אביב, דיה ואני אצל פלדמן. ואת עדיין מוזמנת לכאן."  לנדב, שכולם קראו לו תשעים ותשעה אחוזים מהזמן פשוט פלדמן, הייתה דירה בחצר שהייתה מושכרת רוב השנה ועכשיו הדיירים עזבו והיא התפנתה. בחודש האחרון הדירה או כמו שהוא אהב לקרוא לה 'הפינה' (אף אחד לא זרם עם זה אבל הוא עוד לא וויתר), הפכה למקום הבילוי המרכזי שלנו כך שלא הופתעתי לשמוע שהם יושבים שם גם היום.


"אתה בטוח שאני לא אפריע לדאבל דייט הזה?" פלדמן ואביב ביחד כבר יותר משנה. החיבור ביניהם הפתיע את כולנו. הם לא הראו סימני חיבה מעולם וחודש אחד התפתחה ביניהם פתאום מערכת יחסים סוערת. לא לקחנו את זה ברצינות בהתחלה. שניהם היו ליצנים ולא לקחו אף אחד ושום דבר ברצינות אבל כשהעניינים ביניהם נשארו עדכניים גם שלושה חודשים אחר כך הבנו שאולי בכל זאת יש איזשהו סיכוי ליחסים רציניים בין שני הליצנים האלו. בזמן האחרון דברים מסובכים ביניהם. ברור לכולם שהם אוהבים אחד את השני, אי אפשר לפספס את זה גם אם ממש מתאמצים, אבל בכל זאת הם רבים המון כבר כמה חודשים ומתווכחים בלי הפסקה. אני לא יודעת בדיוק על מה ולמה אבל אני מקווה שהם יפתרו את זה ביניהם כי הם זוג חזק והם עושים טוב אחד לשני. הסיפור של הדאבל דייט קרה לפני חצי שנה פחות או יותר. מתוקף היותה של דיה החברה הכי טובה של אביב היה ניסיון כושל לשדך בינה לבין יפתח שהיה ועודנו, החבר הכי טוב של פלדמן. כושל מהמילה כישלון, זה לא הצליח כמו שאביב ציפתה שזה יצליח וזה גרר כמה שבועות של מבוכה ביניהם שהם הצליחו להתגבר עליהם בעזרת קצת מאמץ. ככה לפחות חשבתי עד עכשיו, אבל אולי בכל זאת עוד מוזר ביניהם כי יפתח לא צחק מהבדיחה שלי.


לפגוע בו ממש לא הייתה הכוונה שלי אז מיהרתי להחליף נושא. "בכל מקרה, אני אהיה שם עוד שש דקות." נפרדנו לשלום ואני חייגתי את המספר של עתליה שידעתי בעל פה ויכולתי לחייג בעיניים עצומות, מתוך שינה, כשארבעה אנשים רוקדים מסביבי את ריקוד הגשם וסוחבים ג'ירפה שרוכבת עליה פייה ירוקה. מתנצלת על התיאורים, אני באמת מותשת, התכוונתי שאני יודעת אותו טוב מאוד.

 לקח לה הרבה זמן לענות לי. זה לא היה אופייני לה. עתליה לקחה את האייפון היקר שלה לכל מקום ושמרה עליו מכל משמר. היא נכנסת איתו אפילו לשירותים, רק לא להשאיר אותו לבד חס וחלילה. היא אומרת שלקח לה כל כך הרבה זמן ומאמץ לשכנע את ההורים שלה לקנות אותו, עד שהיא נמצאת בחרדות שאם היא תניח אותו לרגע בצד הם עלולים להתחרט ולקחת אותו בחזרה. "הו, היי עינבי!" היא ענתה בשמחה כשכבר עמדתי להתייאש.


 "היי עתלה!" עתלה היה הכינוי שאחיה הקטן, אלעד, הדביק לה כשהוא היה בן שנתיים. השם עתליה היה ארוך ומסובך מידי והוא לא הצליח לבטא אותו כמו שצריך, כל מה שיצא לו היה עתלה. השם היה קליט ונדבק לה מהר, לקח לה המון זמן ללמוד לאהוב אותו. "רציתי להגיד לך-" את הקול ברקע זיהיתי מיד. "לא משנה. נדבר כבר אחר כך. מחר או משהו ביי." מלמלתי מהר ועמדתי לנתק לה.

"עינב שוורץ, שלא תעזי לנתק לי. זה בסדר, את יכולה לדבר." לעזאזל, היא הכירה אותי יותר מידי טוב.

"זה לא כל כך משנה, נדבר מחר." פטרתי אותה משיחת הטלפון ועמדתי לנתק שוב.

"בסדר." היא נאנחה. "אני מוותרת לך הפעם, אבל אני באמת חושבת שהגיע הזמן שתדברו ביניכן. את צריכה לשמוע את מה שיש לה לומר. ושלא תשכחי לדבר איתי מחר." הבטחתי לה שאני אחזור אליה וניתקתי, מנסה להתאושש ממה שקרה עכשיו. זאת הפעם המיליון שהיא אומרת לי את זה, זאת גם הפעם המיליון שאני עומדת לסרב. אני פשוט לא מוכנה לשיחה כזאת עדיין.

