בנות,
אני אפתח את הטור הזה בהתנצלות – אני באמת מצטערת שהטור לא התפרסם
הרבה זמן. אין כמוכן בעולם! תודה על כל התגובות שתמיד עושות לי את היום.
"אולי זה הסתיו,
ואולי זו רק השלכת
שעושה לי להיות קצת עצוב
אני כאן בשבילך אז לאן את הולכת?
ואולי, זה לא חשוב."
{דניאל סלומון – אהבה}
***
אני פוקחת את העיניים שלי בבת אחת. הדבר הראשון שאני קולטת הוא את כף היד שלי שמונחת ללא תזוזה על המדרכה, כמה סנטימטרים מהצוואר שלי. היא מחוברת אל הגוף שלי, אבל זה לא מרגיש ככה.
אני מנסה להזיז את הידיים שלי ולקום כנגד אבני המדרכה המלוכלכת שעליהן מוטחות הפנים שלי, אבל הגוף שלי בוגד בי; הוא קפוא.
ואז אני רואה אותם, קרובים אל הפרצוף המעוך שלי יותר מתמיד; לפחות 5 זוגות של נעליים שונות מקיפות את גופי, הן מתחברות אל רגליים ארוכות שאת פניהן אני לא יכולה לראות. לוקחות לי כמה שניות לזהות את הנעלי ספורט האפורות של זה שהכי קרוב אלי; אדם. אני רוצה לבכות, אני רוצה לבכות כל כך חזק עד שיתחיל לרדת גשם. עד שהעולם ייעצר.
"אביה, הכול יהיה בסדר. אל תדאגי, אני פה. אני פה." הקול שלו נשמע לפתע כל כך עדין ומלא חמלה.
אני יכולה להרגיש את הזרועות השריריות שלו נכרכות סביבי – אחת סביב הצוואר ואחת סביב הכתפיים.
דרך האוזן שלי, המוצמדת לווריד הפועם והמתנפח שבמעלה זרועו, אני יכולה להאזין לדופק המטורף שלו.
"אל תיגע בה!" מתערב קול מבוהל של וצייצני של אישה. "אולי יש לה זעזוע מוח, ואתה רק מזיק יותר?"
"שמישהו יזמין אמבולנס לילדה!" קול אחר נזרק באוויר. אני חושבת שהפעם של גבר מבוגר.
מבעד לשיער שמכסה לי חצי פרצוף אני יכולה לראות איך יותר ויותר זוגות של נעליים מתאספות סביבי. הראייה שלי מטושטשת אבל אני מצליחה להתרכז בצבעים שלהן. מי ידע שזוגות נעליים יכולות להיות כל כך שונות אלו מאלו.
עוד ועוד מלמולים נרגשים ורעשים נשמעים סביבי. הרגליים של האנשים שמכונסים סביבי חוסמות לי את זוויות הראייה; זה מרגיש כמו קירות שסוגרים עלייך.
אני מנסה לנשום אבל זה הופך להיות קשה מרגע לרגע. הנשימות שלי נעשות כבדות יותר ואני מרגישה איך האישונים שלי מסתובבים בתוך גולגולת העיניים שלי; ממקום נמוך כל כך כמו הרצפה, קשה לראות את השמיים.
"תנו לה אוויר, היא לא נושמת טוב. זה התקף חרדה –" צורח מישהו בקול רועד. אני שומעת איך זוגות הנעליים מכות ברצפת המדרכה כשהן מתרחקות.
הלב שלי פועם כל כך חזק שאני פוחדת שהוא הולך להתפוצץ. את הדבר הבא שקורה לי קשה לי לתאר; הכול קורה כל כך מהר – רגע אחד אני בתוך הגוף שלי, מחוברת למוח שלי, מתוסכלת מהעובדה שהאנשים מסתירים את השמיים וברגע האחר אני מרגישה כאילו אני יוצאת מתוך הגוף שלי.
כאילו הנשמה שלי עוזבת את הגוף שלי ועולה למעלה. התחושה הכללית היא מזעזעת מאוד עד איומה.
קור וחום מכים בי בו זמנית ואני נאבקת לנשום. אני לא שומעת יותר את האנשים שסביבי או את אדם או את המחשבות של עצמי; רק את הנשימות הכבדות והמקוטעות שלי, כאילו משהו חוסם את הגרון שלי ומונע מהאוויר לצאת ולהיכנס.
