מיליון מחשבות טסות לי במוח ואני אפילו לא יודעת על מה. משפטים לא ברורים רצים לי בראש, האחד נגמר וכבר השני מתחיל. אני לא מבינה מה הם אומרים, הם טסים כל-כך מהר והם כל-כך רועשים, כאילו צורחים לי בתוך הראש והוא כואב. אולי אפילו הכאב ראש הכי נורא שהרגשתי.
אני מתיישבת במיטה ואוחזת בראש שלי. במפתיע, או שלא, המחשבות פוסקות. האמירות הבלתי ברורות והצרחות נעלמו ברגע.
מיהרתי אל חדר האמבטיה בשביל לשטוף את הפנים. הרגשתי נפוחה כמו דג אבו נפחא וכשהסתכלתי במראה גם הבנתי למה.
הפנים שלי היו אדומות כמו עגבנייה והעיניים נפוחות מרוב בכי וזה מה שהזכיר לי שנרדמתי תוך כדי בכי.
שטפתי אותן בניסיון למחוק מהראש את כל מה שגרם לזה.
זה לא עבד, הזיכרון הגיע אליי בבת אחת. תמיד כשאני מתעוררת בבוקר אחרי יום נוראי אני מרגישה בסדר לכמה דקות ורק אז אני נזכרת בדיוק מה קרה.
מן בוקר שקרן כזה שמחזיר אלייך את הכל בבת אחת כמו סכין חדה. זה כנראה סוג הבקרים הכי שנוא עלי, מיד אחריו הבוקר של היום הראשון של בית הספר והרשימה עוד ארוכה.
אז כמו שהבנתן, הבוקר ואני לא החברים הכי טובים ומעולם לא היינו.
הלכתי אל החדר ומבטי נתפס על השעון בממיר. שתיים-עשרה בצהריים?! או שזה עדיין נחשב בוקר? טוב, זה לא מה שמשנה. מה שמשנה זה שאמא לא העירה אותי. אמא שלי, זאת שלא נותנת לי לישון דקה אחרי שבע.
לא לקח לי הרבה זמן להבין שהיא שמעה את הבכי שלי בלילה והחליטה לתת לי יום חופש.
תודה אמא, הייתי צריכה את זה.
אני עוטפת את עצמי בשמיכת הפוך שלי וגוררת את עצמי למטבח. אני מרתיחה מים ופשוט בוהה בקומקום עד שהוא קופץ. למוח שלי אין כוח אפילו לחשוב.
אחרי שהקפה מוכן אני יוצאת החוצה למרפסת. השמיים שנגלים לפני נראים אפורים יותר מאי פעם והעננים כבדים וגדולים.
אני מתיישבת בספה, מתכסה בשמיכה ומחממת את כפות ידיי מסביב לכוס הקפה.
כל-כך קר לי, אפילו עם השמיכה ועם הקפה הקור מצליח לחדור אליי ולהרעיד אותי.
הלוואי שבר היה כאן עכשיו בשביל לחמם אותי.
ברגע שאני נזכרת בו הלב שלי מתחיל לפעום חזק. אני רק משחזרת בראש שלי את החיוכים שלו וכבר חיוך קטן עולה לי על הפנים. אני מדמיינת את העיניים החמות, הידיים שעטפו אותי כל-כך הרבה פעמים, הזיפים הנעימים שלו, השפתיים שלו...
הקול העמוק והמחוספס, הצחוק המתגלגל, הדברים העמוקים שהוא אמר לי וגם הפחות עמוקים.
החבר סוכר וקמח ונפש שלי. החבר שלי.
ואני וויתרתי על זה. שוב.
כי אני לא רוצה אף אחד, כי אני רוצה רק את עצמי.
ורע לי עם הרצון הזה, רע לי עם הרצונות של כל מי שסובב אותי, זה מכאיב לי ואני רק ממשיכה לשקוע אל הכאב הזה.
