מנצחת ובגדול!

הגיע הרגע שהכי לא רצינו שיגיע... מקווה שתהנו מהטור האחרון ♥

*

הכדור בידיים שלי ולמרות שזה מרגיש ככה, זו לא הפעם הראשונה. אחרי כל הזמן הזה שהתרחקתי מהאהבה הכי גדולה שהייתה לי והכרתי אהבה הכי גדולה חדשה, אני סופסוף חוזרת קצת למקורות. אני מביטה בעיניים של היריבות ואני שוב מרגישה את תחושת התחרותיות הזאת שאפיינה אותי כל-כך הרבה שנים ונעלמה בשנייה. אבל היא עדיין כאן, חבויה איפשהו עמוק בזוהר של עכשיו. אני רצה עם הכדור ובכל כדרור שלי אני מרגישה כמה שהידיים שלי שוב שלמות. בכל סל שאני קולעת הלב מתמלא באושר והגוף באדרנלין ולמרות שזה מרגיש הפעם הראשונה, זה לא. 
ולמרות שאני מרגישה מישהי אחרת, אני לא.
אני פשוט שונה, הפוכה אולי ב180 מעלות ממי שהייתי לפני שלושה חודשים, שגם אז, הכדור היה בידיים שלי.

וכמו אז, אני אחראית על תוצאות המשחק. ובעצם, מתי לא הייתי? 
זה מכה בי עכשיו, ממש ברגע שאני רצה אל הסל אני מבינה שאני תמיד הייתי אחראית על איך שהמשחק יראה. על איך שהחיים שלי יראו. 
אני קבעתי את הכל. בכל החלטה שלי, בכל מילה שלי, בכל צעד שעשיתי ואיך ששיניתי את עצמי. לא נתתי לאף אחד לשנות אותי ולא נתתי לאף אחד להיות אחראי על איך שהחיים שלי יראו. עשיתי זאת בעצמי, בדרך שלי וגרמתי לעצמי להיות מאושרת. 
אני קופצת ושולחת את הכדור אל הסל, מנתקת אותו מידיי. הוא מתעופף באוויר כל-כך לאט, הרגליים שלי נוחתות על הקרקע באיטיות שלא תיאמן, אני נושמת את הנשימה הכי גדולה שנשמתי בכל חיי והכדור נכנס. 
אני עומדת המומה במקום למשך כמה שניות, אפילו לא שמה לב לשריקת הסיום ופתאום כל בנות הקבוצה קופצות עלי בחיבוק ענק וצורחות באושר. 
התודעה שלי חוזרת אלי לאט לאט, קונפטי לבן ובלונים צבועניים מתחילים לרדת מהתקרה ואני קולטת שאני ניצחתי. 
אני הבאתי את הקבוצה שלי שוב לניצחון בדקה ה-40. ולא לסתם ניצחון, אלא לניצחון בגמר של התחרות השנתית לנוער. 
אנחנו ניצחנו בתחרות!!!
דני המאמן עוטף אותי בגאווה ומחייך כמו אבא גאה.