אני מרגישה איך הופכים את הגוף שלי; עכשיו הגב שלי שכוב ברפיון על המדרכה. מישהו מסיט בעדינות את השערות מהעיניים שלי. מספר רב מדי של פרצופים מטושטשים ולא ברורים מתגלים לעיניי בבת אחת. הם נראים לי כמו חייזרים. או שאולי אני החייזר שבקרבם.
"האמבולנס תיכף מגיע," אני מרגישה את האצבעות שלו מלטפות ראשי בעדינות טבולה בחרדה. כאילו כל רגע אני הולכת להתפורר מהמגע שלו. "אני אתקשר לאימא ואבא משם ואעדכן אותם."
אני מגייסת את כל הכוחות שלי לדבר ונאבקת להוציא מפי משפט ברור ולא אוסף של מלמולים לא ברורים. "שלא תעז," הקול שלי נשמע כמו קול של עורב דרוס. "אל תתקשר אליהם. תיקח אותי הביתה."
הוא מתרחק ממני בהפתעה, העיניים שלו כמעט יוצאות מהחורים שלהן מרוב הלם. "השתגעת? יא סתומה, את חצי מתה. את הולכת לבית חולים אם את רוצה או לא."
מול עיניי, בניגוד לרצוני, עולה תמונתה של אימא שהיא מקבלת את השיחה מאדם. היא תדע, תוך רגע אחד, שמתחילת שנה הכול היה הצגה, שקר אחד גדול. איך אני אוכל להסתכל לה בעיניים ולהסביר לה ששוב הבת הכושלת שלה הצליחה תוך זמן קצר לגרום לעצמה להיות היצור הכי שנוא בכיתה?
אני מנסה להתרומם אבל אדם דוחף אותי אחורה לרצפה עם כף ידו השמאלית. "תפסיקי לזוז, ראבק."
חלק מהאנשים שהתכנסו סביבי מתפזרים לענייניהם וחלקם ממשיכים לבהות.
"אדם, אני מבקשת," לנשום בצורה סדירה עולה לי בדם. "קח אותי מפה עכשיו לפני שהאמבולנס יגיע. בבקשה."
"לא."
"11 שנים שאנחנו מכירים ובחיים לא ביקשתי ממך שום דבר, אני מתחננת. קח אותי מפה. אם אימא תגלה זה יהרוס אותה. שנינו יודעים את זה."
"תגידי לי, לא אכפת לך אפילו קצת מהמצב שלך?" הקמטוטים שנמתחים על פניו מספרים לי שהוא מתחיל לאבד שליטה. "סתמי את הפה ותחכי."
אבל אדם, סתמתי את הפה שלי יותר מדי זמן וזה לא הוביל אותי לשום מקום חיובי חוץ מלבור חסר התחתית הזה שנקרא החיים שלי.
אני שולחת את ידי אל צווארון חולצתו ובשתי אצבעות רועדות, נועצת את ציפורניי בחזהו. "אתה שקרן ופחדן." אני מושכת אותו אליי ככה שהאוזן שלו קרובה אל הפה שלי. "במשך חמש שנים אהבת אותי ולא אמרת כלום. תפסיק להגן עלי או לעשות דברים בשבילי, אני לא אוהבת אותך בצורה הזאת, בחיים לא אהבתי אותך בצורה הזאת."
תשנא אותי, אדם. תשנא אותי כי אפילו לי כבר אין כוח לא לשנוא את עצמי.
אני מביטה בפנים שלו ורואה איך המילים שאמרתי מתעכלות אצלו באיטיות, שורפות אותו מבפנים.
הוא שותק ומסתכל עליי, כאילו העפתי לו אגרוף בפרצוף עכשיו.
אני לא מודעת לכך שהוא מרים אותי עד שהקרקע נתלשת מהרגליים שלי. הוא מרים אותי בעדינות, הידיים שלו בקושי נוגעות בי, כאילו הוא מרים בובת סמרטוטים. הוא ממלמל 'סליחה ותודה' לכל האנשים המודאגים שצופים בנו וממהר להסתלק מהמקום.
"החניתי את האופנוע שלי כמה מטרים מפה," הקול שלו כל כך קר.
