להתחיל להכיר אותך

הפרק הזה מוקדש לאחותי הגדולה, שבדיוק היום כבר 20 שנה לא איתנו ♥  

הוא מנשק אותי עוד נשיקה קטנה ואנחנו מתנתקים. אנחנו נכנסים לבתים שלנו באותו הזמן וסוגרים את הדלתות אחריי חיוך אחרון להערב.
חיוך שהלוואי ויצליח לחכות למחר. 

*

חיוך נפרס לי על הפנים, ובהתחלה אני חושבת שזה אותו אחד מאתמול והוא הצליח לחכות להיום. אחרי כמה שניות אני מבינה שזה חיוך שונה. חיוך שמעיר אותך, שבא עוד מלפני שפקחת את העיניים.
על החיוך הזה נאמר "להתעורר עם חיוך".

אני פוקחת את העיניים ולא אכפת לי מקרני השמש שחדרו אל החדר בלי הזמנה. אני דווקא מקבלת אותן ומאושרת שנפלתי על יום שמשי.
אני מתרוממת מהמיטה ומרגישה כאילו אני מרחפת ממנה החוצה. הכל כל-כך קל ושמח, בוקר כזה כבר הרבה זמן לא היה לי. 
אחרי שאני מצחצחת את השיניים ומסתרקת והופכת את עצמי ברגע ממפלצת לאני, אני פותחת את החלון בחיוך ומקווה לראות את בר.
החלון שלו סגור ובמקום לראות אותו אני רואה כמה שהיום הזה שמשי.
זה פשוט יום המזל שלי.

אני שואלת את בר בסמס מתי נפגשים ותוך כדי ממשיכה להתארגן. כשמגיע השלב של בחירת הבגדים אני מתחילה להתייאש, לא רק שאין לי שום דבר יפה, אני גם לא יודעת לאן אני הולכת ואיך להתאים את הלבוש לפי זה.
"שירה!!!" אני צועקת ברחבי הבית ורצה אל החדר שלה.
בשנייה שאני נכנסת היא מנתקת את הפלאפון שלה.

"היי" היא אומרת ועל פניה חיוך ענק.
איזה יופי שהיא שמחה, בשבוע האחרון היא הייתה די ממורמרת.
אני מחייכת גם. "עם מי דיברת?".
"אף אחד" היא אומרת במהירות.
"די, יש לך מישהו?!".
"לא, אבל לך יש מישהו."
סומק מתפשט על לחיי. "לא."
"לא? אז מה עם רון?".
שיט.

"אה..."
בתזמון מושלם אני מקבלת הודעה חזרה מבר. עוד 10 דקות יוצאים.
אמא.

"אני אספר לך אחר כך... אני צריכה לצאת"
"לאן?" היא מרימה את גבותיה.
אבל האמת היא שאני אפילו לא יודעת, ואיכשהו זה עושה את כל העסק הרבה יותר מרגש.
"אני אספר לך כשאני אחזור". נראה לי שיצאתי מזה איכשהו.
"בהצלחה", היא מחייכת.
"מה בהצלחה? תביאי לי משהו ללבוש."
אני בכלל לא האחות הגדולה והשולטת והמפקדת שאומרת לה מה לעשות.
היא הצביעה על הארון שלה, "תבלי."

בהתחלה חיפשתי רק עם העיניים, אחר כך כבר ממש נברתי לה בבגדים. בסוף משכתי ממנו איזה סריג תכלכל ושילבתי אותו עם אחד הג'ינסים הארוכים שלי.
התאפרתי, התבשמתי, מגפיים, מעיל? לא צריך. כששמעתי דפיקה על הדלת ממש רצתי במדרגות.
"לאן זה?" אמא תפסה אותי שנייה לפניי.
עליה לא יעבוד ה- 'אני אספר לך שאני אחזור', אה?

