אנחנו צריכים לדבר

הפרק מוקדש לכולכן, ובמיוחד לתושבות הדרום... ♥


*

"את ילדה עם בעיות, אמרתי לך את זה כבר?" עדי אומרת אחרי חפירות וניתוחים של כל דבר קטן שקרה אתמול בלילה.
הברזנו משעתיים תנ"ך וישבנו בבית הקפה האהוב עלינו. בית הקפה עם האווירה הכי ביתית שאני מכירה, עם מנורות זהובות וכיסאות אדומים ושולחנות חומים. הוא קטן וחמים, מנוגד לגמרי לקור שבחוץ ולגשם שמטפטף על החלון שלימיני.
"מה כבר יכולתי לעשות?" כרכתי את כפות ידיי מסביב לספל הקפה החם שלי.

"לא יודעת", היא נאנחה. "אבל מה שעשית הוא הגרוע ביותר"
"לא עדי, הגרוע ביותר היה להתנשק איתו," לחשתי, למקרה שמישהו בסביבה.
"גם להתקרב ואז להתרחק זה די גרוע"
"להתקרב ואז להתרחק?" שאלתי ואז לגמתי לגימה ראשונה מהקפה.

"כן זוהר, הוא חתיכת מסכן. הוא מפתח ציפיות ואת מפילה לו אותן"
כיווצתי את גבותיי. "אולי תגזימי עוד יותר? זה בר, אף אחת לא תעשה ממנו מסכן"
בטח שלא אני.

"משגע אותי שאנשים לא שמים לב שהם פוגעים באחרים", היא הסתכלה כמה רגעים מבעד לחלון ואז השפילה את המבט.
"מתי?"
"מה מתי?"
"מתי תתחילי לשפוך מה קרה?"
היא כנראה שכחה שאני מכירה אותה יותר מדי טוב.
"אוף," היא רטנה. "עמרי הטמבל הזה"

עמרי היה שחקן כדורסל שעדי הכירה באחד מהמשחקים שלנו. כבר חצי שנה הוא משגע לה את השכל, פעם כן רוצה פעם לא רוצה.
"מה הוא עשה?"
"כמו תמיד. 'לא יכול להיות עם כדורסלנית' ", היא עיוותה את הקול שלה.

"את יודעת כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה?" גיחכתי. "הבנים האלה פשוט לא שווים את היחס שלנו"
"...אבל יש משהו במה שהוא אומר"

"טמטום?"
"תחשבי אם זה היה הפוך, לא היה לך מוזר לצאת עם רקדן בלט?"

חשבתי על זה כמה שניות.
"לא יודעת אם הייתי יוצאת עם רקדן בלט, אבל לפחות לא הייתי חודשים מתקרבת ואז מתרחקת"
היא הרימה את גבותיה. "וזה לא מה שאת עושה עכשיו לבר?"
גירדתי בעורפי. "זה מצב שונה... אני לא לא רוצה להיות איתו בגלל מי שהוא, אני לא רוצה להיות איתו בגלל..."
בגלל רון?
כנראה שלא.
"בגלל שהוא יפגע בי," סיימתי את המשפט.

"למה את כל-כך בטוחה בזה?"
לגמתי שוב מהקפה.
"הוא אמר בעצמו שחברה זה לא בשבילו, אז מה הוא רוצה? אני לא רוצה שהוא ישחק בי."
"אבל למה שהוא יבזבז זמן על מישהי שיש לה חבר אם הוא לא מרגיש אליה משהו? למה לו להסתבך? למה לו לדבר איתך שעות ולהזמין אותך למשחק של מכבי אם הוא רק רוצה לשחק בך?"
"הוא לא רוצה לשחק בי..." חשבתי לעצמי מה לעזאזל הוא רוצה. "אני לא יודעת מה הוא רוצה. אולי הוא אפילו לא יודע מה הוא רוצה."