הוא מוריד אותי לשנייה אחת לרצפה, פושט את הג'קט שלו תוך כדי שהוא לופת לי במרפק כדי שאני אשאר יציבה. אני מנסה להסדיר את קצב נשימותיי ונאבקת בסחרחורת שתוקפת אותי. הוא מרים אותי שוב, מרחיק אותי ככל הניתן מגופו וזורק עלי את הג'קט שלו. ככל הנראה כדי שלא יצטרך לשאת עוד את מראה פניי.
אנחנו מגיעים לחדר המדרגות של הבניין והוא מוריד אותי לרגע כדי להסדיר את הנשימות שלו. כנראה בגלל שהוא הרים אותי היום יותר ממה שהוא הרים אותי בכל ימי היום הולדת שלי יחד.
אני נשענת על המעקה ומביטה בו; הלחיים שלו עוטות גוון אדמדם עז בעודו מקפל את השרוולים של החולצה שלו ומוחה טיפות זיעה מבצבצות מהמצח שלו. אלוהים ישמור, הוא נראה חצי מת בעצמו.
הוא מותח את הזרועות שלו ומסמן לי לעלות בעייפות, אבל אני מנידה את ראשי בשלילה. "אני לא רוצה שתיגע בי. אני יכולה לבד."
המילים של ים לא מפסיקות להדהד בראש שלי. שוב ושוב; 'אדם אהב מעל לחמש שנים את אותה הבת. גם כשהוא היה איתי, הוא חשב על הבת הזאת.' האמת העצובה היא שבתת מודע שלי ידעתי מייד שזאת אני, פשוט כי אדם לא שמר על קשר ארוך כל כך עם אף בת בחיים שלו. בנות מתחלפות, בנות באות. לפעמים לחודש, לפעמים לשנה. אבל הן תמיד הולכות בסוף.
רק אני תמיד נשארתי, חדר ליד. קרוב כל כך ואולי בגלל זה רחוק יותר מתמיד.
הוא נאנח ברוגז ותופס אותי באגרסיביות. "חייב לציין שלא יושב עלייך טוב, הביצ'ית," הוא מפטיר. "אבל קבלי ח"ח על הניסיון העלוב."
אני לא מפסיקה אפילו לענות לו כשאני כבר בזרועות שלו. אני יכולה להרגיש את הנשימות הכבדות שלו מוטחות כנגד פניי. זה מוזר לי ואני לא יודעת למה אפילו.
"גם עלייך לא יושב משהו הבחור המאוהב והמיוסר. ממליצה לך לשנות סטאטוס."
מה לעזאזל אני אומרת? אדם לא יכול להיות מאוהב בי. אדם הוא אח שלי מאז גיל 6.
זה מרגיש כאילו אני עומדת להחליק מהזרועות שלו כל רגע. הצעדים שלו נעשים איטיים והוא בקושי מצליח לסיים את הקומה הראשונה. "אה אז עברנו להמלצות עכשיו? ממליץ לך להחליף את הסביח בסלט, כי עשית לי קילה."
אני משתנקת ומכה בו בבטן. "תוריד. עכשיו."
הוא מטיח. "את חושבת שאני נהנה מזה?"
"אני חושבת שאתה שקרן. אני חושבת על כל רגע של מגע שהיה בינינו; רגע שבו אני ראיתי אותך כאח ואתה – "
הפנים שלו מעוותות מכעס. הוא מוריד אותי בבת אחת על המדרגות. אני תופסת את המעקה בחדר המדרגות, ובוהה בו נכנס הביתה וטורק את הדלת אחריו.
אני מתיישבת בחדר המדרגות ומכסה את פניי בכפות ידיי. אני מאבדת אותו. אם זה ימשיך ככה אני אאבד אותו לנצח. מה אני אמורה לעשות עכשיו? איך אני אמורה להגיב? למה הוא צריך לאהוב אותי בצורה הזאת?
אני באה לקום ולהיכנס אל תוך הבית כשאני מרגישה ברטט דרך המכנסיים שלי. לפתע אני נזכרת בפלאפון שלי, שהיה תקוע בכיס המכנסיים שלי כל הזמן הזה. אני נאנחת למראה המסך החצי שבור והרוס של הפלאפון שלי. אני אצטרך לחשוב על תירוץ טוב לאימא על זה.
על המסך מתנוססת הודעה ממספר שאני לא מזהה.
"אהלן וסאלן."
מה? אני ממצמצת בחוסר הבנה ומקלידה בחזרה; "מי זה? מאיפה יש לך את המספר שלי?"
אחרי כמה שניות התשובה נורת בחזרה. "החבר שלך."
