הכדור בידיים שלי. לא בידיים של הקבוצה היריבה, ולא בידיים של חברותיי לקבוצה. רק בידיים שלי. מה שאומר שאני כרגע אחראית על תוצאות המשחק. העברתי מבט מהיר וחטוף אל הספרות האדומות שתלויות גבוה על הקיר בקצה האולם. 68:65. יש לנו רק עוד שלוש נקודות כדי להשוות. וכמה זמן נשאר למשחק? עוד מבט מהיר וחטוף כמו שאני תמיד עושה אל מד הזמן. 36 שניות כדי לעשות ארבע נקודות. רצתי כמו מטורפת, מכדררת את הכדור בידי הימנית לצד גופי, מכדררת בצורה מצוינת. עברתי כבר חצי דרך בלי שאף בת במדים כחולים נגעה לי בכדור. רצתי עוד ועוד ועוד, זה נראה כל-כך הרבה אבל זה בעצם היה רק שש שניות. עוד כמה שניות נשארו למשחק? שלושים. ניתרתי כמו פנתרה. גם הגובה המכובד שלי הוסיף לזה. מטר שמונים לנערה בת שבע-עשרה שמשחקת כדורסל זה חריג, אבל מעולה בשבילי, ובשביל הקבוצה. אז ניתרתי כמו פנתרה, זרקתי את הכדור בידי האחת אל הסל שניצב ישר מולי. שום דבר לא הפריע לי. לא הבנות במדים הכחולים ששלחו ידיים לנסות למנוע את הסל המדהים הזה, ולא הרעש של המעודדים שלהם או שלנו, ולא זה שכל הבנים של השכבה רואים אותי עכשיו במצב גברי למדי. הסל היה מולי. הכדור בידיים שלי, ניצלתי את רגע התהילה שבלבל את כולם אבל לא אותי. והנה, עוד סל מושלם של זוהר פרלמן, הנערה במדים האדומים. שיער חום ארוך חלק אסוף בגומיה (אדומה), עיניים כחולות, פנים יפות ועדינות. אבל הייתי גבוהה יותר מבנים רבים שהכרתי, והגוף שלי היה גברי, וחזה לא היה לי. הרבה פעמים הגוף שלי היה דבר שנורא הפריע לי. אם למשל יצאתי עם חברות למסיבה, רציתי להיראות נשית ומושכת אבל פשוט לא הייתי כזאת. היה לי גוף שרירי, גברי, של שחקן כדורסל, כבר מכיתה ד'. בפעמים האחרות זה לא הפריע לי. למשל בפעם הזאת, באמצע משחק הכדורסל שהעלה אותנו לרבע הגמר של התחרות השנתית של כדורסל נערות. אני שחקנית כדורסל, זה הגוף שלי וזה הגוף שעוזר לי להיות טובה יותר בזה. נכון שהרבה בנים לא ממש נמשכים אליי בגלל זה, והבנים שכן- לא עניינו אותי. רציתי את הבנים שרוצים את הבנות הנשיות, ואני פשוט לא הייתי כזאת. אבל בחצי שנה האחרונה, התמזל מזלי והכרתי את האחד המושלם הזה. האחד הזה שחיכיתי לו כל-כך הרבה זמן, זה שחלמתי עליו עוד לפניי שהכרתי אותו. הכרתי את רון, החבר שלי מזה חמישה חודשים. חיפשתי אותו בקהל, אבל יותר מדי בנות אדומות עטו עליי ומחצו אותי.
קריאות תרועה הושמעו מצד המעודדים של הקבוצה שלנו, בנות הקבוצה השנייה החלו לבעוט בחפצים. בטח דני המאמן שלנו יהיה כל-כך גאה שעלינו פעם ראשונה לרבע הגמר! חייכתי כהוגן, האושר היה מוצף בי. וגם הזיעה הציפה אותי... לא כדאי שאני אחבק את רון עכשיו. הנה הוא, ממש כאן צועד לעברי.
"תותחית!" הוא קורא בקול ומרים אותי גבוה, ואז מחבק אותי חזק.
"ראית??" ההתלהבות נראתה עליי מקילומטרים. "ראית את הסלים האחרונים שלי?"
"לא הסתכלתי על הסלים... הסתכלתי רק עלייך כל המשחק."
"נו ואיך הייתי?" ייחלתי למחמאה.
