כשהיינו בכיתה ח', המחנכת שלנו העבירה לנו
שיעור חינוך בנושא "אונס, הטרדות וסכנות". זה היה שבועיים לפני היציאה
לחופש הגדול ולכן זה נראה לנו טבעי. מה שהיה מדהים זה לא עצם זה שהיינו צריכות
שיעור על זה, אלא העובדה ש(כמעט) לכל אחת מאיתנו היה לפחות סיפור אחד לספר, בין אם
הוא שלה, ממקור ראשון ובין אם של קרובת משפחה או חברה שלה - כלומר, ממקור שני. היו
אינספור סיפורים, חלק קצת גסים, חלק מביכים, חלק מפחידים ואפילו כמה שגרמו לנו
לפרוץ בצחוק. אבל היה בסיס אחד משותף לכולם - אלו הם לא סיפורים חריגים, והם מסוג
הדברים שנצטרך ללמוד למנוע ולהתמודד איתם בחיינו.
באותה התקופה היו כמה מקרי אונס מחרידים
שהתרחשו באזור כמו האונס בחנייה בתל אביב ועוד אחד שאני לא ממש זוכרת את פרטיו
כרגע. אבל הסיפורים האלה לא היו הפואנטה של השיעור, ממש לא. המטרה של השיעור (אם הבנתי
נכון, כמובן), הייתה דבר אחר: להראות לנו שאנחנו לא לבד, שלמרבה הצער דברים כאלה קורים,
שיש למי לפנות ומה לעשות אם חס וחלילה קורה משהו, והכי חשוב - ללמד אותנו להתמודד
עם המצב ולהימנע ממקרים כאלה.
החלטתי לרכז עבורכן את החוקים, אותם כתבנו וייסדנו, שלושים ומשהו בנות בכיתה ח'
ובחורה בשנות העשרים לחייה, כדי שגם אתן תוכלו "ליהנות" מהם ויותר חשוב -
להינצל בזכותם:
1. לא ללכת לבד בחושך - יחד זה כוח.
תחפשו עוד מישהו אחד לפחות שהולך בכיוון שלכן. גם אם לא עד הבית, לפחות חלק מהדרך
יהיה לכן ליווי. עדיף ללכת בקבוצה, כמה שיותר גדולה, ולבנות רצוי ועדיף ללכת עם בן
(יותר כוח פיזי ובד"כ מרתיע את כל הטיפוסים ה"מעניינים" שמסתובבים
ברחובות).
2. ללכת בדרכים ראשיות - תבחרו
במסלול הכי ראשי שאפשר. כך לא תהיו לבד ואף אחד לא יוכל לעשות לכן משהו (יש יותר
מדי עדים ואנשים שיכולים לעזור לכן ולקרוא למשטרה...).
3. להתקשר למישהו לפני שיוצאים וליידע
איפה אתן - אם יקרה לכן משהו ותתעכבו, יהיה מי שיידע איפה לחפש אתכן.
4. לדבר בטלפון - אם אתן
הולכות לבד, דברו בטלפון או תדאגו לכך שהוא יהיה על מצב דרכו תוכלו לעשות "חיוג
מהיר" למקרה שמישהו שם עליכן עין. במקרה ואתן מתחילות לחשוד, התחילו לדבר עם מישהו
(לאו דווקא אחד ההורים, יכול להיות עם חבר/ה, מורה, מדריכ/ה... אבל תעשו את עצמכן
כאילו שזה אחד ההורים שלכן).
5. אמרו בקול רם בטלפון "כן, אני
רואה אותך..." - ברגע שהאדם יבין שאבא שלכן מחכה במכונית בצד השני
של הכביש, הוא יוותר וילך.
6. התחמקות - אם בכל זאת מישהו
מתחיל לעקוב אחריכן, לכו לבניין הקרוב והיכנסו פנימה. עשו את עצמכן כאילו זה הבית
שלכן. העוקב יתייאש / יפחד וילך לדרכו. חכו עשר דקות וצאו החוצה (אפשר גם לבקש
ממישהו שגר קרוב לבוא ללוות וכד').
