הלוואי שהכל ימשיך להיות ככה

חזרתי, לא נטשתי! יצאתי להפסקה קצרה בגלל המסע לפולין, אבל אני עדיין כאן.  עוד משהו קטן ששמתי לב אליו הוא שהרבה מכן חושבות שכל פרק הוא הפרק האחרון. אז הפרק האחרון באמת מתקרב אבל אין מה להיות בלחץ, יש לנו עוד זמן ;) 

מחצתי לבר את היד בשעה שיצאנו מהיכל נוקיה העצום. נדחקנו בין מאות האנשים שבאו לראות את המשחק הגדול של מכבי תל אביב, אותו משחק שבר הציע לי לראות כשצבענו את החדר שלי ביחד. אני נזכרת בתקופה ההיא בה הכל היה כל-כך שונה. אז רק התחלתי את השינוי בחיים שלי. רק עברתי דירה, רעות עוד הייתה חברה שלי, רון עוד היה חבר שלי. את בר רק התחלתי להכיר, עוד לא ידעתי שום דבר על העומק שבו, על הדברים שהוא עבר, על אח שלו... רק ידעתי שיש לי אליו משהו, לא היה לי מושג כמה המשהו הזה יתפתח. לא היה לי מושג ששני האנשים שלקחו את החלק הכי גדול בחיים שלי ייעלמו לי ויתחלפו באחרים.
אז עכשיו אני במקום אחר לגמרי. בר ואני ביחד כבר חודש ובזכות זה הוא נעשה לחודש הטוב ביותר בחיים שלי. בזכות בר הבעיות שלי הפכו למינוריות. רעות ורון כבר לא מעניינים אותי, להפך, אני מתחילה להיות שמחה שטוב להם ביחד ובלעדי. גם לי איפשהו הרבה יותר טוב בלעדיהם וזה גורם לי להבין שלפעמים לאבד חברה טובה זה לא דבר רע, להפך, זה טוב. זה בריא. זה בריא להחליף את האנשים שנמצאים מסביבנו, זה גורם לנו לקבל לחיים שלנו קצת מעוד עולמות קטנים שנקראים אנשים. 
ובכל זאת, עולם קטן אחד אני לעולם לא ארצה להחליף. 
והעולם הזה הוא זה שאוחז עכשיו בידי ומושך אותי אל עבר היציאה.
אנשים דוחפים קצת, צועקים הרבה, ובעיקר קוראים קריאות שמחה למכבי שניצחה.

אני פשוט שמרתי לעצמי את השמחה הזאת. 
לא, זאת לא שמחה. זה אושר וזה לא רק בגלל הניצחון של מכבי.

בר מוציא את שנינו מתוך ההמולה שבהיכל. הדבר הראשון שאני מרגישה בחוץ זה קור מטורף שחודר דרך המעיל. הדבר השני שאני מרגישה זה את היד שלו שעוטפת אותי תוך כדי הליכה ושולחת אלי גל של חום. 
אנחנו הולכים לכיוון האוטו ואני מתעמקת בחושך שבשמיים. אין בכלל כוכבים במרכז העיר, מואר כאן מדי.

חבל. 
"את קולטת שמכבי בגמר גביע האלופות?!" בר מתלהב, הוא עוד שנייה צורח מרוב אושר. 
"אני אומרת לך, אנחנו הבאנו להם מזל!" תוך כדי שאני אומרת את זה אני מסתובבת ונשענת על הג'יפ. 
"אז באסה להם." הוא אומר ונצמד אלי, מניח את כפות ידיו על הלחיים שלי.
"למה באסה?"
"לא יהיה להם אותך בגמר במילאנו."
אני צוחקת, "אם כבר בגלל שאתה לא תהיה שם הם יפסידו."
"את המזליסטית פה."
"אני?!" אני פוערת את עיני. "אתה!"
"אבל זה רק כי יש לי אותך."

הלחיים שלי מסמיקות ואני מנשקת אותו בשביל שלא יראה.
אנחנו ממש פוצי מוצי.