"מדהימה כמו תמיד. באמת שאת תותחית."
חייכתי את החיוך הכי גדול שלי ומחצתי אותו בעוד חיבוק. הוא נתן לי נשיקה ארוכה, ואז נשארנו במגרש עוד כמה דקות, שכל החברות יסיימו להחמיא לי.
אחרי שרוב האנשים התפזרו מהאולם, נשארנו הקבוצה עוד כמה דקות לשיחה קטנה עם דני המאמן. "כל הכבוד בנות. אני שמח לראות שכל ההשקעה שלכן הביאה אותנו לרבע גמר. אל תשכחו שהייתן על הקשקש, ובפעם הבאה לא יכול לקרות דבר כזה. אני רוצה לראות הובלה ופער גדול לאורך כל המשחק!" הוא שיחק את עצמו קשוח, אבל החיוך שלו לא איחר לעלות לו על הפנים. "אני גאה בכן מאוד."
קראנו כולנו קריאות שמחה ומחאנו כפיים. ניגבתי עם כף היד את הפנים שלי, הן היו רטובות לגמרי מזיעה. שלחתי מבט מהיר אל עבר רון, שעמד בכניסה.
מה הדבר המושלם הזה עושה איתי? כנראה שאני אף פעם לא אבין.
חיבקתי את כל חברות הקבוצה עוד חיבוק אחרון להיום, ואז חיבקנו כולנו, חיבוק קבוצתי אחד גדול את דני המאמן.
"דבר ראשון-" דני אמר, וחיכה שנמשיך אותו.
"מקלחת!" צעקנו כולנו. מן בדיחה פרטית כזאת של הקבוצה.
לקחתי את תיק הכדורסל השחור שלי והלכתי לכיוון הכניסה. נפנפתי לכולן, אמרתי ביי אחרון להערב, נתתי לרון יד מזיעה ויצאנו מאולם הכדורסל שלי, שנמצא במרחק עשרים דקות הליכה מביתי. היה לי ברור שרון יסיע אותי, זה כבר נהיה מסורת שאחרי כל משחק הוא מסיע אותי. כשרק התחלנו לצאת הוא אמר שאני אקבל הסעה רק כשאני אנצח, אבל מהר מאוד הוא הבין שלא קיים משחק כזה שהקבוצה שלי לא תנצח.
אם היה משחק כזה לא היינו ברבע הגמר!
רבע הגמר... בשנים קודמות לא הייתי מחייכת ככה כשחשבתי על המילים האלו. תמיד אלו היו מחשבות כמו 'אני לא מאמינה, גם השנה לא הצלחנו לעלות לרבע!' אבל השנה זה לא יהיה ככה.
השנה זה יהיה כמו שתמיד רציתי. עם החבר המושלם, עם החברות הטובות, ועם האהבה הכי גדולה שלי- הכדורסל. טוב נו, והניצחונות.
נכנסתי בדלת המכונית הלבנה של רון והסתכלתי במראה. נראיתי זוועה, כולי אדומה (מכמה בחינות), ויצאו לי מליון שוונצים מהקוקו. אני חייבת הביתה ולמקלחת בדחיפות.
"נו, את מזמינה אותי אלייך?" הוא חייך אליי את החיוך המושלם הזה שלו.
אבל זה לא יעבוד עליי.
"אני חייבת להתקלח."
"את באמת חושבת שזה מה שיעצור בעדי לבוא?"
צחקתי באילוץ מסוים. "נו, רון."
"בסדר, בסדר. אי אפשר אצלך, אני יודע."
השפלתי את מבטי לרצפת המכונית. מרגע של שיא השמחה הגעתי לרגע של עצבות, כי ידעתי כבר מה מחכה לי בבית, וזה היה הדבר האחרון שרציתי לדעת.
המכונית של רון נעצרה בכביש הגישה אל הבניין שבו גרתי. נתתי לו נשיקה אחרונה להערב, והבטחתי לו שמחר אני אבוא אליו.
נכנסתי אל הבניין, לא לפני שהסתובבתי לשלוח אליו חיוך אחרון. עליתי במדרגות הרבות אל הקומה הרביעית והרגשתי איך שאני מתנשפת. אני בכושר מעולה, אני חייבת להיות, אבל איכשהו אני תמיד מתנשפת מהמדרגות האלו.
