אני מדליקה את המסך. שיט, שלוש שיחות שלא נענו. כשאני מסתכלת על השמות של המתקשרים הלב שלי מפסיק לפעום לרגע. אמא שלי התקשרה פעמיים.
אבא התקשר פעם אחת.
*
אני עומדת לבד מאחורי בית הקפה האהוב עלי, הביתי, שהצבעים ששולטים בו הם אדום, חום וצהוב חמים. אותו אחד שעדי ואני ישבנו בו ודיסקסנו על בר כשעוד לא היינו בכלל ביחד.
אבל עכשיו אני לא כאן בשביל משהו כזה, עכשיו אני כאן בשביל מטרה מסוימת, חשובה קצת יותר.
אני מגחכת לעצמי כשאני חושבת על מה שהולך לקרות ברגע שאני אכנס פנימה. אני מודעת טוב מאוד לזה שברגע שאני אראה אותו הדבר היחידי שאני ארצה לעשות זה להסתובב ולברוח.
אבל אני לא יכולה לעשות את זה, אני חייבת להישאר. יש לי כאן מחויבות.
אני מתחילה לצחוק כשאני נזכרת בשיחה של בר ושלי על בעיית המחויבות של שנינו.
זה די אירוני שיש לי בעיית מחויבות ואני חייבת להיכנס לבית הקפה הזה. אני כבר מאחרת בעשרים דקות, אם מאחרת היא בכלל מילה נכונה למצב הזה. כי בעשרים דקות האלו פשוט התחבאתי כאן מאחורה וניסיתי להרגיע את עצמי מהמתח הזה. הרבה זמן לא הייתי כל כך לא רגועה עד לרמה שהידיים שלי לא מפסיקות לרעוד ואפילו לא קר.
עשן מהנחיריים יוצא ממני בכל אנחה ואני אפילו לא עצבנית.
אני פשוט מתוחה יותר מדי והמתח הזה כנראה לעולם לא יעזוב אותי.
זוהר, את חייבת להתעשת! את הרבה מעל זה.
זאת רק פגישה בבית קפה, רק להגיד כמה משפטים וללכת!
פשוט להוציא את כל מה שתכננת להגיד לו בשלושה חודשים האחרונים... הכל. גם אם זה נמחק לך עכשיו מהמוח. גם אם את בבלק אאוט מטורף.
אולי כדאי שאני פשוט אפסיק לחשוב. איך עדיין לא למדתי שהחדרת המוטיבציה הזאת רק מלחיצה אותי עוד יותר?
טוב, להירגע.
להירגע, להירגע, להירגע!
נשימה עמוקה אחרונה, גב זקוף ופשוט תיכנסי.
אני מתחילה לפסוע לכיוון הכניסה והדבר היחידי שאני מרשה לעצמי לחשוב עליו הוא על נקישות המגפיים שלי.
הכל טוב.
ממש... מדהים.
*
אני הולכת הכי לאט שאפשר ללכת, מנסה לדחות את הקץ. הוא יושב בצד הימני של בית הקפה ליד החלון, בשולחן של ארבעה.
לא הצלחתי אפילו לרעוד, להפך, התחלתי להזיע. משכתי את צווארון המעיל שלי הרחק מהצוואר במטרה לקרר את עצמי קצת.
זה לא ממש עזר, אולי בגלל שבאותה השנייה הוא הרים את מבטו מהסמארטפון שלו וקלט אותי.
הוא הסיר את משקפי הקריאה שלו מעיניו ונתן להם להיתלות מסביב לצווארו על שרוך.
משקפיים של מבוגרים. זה ישר זרק אותי לשיחה שלי עם בר על דברים של מבוגרים.
המחשבה עליו הצליחה לעודד אותי ואז הגעתי לשולחן.
"זוהר" אבא שלי אמר ובאותו רגע לא היה נראה כאילו יש דבר מוזר יותר מלשמוע אותו אומר את השם שלי "כמה טוב לראות אותך."