"זה לא משנה מה הוא רוצה, זה משנה מה את רוצה"

"אני לא יודעת מה אני רוצה"
"את יודעת טוב מאוד מה את רוצה"
בהיתי כמה שניות בגשם.
"אוקיי, אז אני יודעת מה אני רוצה. אבל זה לא משנה, אני לא יכולה להיות איתו", קבעתי.
"וזה בכלל לא קשור לרון", היא אמרה.
הנהנתי. "אם בר היה רציני איתי, הייתי נפרדת מרון"
"אני אחזור על זה שוב- את ילדה עם בעיות"
"מה עכשיו?"
"את לא צריכה להיפרד מרון בגלל בר, או בגלל מישהו רציני, את צריכה להיפרד מרון כי את כבר לא אוהבת אותו"
הרגשתי כאילו היא הכתה בי בפנים במראת האמת.
ידעתי את זה, באמת שידעתי את זה. פשוט... היה לי קשה להכניס את זה לתודעה שלי.
אני צריכה להיפרד מרון כי אני כבר לא אוהבת אותו.
אני צריכה לעשות את זה.
אני צריכה לזרוק חצי שנה לפח.
כל הרגעים שלנו, הדייטים הראשונים, הנוכחות שלו במשחקים שלי, להעביר את ההפסקות איתו ביחד בבית הספר... הכל יעלם. לא נתנשק יותר, לא נדבר יותר, הוא כבר לא יהיה בחיים שלי.
ומתישהו תהיה לו מישהי אחרת.
המחשבה הזאת קרעה לי את הלב ופתאום הבנתי שלראות את רון עם מישהי אחרת יכאב לי בהרבה מלראות את בר עם מישהי אחרת.
כי בכל זאת יש לנו עבר, הוא היה שלי כל-כך הרבה זמן, אהבתי אותו כל-כך הרבה זמן. הוא היה הראשון שבאמת אהבתי, הוא היה הראשון והיחידי שנישק אותי.
הוא היה היחידי שלא היה אכפת לו מהכדורסל או מהגוף שנהיה לי מזה. הוא היה הראשון שהאופי שלי באמת עניין אותו והתחבב עליו.
ועכשיו זה יעלם כי אני לא מרגישה כבר כמו שהרגשתי פעם.

ואני אולי אהיה עם בר ואולי לא. אני אולי אהיה לגמרי לבד.
וזה כל-כך מפחיד.

"אני לא רוצה להיות לבד, עדי..." עשיתי פרצוף מסכן.  
"את לא תהיי לבד, יש לך אותי," היא חייכה אליי חיוך מעודד.
"אבל לא יהיה לי מישהו שיאהב אותי", אוקיי, אני יותר מדי מתמסכנת. "ומצטערת לאכזב אבל אני לא מעוניינת בך בדרך הזאת"

"יהיה לך מישהו שיאהב אותך, זה פשוט לא יהיה רון, זה יהיה מישהו שגם את תאהבי. לא יודעת אם יסתדר לך עם בר, אבל אל תקשרי אותו אל מערכת היחסים שלך עם רון. את תראי שמתישהו יבוא אחד שתאהבי באמת, וגם אם תהיי קצת רווקה מה כבר יקרה?"
חייכתי חיוך ענק, כבר אמרתי שאני מתה עליה?
"אני אהיה רווקה בקטע הטוב של המילה"
"נכון! נצא לאיזה מסיבה, נהנה מהחיים!"
"כן!" ניסיתי לזרום עם ההתלהבות שלה.
"נראה לי שאני צריכה ליהנות לא פחות ממך."
"נכון, ואת גם צריכה להעיף את עמרי לעזאזל. הוא טמבל אם הוא לא רואה כמה שאת שווה"
חיוך עלה על פניה.
"אני אעיף אותו"
"עוד היום!" הפצרתי בה.
"כן? גם את תיפרדי מרון היום?"
הלב שלי התכווץ. לא חשבתי שזה יגיע כל-כך מהר.
"היום?"
"אין לך מה למרוח את זה יותר"
אבל... היום? ככה? בקלות? כאילו זה כלום? כל-כך מהר?
"לא מורחת... פשוט... זה לא מהר מדי?"
היא עיוותה את פניה. "מהר? זוהר היחסים שלכם נגמרו כבר לפני חודש. את לא חושבת שהגיע הזמן?"
אז מה בנות, הגיע הזמן?