"סתם, יוצאת."
"עם?"
"בר."
מיד חיוך עלה על פניה.
"בר השכן??"
"כן."
"איזה יופי! איך לא סיפרת לי שאתם ביחד?"
גלגלתי את עיניי. "אמא, אנחנו לא ביחד. ביי!"
חייכתי כשראיתי אותו.
אנחנו לא ביחד?...
"היי," אמרתי.
"היי," הוא חייך והושיט אליי את ידו.
"לאן הולכים?" שאלתי כשהוא משך אותי אל המעלית.
"כבר התחלת עם השאלות?" הוא לחץ על הכפתור של קומת החניון.
חייכתי. "פשוט כבר שני אנשים שאלו אותי את זה היום, אז..."
"אז הם יחכו בדיוק כמוך," הוא חייך.
הרגשתי שהלב שלי עוד יתפוצץ היום.
כשיצאנו אל החניון, הרגשתי כמה שקר.
"איזה שמש שקרנית," אמרתי. "כבר חשבתי שנגמרה עונת המעילים."
"רק אתמול נתתי לך את המעיל שלי," הוא צחק.
"כנראה שהיום לא יהיה לך אחד לתת לי..." הסתכלתי על איך שהוא לבוש, לא שונה מאוד ממני מבחינת החמימות.
"לא יהיה קר איפה שנהיה".
ים! זה בוודאות ים!

העיקר הוא אומר שהוא אוהב אותו רק בלילה.

אני קופצת אל תוך הג'יפ ועל פניי עדיין החיוך. נראה לי שזה היום הראשון בחיי שחייכתי כל-כך הרבה לפניי אחת בצהריים.

המכונית של בר מתחילה לדהור, ברקע יש שיר רועש ואני פותחת את החלון ונותנת לרוח להקפיא אותי ולהעיף לי את השיער.
במשך כל הזמן הזה הגנבתי אליו מבטים, והוא באמת מעולם לא נראה לי יפה יותר. עם השיער החום כהה קצוץ, העיניים המדהימות שמסתכלות על הדרך, העור השזוף שמכסה אותו סריג לבן, השעון השחור הזה על היד שאוחזת בהגה, הגבות העבות מדי, הזיפים, העננים האפורים מאחוריו והשמש החזקה והקור המקפיא.
הכל היה כל-כך מושלם, גם שידעתי ששום דבר לא מושלם, ידעתי שהוא מושלם בשבילי.

ולא הייתי צריכה שום דבר חוץ מזה... פשוט שום דבר נוסף לא היה מגביר את האושר שלי.
ככה טוב. עכשיו טוב.
בר העביר תחנה, ושיר רגוע התנגן מהאמצע שלו.
"זה השיר האהוב עליי," הוא אמר פתאום וחייך, ואני ניסיתי להקשיב למילים.

As we lay in the sand and we stare at the sky

watch the moon dancing why, as the stars latch our eyes

oh my, there's no place on earth I'd rather be
in my eyes this night just don't feel real
but I can feel your touch, promise you won't let go

"זה על הים בלילה," אמרתי.
הוא הנהן, "אין כמו הים בלילה."
"אז איך אתה לוקח אותי ביום?"
"כבר החלטת שזה ים?"
"מה זה עוד יכול להיות? באולינג?" צחקתי.
"צחוק צחוק, אבל אין כמו באולינג"
"הרגע אמרת שאין כמו הים"
הוא חשב על זה לרגע, "בחנתי לראות אם את מקשיבה."
"טוב בסדר, אז ים או באולינג?"
"לא זה ולא זה."
"פיקניק בירקון."
"לא בירקון..."
"פיקניק על אי תנועה?!"
הוא צחק, "זה יותר עלוב מבאולינג."
"לא היית כזה עלוב אז..."
אולי כי הוא לא יצא איתי, אלא עם רעות.
שיט. רעות. אמרתי לעצמי לדבר איתה היום, אבל...
"היית מאמינה שזה מה שיצא מזה?"
חייכתי, אני אדבר איתה כשאני אחזור.
"האמת שכבר כשהיינו בבאר רציתי."
הוא הרים את גבותיו. "וואלה? למה?"
"פשוט זה שאף פעם לא התאהבת תפס אותי."
"אם הייתי יודע שככה משיגים בנות הייתי עושה את זה מזמן," הוא צחק.
"בנות, אה?" חייכתי וגלגלתי את עיניי באותו זמן. אני חושבת שהחיוך שלי פשוט לא הסכים לעזוב אותי לא משנה איזו תנועה עשיתי.