אני שולחת את המבט שלי אל הקהל, אבא שלי מחייך ומניף את ידיו באמת כאבא גאה. אני לא מצליחה להקשיב למה שדני אומר לי, אני נעולה על המראה המדהים הזה של המשפחה שלי בקהל. 
אמא ואילן, אבא וליאת, שירה, לירי ויובל, כולם שם רק בשבילי. הם מנופפים לי בידיים ושולחים לי נשיקות והמראה הזה פשוט גורם לי להזיל דמעות.
דני מנתק אותי בשנייה מהם ודוחף את כולנו אל השולחן שבסוף האולם, שם מונח הגביע שבו זכינו. 
גיא פניני, הקפטן של מכבי תל אביב עומד שם עם עוד כמה שופטים של התחרות, לוחץ לי את היד ומגיש דווקא לי את הגביע. 
אני המומה לגמרי ולא מצליחה להרגיע את דפיקות הלב שלי.
אלוהים, איך נושמים?!
דני אוחז לי בזרוע וביחד אנחנו מניפים את הגביע. האוהדים שרים וצורחים ופתאום אני קולטת שמצלמים אותי לעיתון. 
כל הקבוצה נעמדת ביחד וכמה צלמים שונים מצלמים אותנו. כשהם מסיימים, דני לוקח אותנו למלתחות לשיחת סיכום.
אני עדיין בהלם.  
אני שוב לא מצליחה להקשיב לו מרוב כל האדרנלין שזורם לי בגוף אז אני מנסה לחשוב אם ראיתי את בר מאז שהסתיים המשחק. 
"...אני פשוט כל-כך גאה בכן, בנות, אי אפשר לתאר את זה במילים. אחת אחת מכן שחקנית כדורסל מלידה וזכיתי לאמן כל אחת מכן, זכיתי להיות האבא שלכן לשנתיים האחרונות וזכיתי לנצח איתכן."
הוא מנגב דמעה קטנה ואני מחייכת אליו. אני מרגישה צער שלא הקשבתי לו מההתחלה אבל אני מתנחמת בזה שאנחנו עוד נעשה את השיחה הזאת כמו שצריך.
אנחנו מתחבקים שוב, הזיעה חוגגת בנינו ודני אומר את משפט המסורתי שלנו.
"דבר ראשון?"
"מקלחת!" אנחנו צועקות כולנו ביחד ואני מתפוצצת מצחוק כאילו זאת הפעם הראשונה שאנחנו עושים את זה.
אני ניגשת אל הלוקר שלי ומוציאה ממנו את המגבת הקטנה שלי.
"אני מטורפת לך על הצורה!!" עדי צורחת מאחורי ומחבקת אותי חזק. "אין, אין! זה היה משחק מושלם, זוהר. אני לא מאמינה שניצחנו, את קולטת?!"
"בחיים אני לא אקלוט את זה" אני צוחקת וסוגרת את הלוקר. 
"זה מטורף!" 
"לגמרי." 
"אנחנו חייבות לחגוג!"
אני מתחילה ללכת לכיוון המקלחות תוך כדי שאני צוחקת. 
"הדבר היחידי שבא לי עכשיו זה להתקלח."
היא מרימה את גבותיה "לא חיבוק מבר?"
אני מחייכת "גם."
"הוא מחכה לך בחוץ..." היא מצביעה באגודלה לכיוון הדלת שמאחוריה. 
"שיט!" אני רצה אל תוך המקלחת ושוטפת את עצמי הכי מהר שאני יכולה. פחות בגלל שהוא מחכה, לזה כל בן צריך להיות מוכן אם יש לו חברה. 
יותר בגלל שבא לי כבר להיות איתו. 
אני מחבקת את עצמי במקלחת ומחייכת באושר, רק כי יש לי אותו.
וכי ניצחתי. 
אני ניצחתי. 
כשאני מסיימת, אני מתלבשת במהירות הבזק. אני לובשת ג'ינס ארוך, חולצה לבנה ומעיל עור. 
הם באמת לא יכלו לצלם אותנו עכשיו לעיתון?
כשאני יוצאת מהמלתחות אני רואה את כל המשפחה שלי מחכה לי וקוראת בשמי. אני ניגשת אליהם, הכי מאושרת בעולם.
כולם מחבקים אותי, אומרים לי כמה שהם גאים בי ואני מרגישה איך הדמעות מאיימות לפרוץ שוב. 
אבל בדיוק אז אני רואה אותו. רחוק ממני בכמה מטרים, לבד, מחייך אלי עם ידיו בכיסי מעיל העור שלו. 
הדמעות נעלמות. אני מחייכת את החיוך הכי גדול שאולי אי פעם חייכתי ומתחילה להתקרב אליו לאט.
הגבר הזה... הוא באמת שלי. עומד כאן רק בשבילי, מחכה רק בשביל להגיד לי דברים שכבר נאמרו, אבל הוא יודע שכשהוא אומר אותם הם הכי חשובים לי.
אז הוא מחכה לי.
והנה, הגעתי אליו.
הוא מוחץ אותי אליו לחיבוק ואני מרגישה את החום שהוא מעביר בי כל פעם שהוא נוגע בי. 
אני מרימה את פני להביט בו והוא מנשק אותי במצח. 
"את בכלל יודעת כמה שאת מדהימה?"
החיוך לא יורד לי מהפרצוף. 
"אני יודעת שאתה מדהים."
"את" הוא מנשק אותי. "השחקנית" שוב. "הכי" ושוב. "מושלמת שיש."
אני מנשקת אותו נשיקה אחת ארוכה, האנשים שמסביב לא מעניינים אותי בכלל.