*

כשחזרנו ללמוד אחרי ההפוגה הקטנה שלנו בבית הקפה, היום התחיל לטוס. ההפסקות, שיעור מתמטיקה, ואפילו שיעור הספורט הראשון שישבתי בו בצד.
כל דבר טס, לא משנה כמה סיוטי הוא היה. כאילו בכוונה היום הזה רוצה להגיע לשעה שש, השעה שבה קבעתי עם רון שהוא יבוא אליי.
לא סתם יבוא אליי, יבוא אליי כי 'אנחנו צריכים לדבר'. זה נהיה כבר כל כך נדוש המשפט הזה... אבל איך עוד יכולתי להכין אותו?
שעת סיום הלימודים של היום הארוך ביותר- ארבע בצהריים, הגיעה מהר מאי פעם. יצאתי משערי בית הספר והלכתי כל-כך לאט.
הלכתי כמו צב, כמו חילזון, כמו סבא זקן. 

בעצם אפילו הם הולכים יותר מהר ממה שהלכתי באותו זמן.
ניסיתי לדחות את הקץ, לא להגיע הביתה, כי אם אני אגיע הביתה הזמן יעבור עוד יותר מהר ואז רון יגיע ואז נשב במרפסת ואז זה יגמר. הוא יצא מהבית שלי, יחזור לבית שלו, ישכב על המיטה עליה התחבקנו והתנשקנו ודיברנו וצחקנו... ויחשוב על הזמנים האלה.
אני הולכת לפגוע בו, פגיעה כזאת שלא משנה מה אני אעשה היא עדיין תקרה. גם אם אני לא אפרד ממנו הוא יפגע. ואני לא יכולה לשאת את המחשבה שאני פוגעת באנשים... אפילו ההתרחקות שלי אתמול מבר עדיין יושבת לי על המצפון.
פתאום אני קולטת שכבר נגעתי בנקודת האל חזור הזאת שלא משנה מה אעשה, מישהו יפגע.
מישהו כבר נפגע, אפילו שניים.
איך נכנסתי לזה לעזאזל?!  
הייתי צריכה להקשיב לבר כשהוא אמר לי שלא כדאי לי.
לא - כדאי - לך. לא כזה קשה להבין את זה, זוהר!
הייתי גם צריכה לעשות את זה באס-אם-אס. פעם אחרונה שאני מקשיבה לעדי! זה באמת משנה אם זה פנים מול פנים או בהודעה? זה רק היה חוסך לי את המתח הזה. וגם לו! גם הוא במתח! לא עד לרמה שהוא הולך לאט בכוונה, אבל עדיין.
טוב, כבר אמרתי לו לבוא, עכשיו אני לא יכולה לשלוח אס-אם-אס. אני פשוט צריכה להכין את עצמי ממש טוב.
מה אני כבר יכולה להגיד לו? "זה לא אתה, זאת אני"?, "אני לא בנויה כרגע למערכת יחסים"?, "אתה תמצא מישהי טובה יותר"?
איפה ספר משפטי-הפרידה-הלא-נדושים כשצריך אותו?!
מבלי לשים לב כבר הגעתי הביתה. השמיים היו כהים מדי, מעולם לא חזרתי בשעה הזאת מבית ספר.
הצצתי בפלאפון, השעה הייתה רבע לחמש. אפילו הזמן הזה הצליח לטוס.
יש לי שעה ורבע להיות בתככים האלה, אחרי זה בערך רבע שעה של שיחה מזעזעת, ואז שבוע לפחות עד שהפרידה תתחיל להישכח.