בר נכנס בפתאומיות לחנייה שהוא מצא ואז הבנתי שהגענו. יצאנו מהמכונית, בשנייה זיהיתי את המקום.

"ידעתי שלקחת אותי לים", זה היה נשמע כמו תלונה, אבל ידעתי שאני נראית מאושרת מהצד.
וגם ממש לא היה לי אכפת לאן אנחנו הולכים.
העיקר שזה איתו.
"זה לא ים, מעצבנת קטנה."
חייכתי לעצמי והיד שלו פגשה את שלי. המשכנו ללכת ככה יד ביד, בנמל תל אביב. חלפנו על פני עשרות סירות ויאכטות שצפות על המים התכולים המנצנצים, ומעלינו עפו להן כמה יונים. הרגשתי לגמרי כמו באיזה סרט דיסני שרמת הקיטשיות שלו היא 999.
אבל מי מאיתנו לא הייתה רוצה להיות לפחות ליום אחד בכזה סרט?
"הפסקת לנחש לאן אני לוקח אותך?"
הסתכלתי עליו וחייכתי. "טיול נחמד בנמל."
"את ממש גרועה בניחושים."
הים והשמש גרמו לעיניים שלו להיראות נוצצות.
"שייט?"
או שזאת אני גורמת להן לנצנץ?
"קרוב!"
"לפרוץ ליאכטה?"
"לא לפרוץ..."
"להיכנס ליאכטה?"
"כל הכבוד!" הוא חיבק אותי חזק ואני פרצתי בצחוק.
"איך בדיוק נכנס ליאכטה??"
"עם המפתח," הוא אמר.
התחלתי להיחנק.
"יש לך יאכטה?!"
"מה פתאום," נרגעתי קצת. " לאבא שלי יש יאכטה."
יופי בר.
הוא פנה ימינה, ליאכטה אחת לבנה כמו שאר היאכטות שבנמל. הוא אחז בידי ועזר לי לעלות עליה, הייתי לגמרי בשוק.
יאכטה, ג'יפ, בית מפואר... הרגשתי שכל הדברים האלו לא מתאימים לי, שאף פעם לא הייתי בתוך העולם הזה של הכסף. הייתי יותר בתוך עולם פשוט, ואיכשהו נקלעתי לעולם אחר לגמרי.
אבל למרות כל הכסף והדברים היקרים, הרגשתי שבר שווה אליי לגמרי, שגם הוא בן אדם פשוט.
ואולי בעצם לחשוב שכסף אמור לשנות את השוויון בנינו זאת מחשבה שטחית?
בחנתי את הספינה מכל הכיוונים. מדרגות לכיוון מטה, הגה, רשת ענקית עם כריות... אבל מה שמשך אותי יותר מכל היה השם שנתנו לה, שהיה כתוב על הדופן באותיות שחורות באנגלית: Itay.

*

שכבנו על הרשת הגדולה שמתחתיה היו המים המנצנצים ומעליה השמיים הנקיים. לא היה קר ולא הרגשתי כאילו רק נגמרה עונת המעילים, הרגשתי יותר כמו התחלה של קיץ. השמש ממש ליטפה לי אותי מלמעלה והים לחש לי מלמטה, ולא היה שילוב יותר מרגיע מהשילוב הזה. הרגשתי כאילו אני במקום שאני הכי אמורה להיות בו, עם הבן אדם שאני הכי אמורה להיות איתו, ולא הייתי צריכה שום הרגשה אחרת חוץ מזאת.