לא הצלחתי להביט לו בעיניים, שלא נדבר על לענות לו על זה. התחמקתי ממנו בכך שפשטתי את המעיל שלי והנחתי אותו על המשענת של הכיסא.
מבלי לשים לב הרחקתי שוב את הצווארון של הסריג שלי מהצוואר.
מה נסגר עם החימום פה?!
"מה שלומך?" הוא דיבר שוב ושורה משיר אחד התחילה להתנגן לי בראש.
תן לי דקה להתרגל אלייך שוב.
לא היה לי מה לענות לו, לא ידעתי מה לומר. הרגשתי שבלעתי את כל המילים, שהן רוצות רק להישאר בראש שלי ובמחשבות ולא מוכנות לצאת לי מהפה.
בחנתי אותו, הוא השתנה. נוספו לו כמה קמטים, במצח בעיקר. השיער שלו ארך, אבל הצבע נשאר אותו דבר- אפור כהה. העיניים שלו בחנו אותי גם, אותן עיניים כחולות מוכרות שירשתי ממנו.
לא המון השתנה בו מבחינה חיצונית אבל הוא היה שונה לגמרי.
וברגע אחד הצלחתי לתפוס מה זה והכל במוח השלי התחיל להשתנות.
הוא נראה פשוט מאושר.
הוא נראה כמוני, הוא נראה כמו זאת שאני רואה במראה בחודש האחרון, זוהר שיש בה אושר טהור.
"אוי, זוהר, כמה שגדלת."
שלחתי את מבטי אל מבעד לחלון שמימיני. השמיים היו שחורים והתכסו במין שמיכה סגלגלה של עננים.
החזרתי את המבט אליו ופתאום הבנתי שזאת הפעם הראשונה שאני עם אבא שלי בבית קפה.
טוב, די זוהר. כל זה טוב ויפה אבל את חייבת להוציא משהו מהפה.
"מה שאוכל יכול לעשות" אני אומרת ביובש ומהנהנת לעצמי.
הוא צוחק מהבדיחה הקטנה שלי, כאילו שזה מה שיגרום לאווירה להיות פחות מתוחה.
"גם הסתפרת, יפה." הוא חצי מצביע לכיוון השיער שלי.
אני תוקעת בו מבט ריק מתוכן. "לא הסתפרתי כבר שנים."
הוא שלח לי חיוך קליל, אני יותר בקטע של לשלוח בו בעיטה.
אנחנו שותקים למשך חצי דקה שנראית כמו נצח ואז המלצר מגיע.
"אני אקח כריך בריאות ו..." הוא מעלעל בתפריט. לא קשה לנחש מה הוא יבקש "בקבוק סודה קר."
חיוך ללא שיניים משתלט על פני. אני מתה לספר את זה לבר.
"מה את רוצה, מתוקה?"
מתוקה.
מה, נפתחנו?
"קולה" אני מרחיקה את התפריט הרחק ממני. אוכל מחייב אותי להישאר פה יותר מדי זמן. עם קולה אני יכולה לברוח או לחלופין להרטיב אותו אם אתעצבן ממשהו.
"מיד" המלצר מפנה את התפריטים ומתחפף.
כל אחד מאיתנו מסתכל לכיוון אחר.
ל-מ-ה.
למה באתי?? מה חשבתי לעזאזל שיהיה לו להגיד לי? אם הייתי נשארת בבית הייתי שומעת בדיוק את אותו הדבר- שקט.
א ז ל מ ה.
כי את טיפשה, זוהר.
תודה, תת הכרה, גם את לא שיא האינטליגנציה.
הגעתי לשיא השפל. אני מדברת אל עצמי.
טוב, זה לא כאילו שהוא מדבר! וחוץ מזה אני מזל תאומים, מותר לי.
"אז איך בכדורסל?"