אני לוגמת לגימה ענקית מהקפה בשביל לחמם את עצמי. אבל זה לא עוזר, להפך, זה רק גורם לכולי להתכווץ שוב מכאב.
אני העפתי אותו ממני כי אני רגילה להתמודד עם כאב לבד. כשאמא ואבא התגרשו התמודדתי לבד, לא הסכמתי לדבר על זה אפילו. סיפרתי את העובדה הזאת כבדרך אגב ושם נסגר העניין, את השאר השארתי לעצמי. כשאמא הייתה בדיכאון הסתרתי את זה מכל העולם, אפילו כשנפצעתי השארתי את זה לעצמי.
לעצמי ולבר, לו כן סיפרתי. ובעצם, על כל הדברים שכתבתי כאן ספרתי לו. רציתי לספר לו, רציתי שהוא יתמודד ביחד איתי.
וגם עכשיו אני רוצה.
אני לא רוצה, אני צריכה.
אני צריכה לספר לו על זה שאבא שלי מתחתן.
וזה בדיוק מה שאני הולכת לעשות.
אני מתרוממת מהספה בהחלטה של רגע. אני עוזבת את הקפה ואת השמיכה ויוצאת אל חדר המדרגות בדיוק איך שאני, עם חולצת גטקס לבנה ומכנס טרנינג כחול מדובלל.
אני מסתכלת על הדלת של הבית שלו, הגדולה, החומה. על השלט של משפחת דניאל- מוטי, מיכל ובר.
אני נושמת נשימה עמוקה ודופקת בדלת שלוש פעמים. השניות עוברות כמו נצח והידיים שלי רועדות. אף אחד לא פותח, הלב שלי עוד שנייה מתפוצץ.
אני מסתובבת מהר וכבר באה לברוח בחזרה הביתה, ואז הדלת נפתחת.
בר עומד בפתח, לובש פיג'מה שמצליחה להזכיר את שלי באיזשהו מקום.
שנינו שותקים, אני לא מצליחה למצוא משהו להגיד.
"את צריכה משהו?"
אני צריכה משהו?
"לא..."
רק אותו, זהו, לא יותר מזה.
"אז...?"
"אז..." כל המילים נמחקו לי מהראש באותו הרגע.
"בשביל מה באת?"
אני משפילה את המבט שלי.
"בשביל לדבר איתך."
"על?"
אני מרגישה לא בנוח להגיד את זה בחדר מדרגות.
"אפשר לדבר על זה במרפסת?"
הוא מסתכל לי בעיניים ומהסס לכמה שניות, אבל בסופו של דבר יוצא וסוגר אחריו את הדלת.
אנחנו נכנסים לבית שלי ואני ישר מובילה אותנו למרפסת.
אני מתיישבת בספה ובר מתיישב משמאלי, ופתאום אני מרגישה כמה שזה קשה להיות לידו בלי היכולת לגעת בו.
רק אחרי שיודעים מה זה מבינים כמה זה קשה.
"כמה זמן ישבת כאן?" הוא שואל.
"רבע שעה בערך... למה?"
"את תתקררי, בואי ניכנס."
אני ישר מתנגדת "לא, אני חייבת את האוויר הזה."
משום מה נראה שהוא אוהב את מה שאמרתי.
"אז תתכסי" הוא אומר ומכסה אותי בעצמו בשמיכת הפוך שלי.
חמימות מתפשטת בכולי ולא נראה לי שזה בגלל השמיכה.
לעזאזל, איך הוא מצליח לגרום לי להרגיש ככה?
"תודה" אני מסתכלת לו בעיניים, נבלעת בתוכן.
אנחנו בוהים ככה אחד בשנייה כמה שניות עד שהוא זז.
"על מה רצית לדבר איתי?"
אני שוב לא מוצאת את המילים להגיד לו. איך אפשר בכלל להוציא מהפה את המילים האלו שאני אפילו לא הצלחתי לקלוט אותן? אבא שלי מתחתן. זה נשמע פשוט... הזוי. אני יודעת שהורים של הרבה ילדים התחתנו פעם שנייה ואני מבינה את זה, מותר לו.