"אז לכאן אתה בא בלילות," אני אומרת, וממשיכה לבהות בנצנצים המדהימים שעל המים.
"לפעמים. דווקא לכאן אני לא בא הרבה."
עצמתי את עיניי, ופשוט נתתי לשמש להמשיך לחמם אותי.
"למה? אם הייתה לי יאכטה הייתי בה כל יום."
זה כמו האנשים האלה שיש להם בריכה בבית ובקושי נכנסים אליה. אתם לא רוצים אותה אז תתרמו לי! אני אשמח לקצת בריכה!

"זאת לא בדיוק יאכטה שהיית רוצה."
פתחתי את העיניים וסובבתי את הראש שמאלה, אליו.
לא בא לכאן הרבה? לא יאכטה שהייתי רוצה?
ומי זה איתי?
"למה לא?"
"היא לא בדיוק למטרות בילוי. אבא שלי לא היה קונה סתם יאכטה בשביל הכיף."
לא הצלחתי להבין לאן הוא חותר.

"אז בשביל מה הוא קנה אותה?"
הוא הסתכל עליי. "הנצחה."
נשכתי את השפתיים. "... של מי?"

"של אח שלי".
הרגשתי איך הלב שלי נופל למטה, ישר אל תוך הים.
"היה לך אח?" אני שואלת בשקט.
הוא מהנהן.
"...איך?"
"מלחמת לבנון השנייה." הוא אומר בקצרה, ואחרי כמה שניות ממשיך. "הוא היה בחיל הים, מחבלים ירו על הספינה שלו."
מבלי ששמתי לב האווירה נהייתה כואבת מידי.
"אני מצטערת".
הוא חייך בעצב. "זה בסדר, עברו הרבה שנים."
"שמונה..." אני ממלמלת וחושבת כמה זמן זה שמונה שנים. לפני שמונה שנים הייתי בת תשע, הייתי בכיתה ד'. כל השנים האלה מכיתה ד' ועד עכשיו בר חי בלי אח שלו. כל יום שאני עברתי מאז ועד הרגע הזה בר עבר במחשבות על אח שלו שנהרג. בגעגוע... געגוע למשהו שפעם היה ועכשיו כבר לא.
"הוא היה אמור להיות עכשיו בן עשרים ושבע, את קולטת? הוא היה יכול כבר להתחתן, היו יכולים להיות לי אחיינים." הוא גיחך, גיחוך של עצב.
לא היה לי שום דבר לומר.
"אז זאת המטרה של היאכטה הזאת," הוא אמר אחרי כמה רגעי שתיקה. "לתת לו כבוד אחרון, ועוד אחד שהוא היה כל-כך רוצה לקבל. הוא היה משוגע על הים, כל יום הוא היה שם, היה יוצא לגלוש או סתם עם חברים. לא הסכים להתגייס לשום מקום חוץ מחיל הים, ובסוף זה מה שלקח אותו."
"אז בגללו אתה אוהב ככה את הים."
הוא הנהן. "הוא לא היה רוצה שבגלל שהוא מת בים אני לא אוהב אותו, ההפך, הוא היה אומר שזה מה שמדהים בו."
שאנשים מתים בו? בהתחלה זה נשמע לי נורא, אחר כך אני מבינה שזאת מחשבה מיוחדת.
"מטורף?"
"מיוחד" אני עונה.
"הייתה לו חברה," הוא אומר פתאום. "הם היו ביחד שלוש שנים. היא פשוט התמוטטה אחרי מה שקרה לו."
"כל אחת הייתה מתמוטטת" אני אומרת. "לאבד ככה אהוב שאיתך שלוש שנים... מישהו שאת כבר מדמיינת שיהיה איתך כל החיים, שיהיה האבא של הילדים שלך, וברגע אחד כל העתיד שתכננת משתנה והוא נעלם לך."
"זה הדבר השני הכי נורא שיכול לקרות למישהו." הוא אומר. "קודם לאבד ילד, אחר כך לאבד אהוב, ואז לאבד הורה."
"אל תעשה השוואות," היה לי קשה לדבר על זה, אבל לא יכולתי לעצור אותו. ובעצם, רציתי שהוא יפתח את הלב שלו בפניי גם אם זה קשה.
"בגלל החברה שלו לא הצלחתי להתאהב. כל פעם שקשר עם מישהי התחיל להיות רציני מדי ברחתי. איך שהתעוררו אצלי הרגשות הכי קטנים הקולות של הבכי שלה עלו לי בראש, ופשוט לא הצלחתי לתת לעצמי להתאהב מהפחד שזה מה שיצא מזה בסוף."
"פחדת לאבד את האהבה שלך." אני אומרת לאט.
"ואני עדיין מפחד" העיניים שלנו כאילו נקשרו ביחד.
ברגע אחד נצמדתי אליו וחיבקתי אותו חזק.
אני מכירה את בר חודשיים, בכלל לא הרבה זמן, ובכל זאת הרגשתי שאני כבר יודעת עליו הכל. הרגשתי שהצלחתי להבין מי הוא מתוך כל השיחות שלנו, ואפילו שהוא בחר שלא לספר לי את הסיפור הכואב שלו בלילה הסוער ההוא, לא הרגשתי שהפרט הזה חסר לי. לא חשבתי על זה אפילו אחר כך, לא הפריע לי לא לדעת את העבר שלו בגלל הרצון החזק הזה לדעת את ההווה והעתיד.
אבל עכשיו אני מבינה כמה שאני לא יודעת עליו כלום. הדבר הראשון שהוא סיפר לי עליו הוא שהוא בן יחיד. נולדתי בן יחיד, ככה בדיוק הוא אמר באוטו שלו, כשהוא החזיר אותי הביתה אחרי הבאר ודיבר איתי על שירה.
דיבר איתי על שירה.
כל הפעמים האלה שהוא שאל עליה ודיבר עליה והתלהב ממנה... הכל בגלל אח שלו. הכל בגלל שאחים ואחיות זה נושא שכואב וחשוב לו, וזה משפיע באופן ישיר גם על אהבה.