אני נאנחת. הוא הביא אותי עד לכאן בשביל לדבר על יחסי האבא-בת שלנו או על כדורסל?
"בסדר. הקבוצה שלי עלתה לגמר."
עיניו נפערו. "איזה יופי! אני גאה בך."
יכולת להיות שם בשביל לראות את זה אם זה כל-כך יופי.
"כן..."
"ומה עוד חדש?"
נאנחתי שוב, לא הייתה בי טיפת כוח לערב המאולץ הזה.
"אתה בטח יודע שעברנו דירה."
לקח לו קצת זמן לענות, "כן, ברור."
"לדירה של חבר של אמא." היה לי חשוב להגיד את זה בקול רם, לראות מה זה עושה לו.
הוא הנהן. "טוב לך שם?"
הלב שלי התכווץ. ברגע הראשון מזה כמעט חצי שנה הוא התעניין בי.
השפתיים שלי נמתחו במין חיוך קטן.
"יותר משאפשר לתאר."
"יופי, יופי." הקלה נראתה בפניו. "זוהר, אפילו שזה לא מרגיש ככה..." הוא חיפש את המילים "את ושירה... אתן הדבר הכי חשוב לי והדבר האחרון שאני רוצה זה שהגירושים יפרידו בנינו."
לא הרמתי את המבט שלי מהשולחן.
"אתה לא חושב שהם כבר הפרידו?"
"בשביל זה אני כאן..." באותו הרגע המלצר הגיע ואבא הפסיק את המשפט. הוא הניח את הכריך, את הסודה ואת הקולה והתחפף שוב.
לגמתי לגימה ענקית מהקולה שהצליחה להרגיע את הגרון היבש ואת הגוף הבוער.
"אני כאן בשביל להחזיר את הקשר" הוא חזר על עצמו.
"ועם שירה כבר החזרת" ציינתי עובדה.
"שירה מעולם לא כעסה עלי כמו שאת כעסת" הוא יצא להגנתו, וזה עזר לו.
הוא צדק, שירה אף פעם לא הרגישה כמוני לגביו.
"אולי כי היא לא באמת עברה את מה שאני עברתי."
פלאשבקים מהתקופה ההיא התחילו לרוץ לי במוח. כל מה שעברתי בגללו, כל מה שאמא עברה בגללו, כל מה שניסיתי להסתיר משירה- הכל צף בזיכרון.
אגרפתי את כפות ידיי.
הוא נאנח בעצב "אני יודע ואני מבקש ממך סליחה. זוהר, את הבת שלי. אני בחיים לא רציתי שתעברי את זה, אני מעולם לא רציתי שתסבלי."
הרגשתי איך שהלב שלי מתפרק. המילים שלו... הוא הצליח להרוס אותי לגמרי. את הבת שלי. היה לי קשה להניח את האצבע על מה כל-כך ריגש אותי בזה, אבל זה פשוט היה ככה. זה פשוט ריגש, זה פשוט נשמע הכי מהלב.
והדמעות פשוט התחילו להיקוות לי בעיניים.
"אבל אני כן סבלתי" הקול שלי נשמע כמו יבבה, אבל לא בכיתי. מנעתי מעצמי מלבכות "וזה היה רק בגללך. זה אפילו לא היה בגללה. זה היה בגלל שאתה שכחת מכולנו בשביל שתוכל להיות איתה."
היד שלו אחזה בחמימות בידי "זה מה שהרגשת?"
"זה מה שקרה."
"זה לא היה ככה."
"אז למה נעלמת?"
הותרתי אותו ללא מילים. לא משנה מה הוא היה אומר זה לא היה מוציא אותו טוב.
"הייתי צריך להבין קצת את החיים שלי. הכל היה קיצוני מדי בכל-כך מעט זמן..." נזכרתי בכל הדברים שעברו עליי לאחרונה. קיצוני ומהיר. "זאת לא סיבה טובה, אין שום סיבה טובה שאבא יעזוב את הבנות שלו. אבל זוהר, אני לא נעלמתי בשביל ליאת."