"אם זה מה שאני אקבל כל פעם שאני אגיד משהו קיטשי אני אעשה את זה יותר" הוא מחייך אליי את החיוך שלו ואני מציצה בעיניו החומות שתמיד גרמו לי לחולשה ברגליים.
אני מנשקת אותו שוב, הפעם נשיקה יותר ארוכה. 
"אתה לא חייב להיות קיטשי בשביל זה." 
היד שלו ממשיכה מלטפת אותי בצוואר, מעבירה בי רעד.
"קר לך?"
וואו, הוא שם לב לכל דבר שקורה לי.
"לא."
"את רוצה לחזור הביתה?" 
"ממש לא" אמרתי במהירות ואז נזכרתי שהשעה יחסית מאוחרת ושמחר יש בית ספר.
אבל למי בכלל היה אכפת מבית ספר באותם רגעים? להמשיך את הערב היה להמשיך את האושר ואני רוצה לראות בן אדם אחד שיתנגד להמשיך את האושר שלו.

"לאן נלך, לאן נלך..." בר מלמל לעצמו, ואני פשוט מסתכלת עליו כאילו הוא הדבר הכי יפה שנוצר. 
"הבטחת לי ים בלילה" אני אומרת.
"נכון" בר מחייך.

הוא פותח לי את הדלת וסוגר אותה כשאני נכנסת כמו ג'נטלמן אמיתי (או קיטשי?) ואז נכנס בדלת המושב שלו.

בר מתניע ותוך שניות אנחנו כבר על הכביש המהיר בדרך אל הים. אני מדליקה את הרדיו, מחפשת שיר מקפיץ שכזה ולא לוקח לי הרבה זמן למצוא. 
כמו תמיד המוזיקה מצליחה לשחרר אותי. החלון פתוח, הרוח מעיפה לי את השיער ואני מתחילה להרגיש משהו שבהתחלה אני לא תופסת מהו, מן שחרור מטורף מהול באושר. 
כן, אני מרגישה שאני חיה.
היד של בר פוגשת את שלי. הוא מלטף אותה ומחייך אלי כל כמה רגעים תוך כדי הנהיגה ואני באמת מתפרקת לאלפי חלקיקים של אושר. 
ברגע שאנחנו יורדים מהאוטו הרחש של הים נשמע באוזני. הגלים ממש רועשים, וגם הריח של הים חזק אבל מתוק ומלא בזיכרונות. מחזיר אותי ישר אל הקיץ.
"כמה זמן לא הייתי בים בלילה" בר אומר כשהוא נועל את הג'יפ, בשעה שהבטתי במים השחורים ובאיך שהם מתחברים בקו אחד עם השמיים. 
שעכשיו מלאי כוכבים.
"אף פעם לא הייתי בים בלילה."
הוא אוחז בידי ואנחנו מתחילים לחצות את החוף אל המים.
"מיוחד, נכון?"
אני מרימה את ראשי ונפעמת מהכוכבים האלו. יש להם איזשהו גוון כחול וזוהר עצום שלא נותן לי להסיט מהם את המבט. 
ופתאום שובל כחול טס במהירות בשמיים ואני תופסת אותו בזווית העין.
"כוכב נופל!!!" אני קוראת בהתלהבות וטופחת לבר על היד בחוזקה. "ראית את זה?!?!"
הוא צוחק כל-כך חזק "את כזאת ילדה קטנה."
אני מתעלמת ממנו ומבקשת משאלה בליבי. הלוואי שהכל פשוט ימשיך להיות ככה.
ולא יכולתי לבקש משאלה יותר טובה מזו... אין דבר יותר טוב בעולם הזה מהאושר שלי כשאני איתו. בעצם, אפילו כשאני לא איתו אני מאושרת, כי אני יודעת שיש לי אותו. אז אני פשוט רוצה שהוא ימשיך להיות איתי, ימשיך להיות ככה, בדיוק כמו עכשיו.
"ביקשת משהו?" אני שואלת.
"כן. את?"
"כן"
"מה?"
"נראה לך שאני אגיד לך? זה לא יתגשם."
הוא צוחק "כמו שאמרתי, ילדה קטנה."
"מפריע לך?" אני מרימה את גבותיי. 
הוא מושך אותי אליו לחיבוק מאחורה ומנשק את ראשי. 
אחרי כמה שניות של חיבוק אני פתאום שמה לב למשהו.
"שיט, איפה הפלאפון שלי?"
אני טופחת על הכיסים, הוא לא עלי.