התנתקתי מהחיבוק ונשארתי קרובה אליו.
"אני פה, בסדר? אני לא הולכת לשום מקום, ואני לא מרשה לך לברוח ממני."

החיוך שעלה לו עכשיו כבר לא נראה עצוב.
התקרבתי אליו עוד יותר ונישקתי אותו. הוא הסיט את שיערי לאחור ואני ליטפתי את לחיו, ופשוט הרגשתי איך הגוף שלי מתמסר אליו והלב מתמלא באושר.
"את הראשונה שהייתה כאן" הוא אמר כשהתנתקנו.
חייכתי. "מה, באמת?".

"למה את בהלם?" הוא צחק.
"סתם... חשבתי שהיו פה עוד. אתה יודע איך זה בנות, מתלהבות מהדברים האלה."
"בדיוק בגלל זה הן בחיים לא יכנסו לפה."
"אז למה אני כן?"
"מה הדבר הראשון שתפס לך את העין כשנכנסנו לפה?"
עניתי תוך רגע, "איתי. השם של אח שלך."
"רואה למה את כן?"
לא הצלחתי להוריד את החיוך שלי.
אני באמת לא כמו בנות טיפוסיות שאוהבות וורוד ושופינג ויאכטות. אבל אני אני. אני פשוטה, רגילה, לא מיוחדת מדי ולא מדהימה מדי.
ובכל זאת, עם כל מילה טובה שבר אומר לי הביטחון העצמי שלי תופס תאוצה ואני מרגישה בן אדם טוב.
בפעם הראשונה מזה הרבה זמן... אני יודעת שאני בן אדם טוב.
"תודה," אני אומרת לו.
"על מה?" הוא צוחק.
"על מה שאתה גורם לי להבין."

"לא יודע איך לא הבנת את זה קודם."
"כנראה בחיים האלה צריך למצוא את האנשים שיבהירו לנו דברים על עצמנו."

"ולא לוותר עליהם," הוא ממשיך אותי.
"ולא לוותר עליהם."

עד לפעם הבאה,
זוהר.