אבל גם לי מותר... מותר לי לא לקבל את זה. לפחות בהתחלה, לפחות כשאני מופתעת.
"...את יכולה לסיים את זה." הוא מעיר אותי למציאות.
"מה?"
"זה ברור שזה מה שאת רוצה. חשבת על זה בלילה וזה מה שהחלטת, אז למה קשה לך להגיד את זה?"
אני המומה לכמה שניות.
"כי זה לא מה שאני רוצה."
"אז למה אני פה?"
"זה לא בגללך, זה משהו שקרה לי." אני נושמת נשימה עמוקה. "אתה היחיד בעולם הזה שהרגשתי צורך לספר לו משהו שעובר עליי כבר הרבה מאוד זמן, בגלל זה אתה פה."
אני לא מעיזה להסתכל עליו, אבל אני מתה שהוא יחבק אותי.
"אז תספרי לי. מה קרה?"
ופתאום אני מרגישה הכי בנוח בעולם להגיד את המילים האלו.
"אתמול גיליתי שאבא שלי מתחתן."
"מה?" הפנים שלו מחווירות ולוקחות כמה דקות עד שהוא קולט את זה לגמרי.
"איך קיבלת את זה?" הוא שואל בסוף.
ביום שאני אודה בפניו שבכיתי בגלל זה אני אהפוך לדלעת.
"לא משהו, ייקח לי זמן להתרגל..."
העיניים שלי לא עוזבות את שלו. הוא יושב כל-כך קרוב אלי אבל זה מרגיש כאילו הוא רחוק יותר מתמיד.
"בסוף מתרגלים להכל" הוא אומר.
אני מצחקקת משום מקום "השיר?"
הוא מחייך. "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה" הוא ממש שר את זה ואני מתחילה להתפוצץ מצחוק.
"נורא! כמה זה נורא!" אני מצטרפת אליו.
"בסוף מתרגלים להכללל, מתרגלים להכללל"
אני כבר ממש נשפכת על הרצפה מרוב צחוק, בר סתם צוחק מאיך שאני צוחקת.
ופתאום הוא אוחז בי והצחוק שלי נפסק. סופסוף אני מרגישה אותו, סופסוף הוא קרוב אלי.
"אני מצטער שאני לא יכול לגרום לך לצחוק לעיתים קרובות יותר."
הלב שלי מתקפל אל תוך עצמו.
"יש לך את הצחוק הכי יפה בעולם" הוא מסיט קצוות שיער שלי מהפנים. "אל תתני להם לקחת אותו ממך."
ידעתי טוב מאוד מי ההם האלה.
"לא אכפת לי מהם."
"יופי, וגם אל תיקחי את החתונה בקטע רע." הוא מחייך אלי.
"אני משתדלת אבל זה קשה אחרי שהוא נעלם לי מהחיים ודווקא זה מה שמחזיר אותו. אתה מבין, לא בגללי הוא חזר לקשר, בגללה."
הרמתי את היד שלי אליו, התחלתי ללטף לו את הפנים.
לא היה שום קשר בין המגע שלנו לבין הדיבורים שלנו, ובכל זאת זה היה כזה כיף.
"בגלל החברה שלו?"
הנהנתי.
"תחשבי על זה ככה, היית מעדיפה שהוא לא יזמין אותך לחתונה?"
חשבתי לרגע על האפשרות הזאת. הייתי כועסת כל-כך אם הוא לא היה מזמין אותי.
"אתה צודק. פשוט הייתי מעדיפה שיהיה לו אכפת ממני ולא מהאירוע."
"אני בטוח שאכפת לו ממך ושהוא אוהב אותך. איך אפשר לא לאהוב אותך?"
הגבות שלי עלו בהפתעה מעצמן. העיניים שלו נפערו ואז חיוך מבויש עלה על פניו.
"מה? מי אמר את זה" הוא התחיל להביט לצדדים ושוב פרצתי בצחוק.