ליאת. את השם הזה לא שמעתי הרבה זמן.
"זה לא משנה בשביל מי עזבת, זה זה שעזבת."
שנינו שתקנו. רק עכשיו שמתי לב שהוא לא נגע בסנדוויץ' שלו.
אפילו לא בסודה.
"עכשיו אני פה." הוא המשיך להילחם. בחיים לא ראיתי את אבא שלי מדבר עם כל-כך הרבה רגש "ואני לא הולך יותר."
"ומה עם ליאת? פתאום לא אכפת לה שאתה בקשר איתנו?"
צחוק עצוב שכזה נשמע מפיו "זוהר, ליאת היא בן אדם בוגר והיא תשמח להכיר אותך. אני בטוח שגם את תחבבי אותה."
גיחכתי "תזכיר לי בת כמה היא?"
"עשרים וחמש."
לגמתי מהר שוב מהקולה. למה חשבתי שהיא בת עשרים ואחת?
ופתאום אני מתחילה לראות את הדברים בצורה שונה.
אני לקחתי את זה קשה מדי. אבא לא נטש, אבא תמיד היה בקשר עם שירה כי היא תמיד רצתה להיות בקשר איתו. ממני הוא התרחק כי הוא ראה שאני לא במצב של לראות אותו אפילו, לפחות ככה זה היה בהתחלה. הוא פשוט עשה את מה שאני רציתי, אני רציתי שהוא יעלם אז הוא נעלם. אני לא רציתי להיות בקשר איתו כי הוא מצא מישהי חדשה.
אבל כשאמא מצאה מישהו חדש שמחתי.
אז למה בשביל אבא שלי לא הצלחתי לשמוח? אני מניחה שזה לא רק כי חשבתי שהיא צעירה מדי.
אולי זה היה לי מוקדם מדי? אולי הרגשתי שהוא בוגד, כשהוא בעצם רק עשה מה שגרם לו להיות מאושר?
כמו שאני עשיתי עם רון ועם בר...
זה מטורף איך שהכל מתחבר לי ברגע אחד. איך שמקודם חשבתי שאני אברח מפה עם הקולה ובמקום זה הצלחתי לשנות את כל התפיסה שלי לגביו.
הוא הצליח לגרום לי להבין גם אותו וביחד אנחנו מצליחים לחדש את הקשר שלנו.
"אבא..." אני אומרת לאט. הרבה זמן לא קראתי לו אבא, או קראתי לו בכלל "רק תגיד לי שאתה לא עושה את כל זה בשביל החתונה."
הלחיצה שלו על היד שלי מתחזקת בחום "זה בגלל שאת הבת שלי, לא בגלל החתונה. זה בסדר אם לא תגיעי אם את לא רוצה."
ושוב פעם המילים האלו הורסות אותי מבפנים. גורמות לי להתרגש עד דמעות, עד לרמה שלא חשבתי שאני יכולה להגיע אליה.
אני, שחקנית הכדורסל שנראית קשוחה מבחוץ, לגמרי בחורה רגשנית מבפנים.
"אני אבוא" אני מסתכלת לו בעיניים ומרגישה כאילו אני מסתכלת על עצמי "אני רוצה לבוא."
*
אני שולחת את הצד הימני של השמיכה אל בר ומתכסה בעצמי בצידה השמאלי. הוא מכסה את עצמו גם ואחרי זה מושך אותי להתכרבל בין זרועותיו.
השעה כבר מאוחרת ומחר יש בית ספר אחרי סופ"ש עמוס בחוויות (שביזות יום א', מישהי?), אבל את שנינו זה לא ממש מעניין.
אנחנו יושבים במרפסת שלי, מצטופפים בכיסא נדנדה יחיד, בקרירות של תחילת האביב בתל אביב.