"אני בכלל לא קולטת שניצחתי."
"ידעתי שתזכי."
אני מחזיקה בידו ובלב אומרת, באמת זכיתי, בך.
"תחזיר אותי הביתה?" כשאני אומרת את זה אני שולחת מבט אל המשפחה שלי.
"בטח, בואי."
אני מנופפת אליהם לשלום בידי האחת כשידי השנייה אוחזת בשלו ואנחנו יוצאים החוצה.
קר בחוץ, אבל לא מדי. החורף כבר מגיע לסופו וזה ממש משמח אותי. 
אני מתחילה לדמיין את החופש הגדול, אותי ואת בר שוכבים בים מביטים לשמיים ומתנתקים מהעולם.
"זוהר" קול דק מעיר אותי מהדמיון שלי ואני מרימה את מבטי אליו. 
המוח שלי נמחק לגמרי כשאני רואה את רעות עומדת מול שנינו. 
"אני אחכה לך במכונית" בר מנתק את ידו מידי והולך לפני שאני בכלל מתחילה להבין מה קורה.
היא עומדת מולי, בדרך מוזרה היא לובשת בגדים כמעט זהים לאלו ששלי. משהו בה נראה לי שונה, אבל אני המומה מדי בשביל להבין מה.
"שיחקת מדהים היום" היא אומרת מהר, בשביל להפיג את המתח.
"תודה."
"באמת, אני ממש שמחה שניצחתן. עדי ואת. ממש." רעות מחייכת חיוך גדול, ולמרות שאני יודעת שמשהו כואב לה, הוא נראה אמיתי.
אין לי מה להגיד לה ויוצא מצב שאנחנו שותקות לכמה שניות.
"התגעגעתי אליכן" עכשיו היא בוהה ברצפה. 
"לעדי?" 
"היא לא אמרה לך שאנחנו לא מדברות?"
אני מכווצת את גבותיי. "לא, לא ידעתי."
"היא לא בדיוק רצתה להיות איתי בקשר אחרי מה שעשיתי לך."
אני ממשיכה לשתוק.
"ואני מבינה אותה. ואותך ברור שאני מבינה..."
אני נאנחת. "רעות, הכל בסדר, באמת."
"לי לא."
השתיקה שוב שוררת בנינו, הפעם אני שוברת אותה. 
"מה קרה פתאום? לא הלך איתו?" אני שואלת אותה באמת מתוך עניין, אין שום ארס בקולי.
"האמת שהולך איתו ממש טוב." היא חוזרת להביט בעיניי ואני רואה איך הן נוצצות כשהיא מדברת עליו. "למדתי לקבל את הגירושים ואני באמת מאושרת עכשיו. אבל אני צריכה אתכן... אתן החברות הכי טובות שלי."
"רעות, לפעמים חברות מתרחקות. לפעמים זה לא עובד יותר." אני מרגישה מחנק בגרון. קשה לי להגיד לה את זה, אבל זו האמת. אני לא רואה אותנו שוב כמו פעם.
"תראי זוהר, אני יודעת שאת לא הכי חושבת עלי וגם אם כן אז זה בקטע של שנאה. אני פשוט רציתי להגיד שאני מצטערת שפגעתי בך כי זה היה הדבר האחרון שרציתי לעשות."
"זה דווקא היה נראה כאילו זה הדבר שהכי רצית לעשות."
היא נושכת את השפה שלה. "זה לא נכון."
"תודי באמת שכל הסיפור עם רון היה בכוונה."
לוקח לה זמן לענות. "רק בהתחלה."
"ועכשיו התאהבתם?" אני מגחכת. 
היא מהנהנת. 
רעות, זאת שלא רצתה לאהוב אף אחד הצליחה למצוא את האחד שכן שווה לה להתאהב בו.
והאחד הזה הוא דווקא רון. 
"אני מצטערת שזה פוגע בך."
"זה לא" אני אומרת את האמת. "אם אתם מאושרים אז אני שמחה. אני פשוט לא חושבת שאנחנו נחזור להיות כמו פעם."
היא מהנהנת שוב. "אם את תרצי לנסות אני כאן. אני רוצה שזה יעבוד."
אני נשארת שם עוד כמה שניות, מחייכת אליה בעצב ואז מתחילה לצעוד לכיוון המכונית של בר.
הולכת למקום שבו אהיה מאושרת ומשאירה את החברה הכי טובה שלי מאחור.