"בטח השארת אותו באוטו."
"אולי נחזור לקחת?" אני מחייכת אליו חיוך מתחנן שכזה.
"שתקי ותבחרי מקום לשבת. שעה בלי הפלאפון, לא יקרה לך כלום."
אני רוטנת וסורקת את החוף. הברים הקטנים שעל החוף כבר סגורים בשעה הזאת באמצע שבוע והכיסאות כבולים בערימות.
כשאני כבר בטוחה שאני אצטרך לשבת על החול אני קולטת את המזח הארוך מצד שמאל שלנו.
"בוא" אני מושכת בידו ומובילה אותנו אל המזח. האמת שמרחוק זה נראה רומנטי בסגנון "טיטאניק" שכזה, אבל מקרוב אני מבינה שזה הרבה יותר בסגנון של "הדיג ודג הזהב" רק שאין שום דג זהב.

בר מטפס על הסלעים שמובילים אל המזח, שולח לי את ידו ועוזר לי לטפס גם. אנחנו עומדים ממש במרכז המזח, הגלים כאן רועשים הרבה יותר וגם הריח חריף בהרבה.
אבל דווקא זה מה שעושה את המקום הזה למיוחד. 
אני מסתכלת ימינה ורואה דיג מפחיד ובודד. בצד השמאלי אין אף אחד והוא גם הרבה יותר מואר. 
התחלנו ללכת לקצה המזח, יד ביד. האוויר כל-כך קר אבל גם כל-כך מרענן. הכל פשוט... מושלם. 
פתאום אני דורכת על משהו, והוא מתפצלח. אוי... אני מכירה את הפיצלוח הזה טוב. זאת בטח קונכייה של חילזון.
"איח!" אני קוראת ומשפשפת את הנעל שלי ברצפה.
בר צוחק עליי "מקום יפה בחרת."
אני מגלגלת את עיניי ומבקשת מבר שידליק את הפנס בפלאפון שלו בשביל לראות את הנזק על המגף. 
ופתאום אני קולטת שזו לא הייתה קונכייה. הפנס מאיר על החיה המעוכה והמגעילה ביותר שהאנושות ידעה אי פעם. 
שרימפס!!!! 
לא, זה לא היה סרטן מת. בטח ובטח שזה לא היה סרטן חי, אלא רק הצבתות שלו. 
דרכתי על שרימפס!!!! 
אני מתחילה לצרוח מרוב גועל ומרגישה לגמרי כמו פאקצה. המוח שלי מריץ סרטים שהדיג יבוא לכיוונינו אז אני סותמת את הפה, אבל בורחת כמה שיותר מהר מהדבר הגועלי הזה. 
"לא ידעתי שאת ככה מפחדת מג'וקים" בר אומר תוך כדי שהוא הולך מלפני עם הפנס ומאשר שהשטח נקי.
"שרימפס זה לא ג'וק! זה הרבה יותר נורא!"
הוא צוחק, "את לא חושבת שאת מגזימה?"
"הי, לכל אחד מותר לפחד ממשהו אחד לפחות."
"אז דווקא את זה את בוחרת?" הוא מסתובב רגע להביט בעיני.
אני כמעט דוחפת אותו קדימה, שימשיך לסרוק את השטח!
"תמשיך," אני מצווה עליו. הוא ממשיך. "למה, איזה פחד אתה בחרת?" 
"מבטיחה לא לצחוק?"
אני מחייכת לעצמי, "מבטיחה."
"בואי נגיד שאם תבוא לכאן דבורה אני משאיר אותך כאן עם הדיג ובורח."
אני לא מצליחה לעצור בעדי ומתפוצצת מצחוק.
"את מפרה את ההבטחה שלך." 
"אתה מפחד מדבורים ואתה צוחק על הפחד שלי?"