 

*

 

דפקתי על דלת הדירה. לא דפקתי כי חיכיתי לאישור להיכנס פנימה או משהו בסגנון, בסך הכל רציתי לבשר על בואי. "יבוא!" קרא פלדמן מבפנים כל כך חזק שאפשר כנראה היה לשמוע אותו גם בבית שלי שנמצא בקצה השני של המושב. סביר להניח שהיה אפשר לשמוע אותו גם בבית של אביב שגרה במושב אחר באזור. אולי היה אפשר לשמוע אותה גם בבית של סבא וסבתא שלי, לא הזוג שחיים במושב, ההורים של אבא שגרים בצפון והבית שלהם כל כך רחוק מכאן שצריך לצאת בבוקר כדי להגיע אליהם בזמן להתארגן לארוחת ערב. עכשיו אני סתם מגזימה, סבא וסבתא שלי לא שומעים עד כדי כך טוב, הם קצת זקנים אחרי הכל.


 אחרי קריאת הכניסה הזאת נכנסתי וטרקתי אחרי את הדלת ומיד אחר כך התרסקתי באנחת ייאוש על אחד הפופים. זה גרם לאביב לצחוק. יפתח שהבחין במצב הרוח העגום שלי התיישב על הפוף שלידי. "עשר דקות, הכל בסדר?" שוב השאלה הזאת, שוב הדאגה הזאת. חשבתי שסיכמנו את הסיפור הזה אתמול ושלא בודקים מה שלומי יותר. "אני בסדר." נאנחתי שוב, לא כל כך משכנע מצידי. "רק מותשת כמו שלא הייתי מאז המבחן האחרון של צילה." רק מותשת וגם קצת מוטרדת בגלל שעתליה עדיין חברה שלה ואני רוצה כל כך להיות בסדר עם זה אבל אני לא, וכבר הבטחתי לה שאני כן והרגעתי אותה שאין לי שום בעיה עם הסיפור. גם הפעם אביב צחקה. כנראה שהיא ופלדמן במצב מצוין היום כי בזמן האחרון היא בדרך כלל מתוחה ועצבנית.


 "אז איך היה הבייביסיטר?" פלדמן התעניין ושלח יד לעטוף את מותניה של אביב. הם ישבו יחד על הספה החומה הישנה, שפלדמן סירב לזרוק בכל תוקף למרות שכולם אמרו לו שהיא מסריחה. הוא אומר שיש לו ממנה יותר מידי זיכרונות טובים. דיה ישבה על הספה השנייה, הכחולה, זאת שיפתח לא הסכים לספר לי איך היא הגיעה לשם אבל רצות שמועות כבר כמה שבועות שהיא גנובה ובתכלס אני די מפחדת לגלות את האמת. עדיין יכולתי להבחין בשקע שיפתח יצר בקצה השני של הספה הכחולה. פתאום הרגשתי לא קשורה לסיטואציה. אני יודעת שזה אידיוטי מצידי וגם קצת פרנואידי לחשוב שאני לא רצויה בין החברים שלי. אני אמורה לסמוך עליהם בעיניים עצומות, להרגיש איתם הכי בבית שאפשר. הם היו חברים שלי, ארבעתם, בילינו יחד בבית הספר, הסתובבו יחד אחר הצהריים והיינו שייכים לאותה חבורה כביכול. למרות כל זה לא יכולתי להתעלם מההרגשה המוזרה שאני לא קשורה ושאני נכנסתי פה לרגע פרטי שהוא לא לעיניי. אבל אז פלדמן כחכח בגרונו ומשך את תשומת ליבי, גורם לי להבין שכולם מחכים שאני אענה על השאלה ששאל לפני דקה ארוכה ושכל העיניים נעוצות בי בצפייה. הם הזמינו אותי לפה, אני שייכת לכאן. אז דחפתי את המחשבה הזאת למעמקיי מוחי תישארי ציוויתי עליה ונעלתי אותה שם. כדאי שאני אפתח כבר את הפה שלי ואענה להם במקום לחשוב מחשבות הזויות שלא ברור מאיפה הן הגיעו.


 "היה על הפנים." התחלתי לשתף אותם בחוויות מהבייביסיטר המתיש שהיה לי, דואגת לא להשמיט אף פרט קטן ולהגזים בכל המקומות הנכונים. כשסיימתי, דיה התחילה לספר חוויות בייביסיטר משלה (תזכורת לעצמי: לא לתת לה לשמור על הילדים שלי, כשיהיו לי ילדים ו/או על כל חיית מחמד שאני אחשוב לגדל גם אם זאת האפשרות היחידה שעומדת מולי) ומשם השיחה התגלגלה. פלדמן סיפר לנו על כל העבודות הזמניות שהוא מקווה להשיג בקיץ ואז התחלנו לדבר על התוכניות הכלליות שלנו לחופש הגדול שהחל בדיוק לפני שבועיים.