7. אל תתביישו - אם אתן
באוטובוס ומישהו מתקרב אליכן בצורה לא נעימה, תגידו "סליחה זה לא נעים לי,
אתה יכול להפסיק?" תעברו מקום אם זה אפשרי וכן הלאה. אם זה במקום ציבורי, תצעקו
לעזרה, תקראו לאנשים ברחוב. נכון, החברה מחנכת אותנו להיות מנומסים ("ואם זה
ככה בטעות?" "ואם הוא לא התכוון..."), לא לצעוק, להיות מתורבתים,
לשתוק... אבל עד גבול מסוים - עד לשלב שזה פוגע בנו.
8. אל תראו שאתן מפחדות - הם
יכולים להריח פחד. כשאתן הולכות בצורה נינוחה ולא מבוהלת, סביר להניח שלא יתחילו
לרדוף אחריכן. אל תרוצו בבהלה (אלא אם כן מישהו רודף אחריכן ומנסה לעשות לכן
משהו), וגם אם אתן מגבירות את קצב ההליכה, שמרו על שפת גוף שלא מרמזת על פחד. היו
בטוחות בעצמכן כלפי חוץ.
9. כשאתן נוסעות באוטובוס לבד בלילה,
שבו קרוב לנהג אך לא מדי קרוב - קרוב לנהג כך שלא תהיו לבד, לא קרוב מדי
אליו למקרה שהוא הסכנה. תזכרו - בלילה כל אדם יכול אוטומטית להפוך לחשוד.
10. שמרו על כושר סביר, תשמרו תרסיס
דאודורנט / פלפל בתיק - העצה הזאת אולי קצת נדושה אבל תמיד רלוונטית.
כשאתן הולכות ברחוב בלילה, תדאגו שחפץ שאפשר לתקוף איתו יהיה בהישג יד (בתוך הכיס,
מוחבא ביד - אם הוא בתיק אז תכניסו את היד לתיק וכו') כדי שאם תצטרכו להשתמש בו,
תוכלו לעשות זאת באופן מידי ולהציל את עצמכן. כדאי לשמור על כושר סביר כדי שתוכלו
לתקוף בחזרה או לברוח במקרה הצורך.
לאחר שסיימנו לכתוב ולנסח את החוקים,
המחנכת שלנו התחילה לדבר איתנו על מה יקרה אם חס וחלילה כן נפגענו ואנחנו אחרי:
"אם מישהו פגע בכן, הטריד אתכן ברמה כזו או אחרת, הדבר הראשון שאתן עושות זה
לספר למישהו שאתן סומכות עליו – לאמא, למדריכה, למורה... אל תתביישו, אתן חייבות לספר.
גם אם הוא מאיים - הוא לא יכול להיות איתכן כל הזמן, הוא לא יכול לדעת מה אתן
עושות. אתן חייבות לספר לא רק כדי שמישהו יידע שהוא עשה את זה, אלא בשביל הבריאות
הנפשית שלכן.
היא דיברה גם על מה קורה אם מישהו מספר
לנו: "אם יוצא שחברה או מישהו פנה אליכן וסיפר ואמר 'אל תספרו בבקשה. אני
רוצה שרק אתן תדעו'. במקרה כזה, גם אם הבטחתן, גם אם נשבעתן, אתן מספרות. זה עניין
של חיים ומוות, פשוטו כמשמעו. חייבים לספר. אתן לא יודעות איך לטפל בזה ולדאוג
למעמסה הנפשית, והמעמסה הנפשית גם נמצאת עליכן. חייבים לספר לגורם אחראי שידע מה
לעשות".
הדבר האחרון שהיא נגעה בו זה האשמה: "חשוב
לדעת שזו אף פעם לא אשמתכן. מי שפגע הוא האשם. זה לא קרה בגלל שעשיתן משהו או בגלל
שלא עשיתן משהו. האנשים האלה הם חולים, הם אנשים שפוגעים באנשים וזה לא בסדר".
מי ייתן ולא נצטרך להשתמש במידע הזה אף
פעם...
טלי,
כתבת נוער באתר
רוצה לקרוא עוד כתבות בנושא? בקרי כאן:
הטרדה
מינית, מה לעשות?
אחת
מתוך מאה
הסודות
שבפנים
הורידי לאנדרואיד את האפליקציה -4girls עולם של בנות,
ותהיי מחוברת כל היום גם בצ'אט!
רוצה ללמוד איך לשלוח כתבה או איך לעדכן תמונת פרופיל?
כנסי למדריכים של 4girls!