"חתיכת פליטת פה."
הוא התחיל גם לצחוק. "בסדר, שיהיה. אני אוהב אותך ואני לא רוצה למנוע מעצמי להגיד את זה."
חייכתי את החיוך הכי נבוך שלי.
הוא אוהב אותי?
"אפילו עם הפיג'מה הזאת שלך" הוא המשיך לחייך ונגע לי בגטקס. "אפילו שאת כל שנייה מעיפה אותי ממך."
הידקתי את האחיזה מסביב לעורפו. "אני לא מעיפה אותך."
"אתמול העפת."
"סליחה" נעצתי את מבטי בשלו.
בר אוהב אותי... בא לי לקפוץ בנג'י עכשיו!
"אל תעשי את זה יותר."
התקרבתי אליו עוד יותר והצמדתי את השפתיים שלי אל שלו לאט. הן היו כל-כך חמות בתוך כל הקור הזה, וזה עוד בלי לדבר על החום שהוא גרם לי להרגיש מבפנים.
הוא חייך אליי כשהתנתקנו. "את זה את יכולה לעשות יותר."
ופתאום משום מקום המילים צפו לי מהפה החוצה "גם אני אוהבת אותך."
וככה היינו בספה במרפסת שלי כמה שעות טובות. מה זה טובות, השעות הכי טובות בחיים שלי.
כששירה חזרה מבית הספר הברחתי אותו החוצה מבלי שהיא תראה. היא יודעת בערך הכל, ועדיין העדפתי שהיא לא תראה אותנו ככה. גם בר העדיף.
נפרדתי ממנו בדלת בשלוש נשיקות מהירות (מהסוג שהולכים ואז מסתובבים לעוד נשיקה אחת וזה אף פעם לא רק אחת) וסגרתי את הדלת. הלכתי למרפסת וסחבתי את הפוך בחזרה למעלה וכל הדרך הסנפתי את הריח שלו.
אני כבר רואה איך אני לא נרדמת בלילה.
*
הורדתי את התחבושת לפני המקלחת בפעם האחרונה. בדיוק לפני שבועיים נפצעתי ומאז החיים שלי השתנו לגמרי. מי היה מאמין שכל-כך הרבה יקרה בשבועיים?
עברתי דירה, נפרדתי מרון, התאהבתי בבר, רבתי עם החברה הכי טובה שלי והבנתי שאבא שלי עומד לחזור לחיים שלי.
כל-כך הרבה דברים שאולי מעולם לא חשבתי שיקרו אבל עכשיו אני לא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיהם וגם לא הצלחתי לדמיין את עצמי אז איתם.
כל-כך כעסתי שנפל עלי הארון, מי היה מאמין שזה יגרום לי להשתנות ככה? זה לא רק שינה את החיים שלי, זה גם שינה את האופי שלי. לא חשבתי בחיים שאני אצליח להיפתח ככה למישהו כמו שנפתחתי אל בר ואני חושבת שגם הוא מרגיש ככה כלפי. הוא סיפר לי על אח שלו, הוא לא סיפר לזה לאף אחד אחר.
כי אותי הוא אוהב. הוא לא הצליח לאהוב כל-כך הרבה זמן, אבל אותי כן.
אני מרגישה צורך להודות לו שהוא אוהב אותי ואז אני צוחקת על עצמי בקול. אז אני מודה לאלוהים ואני מודה ליד שלי שהיא קיבלה מכה ושבגללה עברתי לבניין שלו.
הסתכלתי עליה ושפשפתי את המפרק בעזרת ידי השנייה. היא כבר לא כואבת, אפילו לא קצת.
והיא תביא אותי לניצחון שחיכיתי לו כל-כך הרבה זמן.
אני חייבת יותר להקשיב לבר ולדברים החכמים שהוא אומר כי הוא צודק בכל מילה שלו, הכל בחיים האלה זה לטובה.
ובסוף מתרגלים להכל.
שלכן,
זוהר.