הוא מסתובב באחת "באמצע ביס של קורנפלקס נכנסה לי דבורה לפה, שבועיים הלכתי כאילו עשיתי בוטוקס." 
הצחוק שלי רק גובר "חבל שלא הייתי שם בשביל לראות את זה!"
הוא מצטרף לצחוק שלי, אוחז במותניי וסוחף אותי לנשיקה כל-כך חמה שאני בקושי מרגישה את הקור.
כשאנחנו מתנתקים אנחנו מחפשים מקום לשבת. בסופו של דבר בר בוחר בסלע אחד שממש נוגע במים. בקושי הצלחתי לעבור שם בין סלע לסלע מרוב הפחד ליפול אל תוך הים המלא בחיות דוחות כאלו ואחרות. 
אבל בר היה שם ועזר לי, ואז התיישבנו. 
זה היה אולי המקום היפה ביותר שישבתי בו אי פעם. המים היו כל-כך קרובים אלינו, מספיק שהייתי שולחת את הרגל שלי קדימה והיא הייתה נוגעת בהם.  

הרגשתי כאילו אני ממש יושבת על המים או על איזה רפסודה בלב ים שהדבר היחידי שנמצא בטווח ראייה זה הירח השלם, השובל הזוהר שהוא משאיר על המים וכמובן- הכוכבים. 
אבל כאן, במציאות, היה אפשר לראות קצת יותר מזה. מצד ימין שלי ראיתי את כל תל אביב. את המגדלור, הנמל, הסירות שנחות להן במים.
ומצד שמאל לא ראיתי כלום. חושך, אפלה. אז ישבתי עם הגב לאפלה, מתעלמת ממנה, מתנגדת לה, מסתכלת על הצד החיובי שבחיים האלו. 
צד ימין.
"מדהים פה," אמרתי, ממשיכה להתעמק במקום המהמם הזה. במים ובאורות שמשתקפים בהם.

"אף פעם לא חשבתי לשבת על המזח." הוא אומר. "בדרך כלל אני פשוט שוכב על החול."
"ואז אתה הופך את הג'יפ לארגז חול?" התבדחתי. 
הוא חייך, "זה שווה את זה. זה טבעי יותר מלשבת על כיסא או מחצלת."
"איך מתאים לך."
הוא שולח את זרועו מסביבי ואני נצמדת אליו בחיבוק.
"יאללה, תספר לי מה ביקשת מהכוכב."
הוא צוחק, "אבל זה לא יתגשם."
"נו," אני מחייכת את חיוך ההתחננויות. "בבקשה?"
"שימשיך להיות לנו טוב. שהכול יישאר ככה."
באיזשהו מקום ידעתי שזה מה שהוא ביקש וידעתי שהוא יבקש כמוני. אני כנראה מכירה אותו טוב מדי. 
ובכל זאת באיזשהו מקום התלהבתי שחשבנו את אותו הדבר.
"אז זה גם מה שאני ביקשתי."
"אז אם שנינו ביקשנו את אותו הדבר זה יתגשם."
אני צוחקת "אם אתה אומר אתה יודע."
בר ממש נשכב על הסלע, אני חצי נשכבת עליו. פנינו מביטות למעלה, אל השמיים. עננים מתחילים לכסות את הכוכבים ופתאום גם הם נראים כל-כך יפים. 
"וואי!" בר קורא פתאום. "הענן הזה נראה כמו השד של אלאדין!" 
אני צוחקת, "וואי, נכון! זה בול ג'יני!"
הוא מצביע על ענן אחר. "זה נראה כמו פקמן!"
"זה יותר נראה כמו עגלה של תינוק."
"לא, זה פקמן!"
הסטתי את ראשי מהעננים והבטתי בו. בחיוך שלו ובהתלהבות מדבר פשוט כל-כך ומובן מאליו כמו עננים.