***

זמן הוא המימד הרביעי לתיאור היקום, עליו ממוקמים האירועים מהעבר אל העתיד. זמן מובחן על ידי שינוי ותלוי בו. הזמן הוא בהכרח יחס בין שתי תופעות או יותר ומשכו תלוי בנקודת הייחוס של המודד ובמיקומו כלפי האירוע הנמדד.
דבר אחד ויקיפדיה פספסו כאן- שהזמן עובר מהר. 
מה זה עובר מהר, עף. טס אפילו. 
חולף על פני מבלי שאני שמה בכלל לב ובום! בשנייה אחת אני בכלל במקום אחר.
לפני רגע הכרתי את בר, לפני שנייה נהיינו ביחד, לפני מאית השנייה ניצחתי בתחרות הכדורסל. 
ובום, אני בכלל לא שם, אני במקום אחר לגמרי. החורף נגמר ממזמן, וככה גם האביב. הקיץ הגיע, החופש הגדול שייחלתי לו כל-כך הרבה זמן כבר כאן.
חודש יולי מעולם לא היה חם יותר ולא משנה כמה השמלה שלי דקה ואוורירית, אם אני יותר מחמש דקות על רחבת הריקודים אני מתעלפת. 
אז אני יושבת פה בחוץ, באולם האירועים, באמצע החתונה של אבא שלי. 
המוזיקה מבפנים רועמת ואני פשוט שותה מהקולה שלי ומחייכת. 
לא יכולתי להיות מאושרת יותר מאשר עכשיו. המקום בו אני נמצאת עכשיו הוא מקום שתמיד רציתי להיות בו, אבל תמיד משהו היה חסר. הצרכים הבסיסיים שלי אף פעם לא היו שלמים, אבל עכשיו כן. 
תמיד משהו הפריע. אם זה היה הכדורסל, החבר, המשפחה, או החברות. 
אבל עכשיו? 
הכל שלם, כל מה שרציתי שאי פעם יהיה שלי נמצא בידיים שלי. 
ואין הרגשה טובה מזו, מהאושר הזה שהחיים שלך שלמים.
אני ממששת את השמלה הארוכה בצבע תכלת שלי, נזכרת ברגע שבחרתי אותה ביחד עם ליאת. היא באמת אישה מדהימה, חבל שלא יצא לי לכתוב עליה כאן יותר.
"אז מה בחורה יפה כמוך עושה לבד במקום כזה?"
אני מרימה את עיני ומחייכת אל בר. 
"מחכה לחבר שלי, אין לי מושג איפה הוא."
"חבר טמבל יש לך אם הוא לא איתך עכשיו."
הוא מושיט לי את ידו, אני מתרוממת על העקבים. 
תודה ליאת שהתעקשת על העקבים וגרמת לי להיות עכשיו יותר גבוהה מחבר שלי... 
אני נאחזת בכתפיו, שומרת על יציבות. 
"הוא טמבל, אבל אני אוהבת אותו ככה."
הוא מחייך אלי, מעביר את ידו בשיערי (שקיצרתי אותו בהרבה מאז החורף) ומנשק אותי נשיקה מדהימה.
אנחנו עוד מעט חצי שנה ביחד, זה פשוט לא נקלט.
"את יודעת, אני עדיין זוכר איך שרקדת בחדר שלך אז." 
אני מחייכת במבוכה "די! אני עדיין כועסת שהסתכלת עלי."
"הי, את זאת לא סגרה את החלון."
"אתה רוצה שאני אתחיל לסגור?"
הוא צוחק "את רוצה להמשיך עם האיום הזה או שחצי שנה הספיקה?"