נשמתי עמוק ונכנסתי לבניין. עליתי במעלית, יצאתי ממנה, סובבתי את המפתח במנעול, והכל כל-כך לאט.
בדיוק שהמנעול נפתח, מנעול אחר ננעל. הסתובבתי לאחור וראיתי את בר. הוא היה לבוש במדי כדורסל ועל ידו נתלה תיק כדורסל שחור.

"היי," אמרתי, רק עכשיו הוא הסתובב אליי.
ה-היי שלי המשיך להדהד בחדר המדרגות.
"היי," הוא החזיר לי.
"מה קורה?"
"בסדר"
"יוצא לאימון?"
"זוהר, מה את רוצה?"
זה הרגיש כמו דקירה.

"סליחה באמת ששאלתי!"

"לא," הוא הלך שלושה צעדים וכבר היה לידי. "מה את רוצה?"
אה.

"מה אתה רו-"
"מה את רוצה?"

בלעתי את הרוק, "אותך"

שתקנו.
"תראה, זה שזזתי אתמול..."
"עזבי את זה", הוא אמר.
היה נראה שמתאים לו לשתוק.
אבל לי לא. "אני מצטערת אם נפגעת"
הוא כיווץ את גבותיו. "למה שאני אפגע?"
"כי..." היססתי. "לא הייתי בסדר"
"היית בסדר גמור"
"אני לא... אתה פיתחת ציפיות"
"...ונשארתי בחיים", הוא הסתכל לי ישר בעיניים.

"שיחקתי בך"
"עדיין, בחיים"

"מה אתה רוצה?" החזרתי לו את השאלה השלו.
הוא הזמין את המעלית.
"לא יודע"
השפלתי את מבטי.
"שזה לא יהיה כזה מסובך", הוא ענה לבסוף.
"זה אנחנו עושים את זה מסובך", אמרתי.
"את יכולה לעשות את זה פחות מסובך", לקחה לי שנייה להבין את הרמז שלו.
הוא לא ידע כמה שזה קרוב לקרות.
"גם אתה"
"איך?"

"קודם כל תחליט מה אתה רוצה"
בתזמון הכי גרוע בעולם המעלית הגיעה.
"טוב, נדבר מחר", הוא נכנס אל המעלית.
"ביי..." לחשתי אחרי שהוא נעלם.

*

אני באמת לא יודעת איך העברתי את השעה הזאת, אני חושבת שפשוט נכנסתי לאיזה מימד אחר וחזרתי לכדור הארץ עם צילצול הפעמון.
קמתי מהספה והלכתי אל הדלת. מה זה הלכתי, רעדתי אל הדלת.
פתחתי אותה, הוא עמד שם.
"היי," אמרתי בקול קטן.
"היי," הקול שלו רעם בחדר המדרגות.
"בוא, תיכנס." פיניתי לו מעבר וסגרתי אחריו את הדלת.
"חתיכת בית," הוא אמר.
לא הצלחתי אפילו להסתכל לו בעיניים.
"איפה החדר שלך?"
"עדיף שנשב בחוץ," לא חיכיתי לתשובה שלו ופניתי לכיוון המרפסת. נכנסנו והתיישבנו בספה, אחד מול השנייה.
"אז מה קורה?" זאת נראתה דרך טובה לפתוח את השיחה הזאת.
"בסדר, מה איתך?"
"בסדר"
"זה נגמר, נכון?" הייתי בהלם שהוא העלה את זה ככה. זה היה ברור שהוא כבר ידע, אבל לא חשבתי שהוא ככה יטיל את הפצצה.

"כן," עניתי בקול שקט.
בחיים שלי לא ראיתי את רון כמו שהוא היה עכשיו, עם הבעה אחת בפניו- חוסר אונים.
"את יודעת... עד עכשיו עוד הייתה לי תקווה"
עצמתי את עיניי.
"השתדלתי להאמין שאת אוהבת אותי מספיק"
פקחתי אותן.
"מה זאת אומרת?"
"אני יודע שקשה לך עם המעבר, עם הפציעה, עם הגירושים... אין לך מקום בשביל חבר עכשיו. בגלל זה אנחנו נפרדים"
"לא, רון", מחיתי. "אל תחפש תירוצים."
"מה?" הוא היה נראה המום. "אז למה זה נגמר?"
"כי ככה," לא יכולתי להגיד משהו גרוע יותר.
"מה זה כי ככה?"
"זוגות נפרדים, רון", טוב, אולי בעצם כן.
"כי יש להם סיבה"
"גם לי יש סיבה"
"לא מגיע לי לדעת מה היא?" הוא התחיל להרים את הקול שלו.