סובבתי את המפתח בחור המנעול, וראיתי את המצופה.
אמא שוכבת על הספה בסלון, מסביבה מליון טישויים רטובים מדמעותיה.
"זוהר." היא התיישבה במהירות. "אני מצטערת שלא באתי."
"זה בסדר," חייכתי אליה. הדבר האחרון שהיא צריכה זה שאני אכעס. "אבל את בסדר?"
"ברור." החיוך המזויף שלה לא איחר להגיע. רק עכשיו שמעתי את רעש המים הזורמים מהמקלחת.
"שירה מתקלחת?" החום הזה עוד יהרוג אותי.
"כן, תגידי לה לצאת. היא שם שעות."
פניתי לכיוון המסדרון, כבר תכננתי איך אני אדפוק על הדלת ואצעק על אחותי הקטנה. לא קטנה מאוד, כבר בת חמש-עשרה, ובכל זאת כשאני חוזרת ממשחק היא יודעת שצריך לכבד את זה.
"רגע, זוהר."
הסתובבתי בחזרה אל אמא.
"הוא לא היה במשחק שלך, נכון?"
השפלתי את מבטי אל הרצפה.
"לא." ובליבי הוספתי, שהוא כנראה היה עם החברה החדשה שלו.
כנראה שאבא שלי, או שאולי כדאי שאני כבר אפסיק לקרוא לו אבא, היה עם החברה הזאת, שגדולה ממני בארבע שנים בלבד. היה איתה- במקום להיות איתי ביום שכל-כך חשוב לי.
היה איתה, במקום להיות עם אמא שלי, בנישואים שכל-כך חשובים לה.
זרם המים נפסק ושירה יצאה מחדר האמבטיה עם מגבת מסביב גופה, שהוא בעצם כמעט כמו הגוף שלי. גבוה ורזה, אבל לא גברי בכלל. האווירה הייתה מוזרה, אבל שירה הצליחה לשנות אותה.
"נו, ניצחתן?" החיוך שלי עלה מעצמו, כבר שכחתי שניצחתי.
"ניצחנו."
"מזל טוב!!!" היא נצמדת אליי ואני מזדעקת. כולי נוטפת מים, כבר אין טעם למקלחת.
"וואו, את כל-כך מסריחה." או שכן?
גלגלתי אליה את עיניי ונכנסתי אל חדר המקלחת. הורדתי את המדים האדומים, פירקתי את הגומיה ושיערי הארוך התפזר לו. הוא כבר הגיעה לי עד קו התחתונים, זה היה עוד הישג שלי. תמיד רציתי שיער ארוך. הבטתי במראה, חייכתי, ונכנסתי למקלחת. חפפתי לאט, הסתבנתי המון, ונתתי למים לזרום מלמעלה על כל גופי ה... גברי והשרירי. התעטפתי בחלוק הלבן שלי ונעלתי את נעלי הבית הוורודות שלי עם הלבבות. הלכתי במהירות לחדר, מתחמקת מהקור העז במסדרון, שהכה בגופי הרטוב. החימום בחדרי התקלקל כבר לפניי שלושה חודשים, אז המשכתי לקפוא במקום להתחמם איתו כמו שתמיד הייתי עושה אחרי המקלחת. אמרתי לאמא שתזמין טכנאי, אבל מאז שאבא עזב- כסף לא היה. החלטתי שכדאי לשכוח מהמחשבות הרעות, מהמציאות המרה, ובעצם מהחיים. הורדתי את החלוק, רועדת, ולבשתי עלי את הפיג'מה שלי. נכנסתי במהירות מתחת לסדינים, ממשיכה לקפוא למוות, ומעלה בכוח על פניי חיוך, כי בכל זאת אני הצלחתי להשיג עוד מטרה בחיים האלו- הצלחתי לנצח.
*
נכנסתי דרך שערי בית הספר כמה דקות לפני הצלצול. זה היה יום שישי מושלם וחמים, בתחילת חודש ינואר. חודש שבדרך כלל אמור להיות בו קור מוות, אבל אני מניחה שבחורף של ישראל החום הוא לא דבר חריג.