"ממש לא הספיקה."
ברגע אחד האווירה נהיית רומנטית והוא מנשק אותי שוב.
"בואי לרקוד, אני אוהב לראות אותך רוקדת."
"אני אמות מחום."
"בואי, בכיינית." 
הוא ממש גורר אותי אל תוך הרחבה, אבל בשום מצב החיוך הזה לא ירד ממני.
בהתחלה אנחנו רוקדים רק שנינו, זה דווקא די כיף לראות אותו ככה. משוחרר כזה, יפה כזה, מושלם כזה... 
והוא שלי! תמיד תמיד שלי. 
אני מסתכלת הצידה, רואה את אמא ואילן והבנות רוקדים. לפני חצי שנה לא הייתי מאמינה שנהיה במצב כזה שאמא רוקדת בחתונה של אבא, אבל תאמינו או לא, הם הצליחו להיות בקשר ידידותי ואחרי שכנועים רבים מצידי ומצד שירה היא הסכימה לבוא. 
והיא דווקא נראית נהנית, מחייכת, מאושרת. 
אני כל-כך שמחה לראות אותה ככה. 
אני מסתכלת על המעגל הגדול שנוצר מסביב אבא וליאת. הם רוקדים ביחד, ביום המאושר ביותר בחיים שלהם, לגמרי מאוהבים. גם בשבילם אני מאושרת, איך אפשר שלא? 
באיזשהו שלב שירה מצטרפת אלינו ואני מחבקת אותה חיבוק גדול. הקשר שלנו ממש התהדק בזמן האחרון. התחלנו באמת לדבר על הכל ולעשות דברים ביחד ואני מקווה שהוא ישאר ככה תמיד. 
אני קולטת את עדי מרחוק וניגשת להגיד לה להצטרף אלינו. היא מושכת את רעות שהייתה מאחוריה ושתיהן עכשיו לידנו, רוקדות כמו חברות טובות.
בעצם, לא כמו- הן חברות טובות, הכי טובות וגם הכי טובות שלי. לא משנה מה עבר בנינו וכמה חשבנו שהקשר הזה אבוד, אם הצלחנו לגרום לזה לעבוד ואם הזמן הצליח להשכיח את הכל, סימן שהקשר הזה מיוחד מדי בשביל להיפרם. 
הקשר הזה חשוב מדי בשביל שאני אתן לו להתנתק.
אז איך רעות? מאושרת. היא ורון כבר לא ביחד, לא לכל הזוגות הולך וזה בסדר. העיקר שטוב לה עם איך שהחיים שלה עכשיו.
וגם לי. 
באמת, באמת טוב לי.

אני שולחת את ידי מסביב לכתפיהם של בר ורעות כשהצלם של החתונה בא ממולנו. עדי עומדת ליד רעות ואנחנו מצטלמים ארבעתנו בתמונה שתיחקק לנצח. בשנייה שהוא מצלם אני מודעת לזה שאת התמונה הזאת אני תמיד אשמור.
כי בתמונה הזאת אני עם האנשים שאני הכי אוהבת, האנשים שאני תמיד אוהב. 
בתמונה הזאת החיוך שלי מרוח לי על הפרצוף וככה אני רוצה לזכור את עצמי גם בעוד חמישים שנה.
אני מסתכלת שמאלה, אל בר. הוא מחייך אלי ושולח לי נשיקה באוויר, ואני נוצרת את הרגע הזה.
כי ככה אני רוצה לזכור אותו, גם בעוד מאה שנה, כשעדיין נהיה ביחד. 
זאת אומרת, הלוואי שנהיה ביחד.


אוהבת תמיד, 
זוהר.