אני שוב מסתכלת על הדף הלבן ויודעת שהוא רק מחכה שהמילים ימלאו אותו. עוד לפני שאני כותבת את המילה הראשונה, אני יודעת שזה הולך להיות הטור הכי קשה לכתיבה, כי זה הטור האחרון שאני כותבת לכן. אז אני חושבת שכדאי להוריד את רמת הרשמיות אם אתן מרשות לי, כמובן, רק בשביל שיהיה לי קצת יותר קל.
קוראים לי נועם ועד המשפט הזה, כתיבה הייתה התחביב הסודי שלי. מעטים האנשים שנתתי להם לקרוא משהו שכתבתי ובעצם אפשר להגיד שאתן הראשונות. אז הנה, אני כאן, בטור שהכי חיכיתי לו במהלך חצי השנה הזאת (אתן מאמינות שעברה חצי שנה?!), בשביל להוריד את כל המסכות ולהיות בפעם הראשונה אני. מגיל שבע אני כותבת וגיליתי את זה רק לפני כמה חודשים, כשעברתי דירה וגיליתי מחברות עם סיפורים הזויים שאני מכחישה כל קשר אליהם. לאורך השנים המשכתי לכתוב לעצמי, דברים קצת יותר נורמליים וכשהייתי בת 12, היה לי אתר של סיפורים שדווקא הלך די טוב. היו לי 800 כניסות אליו בחודש והמון קוראות. אחרי שסגרתי אותו, באמת לא האמנתי שאפרסם שוב באינטרנט, אבל ברגע שגיליתי את פורגירלס, פשוט ידעתי שאני הולכת לכתוב כאן טור אישי.
לא היה פשוט להשיג כאן את הטור הזה ולא, לא הצלחתי להשיג אותו על הניסיון הראשון. 3 פעמים ראיתי שנפתחה תחרות כמה ימים אחרי שהיא כבר נסגרה, ובכל פעם הרגשתי איך החלום לכתוב לכן מתרחק. בפעם הרביעית דווקא הצלחתי לשלוח קטע בזמן, אבל לא קיבלתי עליו מענה והוא לא התקבל. הזמן המשיך לעבור ואני המשכתי לכתוב לעצמי ולמגירה, ובזמן הזה הכתיבה שלי רק המשיכה להשתפר וככה בפעם החמישית שראיתי שנפתחה תחרות - התקבלתי.
שלחתי קטע קצר על נערה שמנצחת במשחק כדורסל ואותו הקטע לימים הפך לחלק הראשון של הפרק הראשון בסיפור של זוהר. באותו יום שהתקבלתי להיות מלכת כתיבה לחצי השנה הזאת, גם עברתי טסט (זה המקום לציין בו שבדיוק השתחררתי מהמלווה סוף-סוף!), אז באמת שאי אפשר לתאר את הצרחות שעברו בבית שלי באותו יום. קיבלתי שתי מתנות ביום אחד. עכשיו, חצי שנה אחרי, אני מסיימת אחת מהן. אז אני נפרדת מכן, ואני נפרדת גם מחלק ממני - מזוהר.
אני מרגישה כאילו למשך חצי שנה הסתובבתי ברחוב כדמות אחרת, כאיזה סיפור כיסוי, אבל זה בעצם רק שם... כי זוהר היא אני והיא תמיד תהיה אני. היא דברים שעברו עליי, שחוויתי, שאמרתי, שאמרו לי ובעיקר - היא המחשבות שלי. כל מה שחשבתי עליו, כתבתי לכן בצורה קצת יותר מעניינת מקו המחשבה האמיתי שעבר לי בראש. את כל אלה כתבתי מתוך הלב שלי, ישר אל הלב שלכן, והעברתי אותן בדרך אצל זוהר.
עם כל זה שהיא אני, היא גם מאוד שונה ממני. אני לא משחקת כדורסל ובעצם 90% ממה שכתבתי כאן על כדורסל ניחשתי והתפללתי לקלוע למושגים הנכונים (שמתן לב לשימוש השנון במילה לקלוע?), ההורים שלי שלא כמו בסיפור, נשואים באושר, אחי הגדול הוא לא בדיוק האחות הקטנה (למרות שאפשר להתווכח על זה) והחלק הכי עצוב ממש עכשיו מגיע: אין לי חבר-שכן-שחקן כדורסל-חתיך עולם-עם קול של מפקד בצבא. אבל אתן יכולות לנשום, חבר שלי נהדר גם בלי כל הדברים האלה (אוקיי, על מי אני עובדת?) אני מקווה שהוא לא יקרא את זה (למרות שאם הוא הצליח להגיע עד כאן, הוא כבר ראוי להערכה! (וואו, איך הגעתי לכל-כך הרבה סוגריים?) ואם לדבר על מראה חיצוני, היא ההפך המוחלט ממני. למטר שמונים אגיע רק אם אכפיל את עצמי ועל העיניים הכחולות, אני יכולה רק לחלום.