לבשתי חולצה לבנה לא צמודה ומכנסי ג'ינס ארוכים בכלל לא צמודים. בעצם די רחבים. אם היה דבר אחד שלא הייתי מסוגלת ללבוש- היה זה ג'ינס קצר וצמוד, דרכו אפשר היה לראות כל שריר וכל ווריד ברגליים הגבריות, הארוכות, והזוועתיות שלי. הסתכלתי על כל הבנות ברחבת בית הספר, כולן נראו כל-כך עדינות ויפות עם הבגדים הקצרים האלו שסופסוף הרשו לעצמן להוציא מהארון. מבטי נח על ילדה נמוכה מהשכבה שלי, נראית קצת פחות ממטר שישים. רגשי הנחיתות חלחלו בכל כולי, והרגשת הקנאה גם כן לא איחרה לבוא.
הלוואי שהייתי מטר שישים. הלוואי שהייתי קטנה ועדינה, כזאת שהבנים רוצים לחבק חזק ולשמור עליה שלא תשבר מרוב שהיא עדינה. אבל במקום זה אני סתם גבר עם שיער ארוך.
יש לי מזל שמצאתי את רון.
"גריזלי שעיר!" הצעקה המוכרת נשמעה מכיוון הדשא הגדול של בית הספר.
"בבון מזיע!" החזרתי לה צעקה, למי אם לא, לחברה הכי טובה שלי.
"היית מושלמת במשחק אתמול!"
החיוך שלי עלה מעצמו. "לאן נעלמת אחרי המשחק?"
עכשיו החיוך שלה עלה מעצמו, והיא התחילה ללכת לכיוון בית הספר.
"נו!!" רדפתי אחריה. "מה כבר עשית?"
"זאת לא השאלה הנכונה."
השתהיתי לשנייה. "את מי כבר עשית?"
"בר דניאל."
כיווצתי את גבותיי. זכרתי אותו מאיזשהו מקום, במעומעם.
"הוא גם בנבחרת כדורסל, נכון?" רק בקבוצה של הבנים כמובן.
"אה-אה," אישרה. ניסיתי לקשר את השם שלו, עם המדים הכחולים של בית הספר שלנו, עם כמה בנים שאני מכירה משכבת י"ב. הדמות שלו עלתה לראשי אחרי עוד כמה שניות. זכרתי איך נראו רק כמה משחקני הכדורסל, מהסיבה הפשוטה שתמיד הסתכלתי על המשחק- ולא על איך שהשחקנים נראים.
אבל הצלחתי לחבר לעצמי במוח מי זה. חשבתי עוד קצת על כל אחד מהשחקנים, ועכשיו כבר ידעתי בבירור מי זה. זה השחקן הזה שלא תמיד מתבלט, נותן לאחד אחר מהקבוצה להוביל- לאורי בן דוד, אין אחת בבית הספר שלא יודעת מי הוא. אבל בר דניאל מסתתר קצת מאחור, גם הוא אוהב לתקוף לפעמים אבל לא תמיד הולך לו. אולי בעצם הוא די גרוע, ואולי סתם אין לו הרבה ביטחון. מה שבטוח, ידעתי שהוא אחד כזה שאני יכולה לפרק במשחק של אחד על אחד.
"איך היה?"
"וואו." היא פערה את עיניה. "אין ספק שהוא הכי טוב שהיה לי. הוא כל-כך מושך אותי! את זוכרת איך הוא נראה? עם עור שחום כזה, וגבוה ושרירי... שיואו! הוא הכי חתיך שראיתי בחיים שלי!"
פרצתי בצחוק. "והחתיך הזה שלך."
היא נבהלה. "מה פתאום! אף אחד לא שלי ואני לא של אף אחד."
גלגלתי את עיניי. "רעות, את בטוחה שאת נהנית מכל הסטוצים האלו? מה עם איזה חבר?"
"את יודעת שאני לא מסוגלת לדבר הזה." גופה נרעד בגועל, ואני המשכתי להתפקע מצחוק.
"חכי שיהיה לך מה שיש לי עם רון ולא תאמיני שאמרת את זה."
נכנסנו אל תוך מבנה בית הספר ומיהרנו להגיע אל הכיתה. בדרך אליה לפחות שמונה ילדים אמרו לי שהייתי מדהימה, ומושלמת, ותותחית, ועוד כל מיני מחמאות שעשו לי כל-כך טוב על הלב.
והם בחיים אפילו לא ידעו כמה טוב המילה שלהם עשתה לי.
עד לפעם הבאה,
זוהר.