 פתאום אביב נעמדה במהירות והניפה את ידה השמאלית. "תהיו בשקט ותקשיבו לי טוב עכשיו כי הרעיון הזה הוא הרעיון הכי טוב מכל הרעיונות ששמעתם או תשמעו במהלך כל חייכם האומללים. רעיון כל כך טוב שרגע הצעתו יוזכר כרגע היסטורי בכל ספרי ההיסטוריה העתידיים שיכתבו על התקופה שלנו." אם לא הבהרתי את זה עד עכשיו אז כן, אביב הייתה דרמטית ואהבה להיות במרכז העניינים בכל רגע נתון. "אנחנו עומדים, אתם מקשיבים לי עכשיו? תפתחו את האוזניים שלכם." היא השתתקה והסתכלה על כולנו לוודא שאנחנו מרוכזים אך ורק בה. השקט נמשך ונמשך ורק גרם לי לרצות לנער ממנה את מילים החוצה. "אנחנו עומדים." היא הדגישה כל הבהרה. "לנסוע. החופש הזה. לים. שמעתם נכון, אני, ואתם," היא הצביעה על כל אחד מאיתנו בנפרד ואז על כולנו באופן כללי. "וגם כל השאר, ניסע לים. ונישן שם. זה הזמן למחוא כפיים למנהיגה שלכם שהעלתה את הרעיון המשגע ומטריף החושים שהרגע זכיתם לשמוע." היא השתחוותה קידה מוגזמת וצנחה חזרה על הספה. קרובה יותר אל פלדמן משהייתה לפני ההצהרה הדרמטית ביותר שלה.


 רק פלדמן מחא כפיים, אני מאמינה שגם זה נבע יותר מתוך הערצה לאביב ופחות מתוך הערצה לרעיון אבל הוא תמך גם ברעיון. גם אנחנו תמכנו בו. "נשאר בים שבוע!", "נכין אוכל לבד!", "נזמין רק את מי שאנחנו אוהבים!", "נשתזף עד המוות!", "נעשה על האש כל בוקר, צהריים וערב!" ואלה היו רק חלק קטן משלל ההערות וההצעות שהתעופפו באוויר שניות אחר כך. בתור ילדים שגרו באזור נטול ים כל ימי חייהם ונאלצו להסתפק בבריכה קטנה מדי למשך רוב ימי הקיץ החמים מידי, האפשרות הקסימה אותנו ובמהרה נסחפנו בהתלהבות והתחלנו לתכנן. שקלנו אמצעי תחבורה אפשריים, אתרי ביקור מומלצים, חופים שפתוחים לשינה ורשימות מוזמנים, ממש כאילו הנסיעה יוצאת לפועל עוד שעתיים. בסופו של הערב כל הפרטים היו סגורים חוץ מהדברים השוליים כמו מתי זה יקרה, מה בדיוק יקרה, לאן ניסע, איך נסתדר בעצמנו ומי יבוא או לא יבוא לשם. אבל קבוצת ווטסאפ כבר פתחנו אז כן, אנחנו מאורגנים למופת, אפשר לצאת עכשיו.

 

שלכן תמיד,

עינב


 

כתבות דומות:
תוכן פגעוני
הגיבי לפוסט
user image
הגיבי
mask
6 תגובות
שני;) דצמבר 01, 2014 17:45
תוכן פגעוני
ל-5
הסברתי בתגובה 3.
שני;) נובמבר 24, 2014 16:36
תוכן פגעוני
ל-2
עד לפני חודשיים עינב הייתה חברה של בחור בשם תום שבגד בה עם חברה שלה בשם ניצן... , חברתה הטובה ביותר של עינב ששמה עתליה עדיין חברה של ניצן וזה מפריע לעינב... , במשך חודשיים עינב נכנסנ לדיכאון והתרחקה מכל החברים שלה חוץ מעתליה שעדיין שמרה אתה על קשר ושמרה על קשר גם עם יפתח הידיד שלה מילדות וזה שהכי דאג לה בכל הזמן הזה. מקווה שהבנת:)
אנונימית נובמבר 24, 2014 16:32
תוכן פגעוני

אני אוהבת את הטור שלך, את כותבת בצורה מעניינת אבל רוב הדברים לא ממש ברורים ואני לא הבנתי ממש מה קרה לפני חודשיים ולמה הם נפרדו ואם היא עדיין אוהבת אותו
שני;) נובמבר 24, 2014 16:29
תוכן פגעוני
חחח דווקא פרק ארוך;)
מחכה לפרק הבא!! :)
תילוש נובמבר 24, 2014 00:00
תוכן פגעוני
.
מהמם!!!!!!!
תגובות: 409
גם יפה גם אופה♥ נובמבר 24, 2014 00:00
תוכן פגעוני
מדהיםם
אני פשוט מתה על הסיפור! אוףף אבל מה קרה שם? מי זאת החברה הזאת? ומה יש לה מהבחור ההוא? אני במתחח