אני מחייכת אליו סתם ככה, בלי לשים לב לזה אפילו. האורות של העיר מאירים את פניו, מגלים לי אותו בתוך החושך של הלילה, את הבן אדם היפה ביותר בכל העולם הזה.
לא רק יפה מבחוץ, יפה מבפנים. יש לו אופי יפה וטוב, אופי שכל בן אדם צריך לאמץ קצת ממנו, בשביל שכולנו נהיה טובים יותר, בשביל שכולנו נחייה עם אנשים שיעשו לנו רק טוב.
"על מה את חושבת?"
חייכתי, תמיד הוא מצליח להפתיע אותי עם השאלה הזאת.
"על כמה שהאופי שלך יפה."
הוא מנשק לי את המצח בעדינות "לא יפה כמוך."
"די, תמשיך" אני צוחקת "על מה אתה חשבת?"
"ניסיתי לדמיין איך אבא שלך נראה."
זה לא היה צפוי.
"די דומה לי... בערך." חשבתי איך לתאר אותו בדיוק. "חוץ מזה שיש לו שיער אפור וקצר."
"דווקא יתאים לך שיער אפור וקצר" הוא אסף בידו את השיער שלי וגלגל אותו מאחורה, ככה שזה נראה כאילו יש לי שיער קצר.
ניערתי מהר את ראשי. "תיזהר, אני עוד אבקש מהספר לעשות לי את זה בסוף."
"אוי, לא."
דחפתי אותו קלות, עושה פרצוף מופתע. הוא בתגובה רק התקרב עוד יותר וגנב ממני נשיקה.
כשהוא זז אחורה הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים וחייכנו.
"אתה תבוא איתי לחתונה?"
"אם תרצי."
"ארצה."
הוא נישק אותי שוב. "אז אבוא."
"יש" אמרתי בחיוך מוגזם, ושנייה אחר כך דחפתי אותו.
"יאללה, עוף הביתה."
הוא משך אותי אליו בחזרה. "את מגרשת אותי, גברת זוהר?"
"לא מילה ממש טובה מגרשת" חייכתי "גם גברת זוהר, מה זה אמור להיות? אתה הופך אותי למבוגרת?"
זזתי ממנו שוב והוא קם על שתי רגליו.
"אני באמת חייב למצוא לך כינוי."
"יש לך חמש שעות שינה לחשוב על זה." רמז עבה מידי?
הוא משך אותי אליו לחיבוק דוב אחרון. חייכתי את החיוך הכי גדול שלי תוך כדי, הוא כזה דבק!
כשהלכנו מהמרפסת אל חדר המדרגות, לחשנו.
"אה! כבר יש לך כינוי. את חויה!"
"הי, אני לא הסכמתי לכינוי הזה."
עכשיו כבר היינו בחדר המדרגות. סגרתי את הדלת מאחוריי עם הוו.
הוא סחף אותי לנשיקה סוערת וארוכה, ממש לא יכול להתנתק ממני.
"חמש שעות שינה, בר." הזכרתי לו שוב, לא נראה שזה מפריע לו יותר מדי.
"חמש שעות בלעדייך."
חייכתי חיוך קטן "מי יודע, אולי אני עוד אבוא לבקר אותך באמצע הלילה."
"אמצע הלילה זה לא עכשיו?"
"בחלום שלך, חויה." אמרתי לו.
הוא נאנח בקול רם מדי. "טוב, לכי כבר. יש לי חלום שמחכה לי."
צחקתי. נתתי לו נשיקה אחרונה וקטנה ונכנסתי בשקט הביתה.
סגרתי מאחוריי את הדלת ונשענתי עליה.
כמה שניסיתי, הלב שלי לא הצליח להירגע.
וגם החיוך לא הצליח לרדת.
שלכן,
זוהר.
היי בנות,
השבוע לא יעלה פרק של זוהר, אבל בשבוע הבא יהיה הפרק האחרון של הטור! מקוות שתאהבו!