אסור לנו לקחת שום דבר כמובן מאליו בעולם הזה, גם לא את הדברים הקטנים. הם בעצם הכי יפים שיש.
הסתכלתי עליו ככה עד שהוא הסתכל עלי גם. 
ושם, כשהעננים מעלינו וכשהסלעים מתחתינו, עם המים והשמיים והכוכבים ועם העיניים שלו שנבלעות בשלי, 
קלטתי שאני מאוהבת בבר. 
כל-כך מאוהבת ששום דבר בעולם לא הצליח לעצור אותי מלעשות את הדבר החסר כל היגיון הזה- פשוט להיות איתו. 
"על מה את חושבת?"
"על כמה שזה היה לא הגיוני להיות איתך." אני נצמדת אליו כמה שיותר "ובכל זאת לא הצלחתי לוותר על זה."
הוא מנשק אותי עוד נשיקה חמה, ואני שוב נמסה לו בין הידיים.
"גם אני לא הצלחתי" הוא אומר. 
"וניסית" אני מציינת עובדה.
"נכון." 
שנינו שותקים לדקה. 
"על מה אתה חושב?" אני שואלת כמוהו.

עוברות כמה שניות עד שהוא עונה.

"על איך אח שלי היה שמח אם הוא היה מכיר אותך."

הלב שלי מתכווץ. לפני כמה דקות התפוצצנו מצחוק ופתאום אנחנו רציניים יותר מתמיד.
אני מחייכת בכדי להקל על האווירה.
"גם אני הייתי שמחה."
הוא מחייך ובשנייה מעביר נושא, "אני רוצה להשמיע לך שיר."
הוא מוציא מהכיס את הפלאפון שלו ובוחר שיר מרשימת השירים שלו.
שנינו נשכבים על הגב, הסלע קצת מכאיב לי אבל למי אכפת. אני עוצמת את עיניי ונותנת למנגינה הנעימה שמושמעת למחוק אותי.
Gravity is working against me
and gravity wants to bring me down
"תרגישי איך שהעולם מחזיק אותך."
רעד עובר בי ואני באמת מרגישה איך שהגוף שלי נמשך מטה. 
Oh twice as much ain't twice as good
and can't sustain like one have could
it's wanting more
that's gonna send me to my knees
Oh gravity, stay the hell away from me
Oh gravity has taken better men than me 
רק שהמנגינה מסתיימת לגמרי אני מעיזה לפקוח את העיניים.
"שיר מדהים" אני אומרת. 
"הצלחת להרגיש את כוח המשיכה?"
הנהנתי. 
"זה השיר שמתאר הכי טוב את מה שאני מרגיש אלייך." הוא שתק לכמה רגעים. "לא יכול להתרחק ממך גם אם אני ארצה."
אי אפשר לתאר את מה שעבר עלי באותו הרגע, אבל ידעתי שדבר כזה מעולם לא הרגשתי. מעולם לא הרגשתי כזה אושר.
מעולם לא חוויתי כזו אהבה.
"אני מקווה שאתה לא רוצה" התקרבתי אליו עד שאי אפשר היה להתקרב יותר, עד שהרגשתי את הנשימות שלו שאפילו הן נראו לי מדהימות.
בשלב כלשהו התרוממנו מהסלע. עוד כשרק ירדנו מהמזח ידעתי שאני תמיד אזכור את הסלע הזה, את המקום הקסום הזה שצד אחד שלו הוא החיים והצד השני הוא האפלה. המקום הזה עם הכוכבים והעננים ועם השיר שמצליח למשוך אותי מטה. 
המקום שתפסתי את רמת האהבה שלי אל בר. 
המקום שלנו. 
כשאנחנו נכנסים אל הג'יפ אני סופסוף מתאחדת עם הפלאפון היקר והיפה והחבר הכי טוב שלי. 
אני חייבת להוריד את רמת ההתמכרות שלי אליו...

אני מדליקה את המסך. שיט, שלוש שיחות שלא נענו. 
כשאני מסתכלת על השמות של המתקשרים הלב שלי מפסיק לפעום לרגע. 
אמא שלי התקשרה פעמיים.
אבא התקשר פעם אחת.

עד לפעם הבאה,
זוהר.

שימו לב - הטור השבוע (29.9) לא עלה, בגלל בעיה אישית של זוהר. אנחנו מקוות שבשבוע הבא יחזור הטור כרגיל!

מערכת האתר