"כי אני כבר לא מרגישה כמו פעם," שחררתי ממני את האמת. "כי הרגש נעלם. התפוגג. הלך פייפן"
"אבל למה?"
"לא לכל דבר יש סיבה"
ראיתי עליו שהוא מעוצבן.
"יש לך מישהו אחר?"
הנדתי בראשי, זה לא היה ממש שקר.
"תפסיק לחפש סיבות. זה לא נגמר בגלל דברים חיצוניים, זה נגמר בגללי. כי אני הפסקתי לאהוב"
זה פגע בו, וזה היה כל-כך גלוי לעין.
"זוהר, בבקשה," הוא אחז לי בידיים. "אני אוהב אותך. תני לנו עוד הזדמנות"
שחררתי את הידיים שלי ממנו. "אבל אני לא אוהבת אותך, רון. עדיף לך לוותר עכשיו, אין לך מה להילחם. תנצל את הזמן הזה בשביל לחפש מישהי יותר טובה"
איכשהו כל הקלישאות ההן התחברו לי ביחד במשפטים האחרונים.

"אבל את הכי טובה"
גיחכתי. "זה מה שאתה רוצה? מישהי שלא מספרת לך כלום? שלא רוצה להיפגש איתך אפילו?"
הוא שתק.
"אתה צריך מישהי שתאהב אותך"
הוא התעלם לגמרי ממה שאמרתי. "יש לך הזדמנות אחרונה להתחרט, ותזכרי שכשתרצי לחזור אני כבר לא אהיה פה"
הצלחתי להרגיש את כמות הכאב שיש לו בלב.
"אני לא מתחרטת", אמרתי בקול הביטחון שהיה בי. והיה הרבה. 
הוא קם מהספה באחת, קמתי אחריו. לשנייה אחת השיר 'תגידי לו' התנגן לי בראש.
אם הוא ייקח את זה קשה, תגידי שאת מצטערת.
"אני מצטערת..."

הוא לא טרח לענות לי ויצא מהמרפסת.
הדלת של הבית נטרקה, רון יצא ממנה לחיים אחרים, כאלה שלא יכללו אותי.
נכון, התאכזבתי שזה נגמר ברע, אבל לא יכולתי שלא להרגיש את אבן התככים הזאת יורדת לי מהלב.
הרגשתי שהשתחררתי וזה פתאום לא הרגיש רע.
זה הרגיש טוב.
עליתי למעלה, נשכבתי על המיטה, עצמתי את עיניי.
ופשוט הרגשתי טוב.

*

פתחתי את עיניי בבת אחת. הרגשתי את השרירים תפוסים והגוף לכוד בבגדים קשים ועבים.
נרדמתי עם ג'ינס, סוודר, גרביים, אור בחדר וחלון פתוח שמגלה לי חושך.
בלית ברירה משכתי את עצמי מהמיטה. החלפתי לפיג'מה תוך כדי מלמולי- 'אני עדיין ישנה, זה לא באמת קורה, אני לא פה, אני במיטה'

כיביתי את האור, התחלתי לסגור את החלון, ופתאום משהו תפס לי את העין.
עצרתי את החלון במסילה שלו, שפשפתי את עיניי בשביל להיות בטוחה שאני לא הוזה, ובחנתי שוב את החלון שלו.
את הדף שהיה תקוע בין התריסים, עליו כתובה בכתב מרושל מילה אחת:
החלטתי.  

*
אוהבת,
זוהר.