אז כן, רוב הסיפור הזה הוא לגמרי מהדמיון שלי, אבל שלא תבינו לא נכון, כל-כך הרבה רגעים בסיפור הזה קרו לי במציאות. למשל, הארון שנפל על זוהר הוא בעצם אותו ארון ארור שנפל עליי לפני כמה שנים טובות והפרק שבר לקח את זוהר לים בלילה, הוא בעצם ערב שקרה לי במציאות ששיניתי אותו פה ושם. השירים שהוספתי לכן בכמה פרקים, הם שירים שהשפיעו עליי ורציתי להעביר לכן אותם בנוסף לכל הערכים, כל אלו שגדלתי עליהם וגם אלה שפיתחתי בעצמי. הערך החשוב ביותר שאני מקווה שכולכן שמתן לב אליו, הוא להעריך את האושר ואני באמת חושבת שזה מה שדיברתי עליו הכי הרבה לאורך כל הטור.
על האושר של המשפחה - של אמא שלה, של אחותה, של אבא שלה, שאחרי שהיא כבר האמינה שהיא לעולם לא תראה אותו יותר, הוא חזר ולמרות כל הכעס היא שמחה שהוא שמח. האושר של רעות, שלא משנה מה היא עשתה תמיד לזוהר היה אכפת ממנו. בר, שרק מלהיות איתו היא הצליחה לגרום לו להיות מאושר אחרי החיים הלא קלים שעבר. ובעיקר... האושר שלה. איך שזוהר הצליחה ללכת אחר הלב שלה, לעשות את הבחירה הנכונה בין המערכת היחסים הנוחה עם רון לבין בר - האהבה האמיתית שלה. לקח לה הרבה זמן להגיע למצב הזה של האושר הטהור, כי ככה הם החיים, אבל ברגע שהיא הגיעה אליו היא לא הפסיקה להעריך אותו כי היא יודעת מה זה לא לחיות באושר.
וזה מה שאני רוצה לתת לכן. אני זוכרת שמישהי הגיבה כאן שהיא צרחה מאושר מאחד הפרקים, אז אם הצלחתי לגרום לזה ואם הצלחתי לגרום לכן לחייך, להתרגש, להעלות דמעות בעיניים כמו שעוד מישהי כתבה, אז אני באמת יוצאת מכאן שלמה ומאושרת, כי הצלחתי לשנות קצת, אפילו אם זה משהו קטן. אני עשיתי את שלי ואם אני הצלחתי רק בעזרת תקתוקים במקלדת והמון הפעלה של המוח, אז גם אתן יכולות, כל אחת ואחת מכן יכולה להזיז הרים אם היא רק תנסה, ואני באמת מקווה שהיא תנסה. בנות, תחיו את החיים שלכן, תתפסו כל רגע שאתן יכולות, תחייכו ותגידו לעצמכן שלא משנה כמה רע עכשיו זה יכול ברגע אחד להשתנות, בדיוק כמו שקרה לזוהר. נכון, היא חצי דמיונית וחצי אני, אבל דווקא זה לא משהו שהמצאתי.
אני חושבת שהגעתי לזמן התודות. אז תודה לעורכת שלי, שקראה כל מילה שכתבתי, עיצבה אותה ובעצם הפכה את הטור למה שהוא. תודה לחברה הכי טובה שלי שקראה כל פרק בשנייה שסיימתי לכתוב אותו ועזרה לי לשפר (וככה היא גם זכתה בדמות על שמה!) ותודה הכי ענקית לכן שנתתן לי את הבמה, תודה שקראתן, שנתתן את התגובה שלכן, העלתן לי את הביטחון, עזרתן לי לשפר והכי חשוב תודה שנתתן לי להיכנס לכן ללב.
בנות, דבר אחרון שאני רוצה להגיד לכן הוא אף פעם לא לאבד תקווה לאהבה כי היא באמת נמצאת שם איפשהו ומחכה לכן, מחכה לזמן הכי לא צפוי בשביל להגיע והיא באמת תגיע. גם אם זה יהיה במשחק באולינג שממש אין לכן כוח אליו ;)
אני רוצה שתדעו שאני תמיד פה בשבילכן. גם אם אתן קוראות את זה עוד שנים מעכשיו והצלחתי לגרום לכן לחייך ואתן רוצות להגיד לי את זה, אתן יכולות לשלוח לי מייל ואני מבטיחה לקרוא ולהגיב - hemda.san@gmail.com
בלי לשים לב הגעתי לסוף הדף שלי, אז כנראה שכאן נפרדות דרכינו בנות יקרות. תזכרו שאתן מדהימות, שאני אוהבת אתכן לנצח ושאני לעולם לא אשכח אתכן.
שלכן, תמיד תמיד, זוהר / נועם ♥