לוקחות לי כמה שניות להבין ממי ההודעה; שביט. איך הוא השיג את המספר שלי? החבר-המזויף-שסוחט-אותי אתה מתכוון. אני שוב מרגישה רטט ומביטה במסך; "ראיתי (וקרעתי) את התמונה שלנו על השולחן. אני קצת מתחרט כי יצאתי שם חתיך אש."
אני בוהה באסמס בפה פעור. כמה אידיוט אפשר להיות? "באמת מאוד יפה מצידך." מרוב שאני מבולבלת כבר אין לי מושג אם אני מתכוונת למשפט הזה בציניות או בשיא הרצינות.
"גם אני חושב. אנשים יפים עושים מעשים יפים, לא? אגב, עורב קטן ומכוער לחש לי שיצאת מהכיתה והפסדתי את כל הדרמה. את בבית?"
להיות בחדר המדרגות של הבניין שלך נחשב לבית? "סוג של."
אני גוררת את רגליי לכיוון הדלת של הבית ומופתעת לגלות שהיא פתוחה. אני נכנסת בשקט אל תוך הבית, עיניי תרות אחרי אדם בעודי פוסעת לכיוון המטבח למזוג לעצמי כוס מים.
בזווית עיני אני קולטת שעל השולחן במטבח יש צלחת שמפוצצת באורז חם ושניצל. המחשבות מתרוצצות במוחי; אימא ורענן בעבודה, אז רק אדם יכל להכין עבורי את זה.
קרקורי הבטן שלי מזכירים לי עד כמה אני רעבה. אני באה להוציא סכו"ם מהמגירה כשלפתע צלצול האינטרקום מתנגן באוזניי.
שיט. יכול להיות שאימא או רענן חזרו הביתה יותר מוקדם? אני שומעת את דלת חדרו של אדם נפתחת ממעלה המדרגות ומביטה לאחור; הוא יורד במעלה המדרגות, לחוץ בדיוק כמוני. אני מניחה את ידי על ידית הדלת ופותחת אותה בתנופה; הדלת חושפת מאחוריה את גופו הגבוה של שביט.
אני רוצה למות. איך לעזאזל הוא גילה איפה אני גרה? ולמה הוא בא בלי להודיע? כמה חוצפן בן אדם יכול להיות?
אני מנסה להתאפס על עצמי. אני באה לפתוח את הפה שלי ולדבר כשהוא דוחף אל תוך היד שלי שקית בצבע תכלת. אני לא מצליחה להביא את עצמי להתכופף ולהביט בה אפילו. יש לי בחילה.
אין מצב שהוא קנה לי מתנה או משהו. אין מצב פשוט.
"שווארמה," הוא אומר ומחייך בזחיחות. "חשבתי לעצמי שבטח תהיי רעבה, ואיזה מין חבר אני אהיה אם אני לא אדאג למפלצת הקטנה שקרויה הקיבה שלך?"
המחשבה הראשונה שחולפת בראשי בשניות האיומות האלה היא; אלוהים ישמור. המחשבה השנייה שרצה לי בראש היא; כמה קמצן בן אדם יכול להיות?
אני מנערת את ראשי בהלם ומחזירה לו את השקית. "אהה... תודה. אבל באמת, לא היית צריך. איך ידעת איפה אני גרה? ולמה לא הודעת – "
הוא קוטע אותי בחיוך נוטף ביטחון עצמי וזחיחות; "אבא שלי תמיד אומר שכשעצובים שווארמה הופכת לחבר הכי טוב שלך. באמת, תאכלי נו."
אבל החבר הכי טוב שלי הוא בכלל הסביח.
אני שומעת פסיעות רגליים כבדות מאחוריי ומסתובבת. למרות שאני יודעת שזה יכול להיות רק אדם, אני עדיין מתפללת בתוכי שזה לא יהיה הוא.
הוא דוחף אותי הצידה ונעמד מול שביט. אני משפילה את עיניי לרצפה, אני באמת רוצה שהאדמה תבלע אותי עכשיו. למה? פשוט למה?
"מה אתה עושה פה?" הקול שלו נשמע מבולבל אך עם זאת תקיף ואסרטיבי.
שביט מגרד בצווארו במבוכה. "אדם, לא ידעתי שגם אתה תהיה פה. פשוט כי עכשיו זה השעות של בית הספר." הוא מחייך לשבריר שנייה ואז החיוך שעל פניו נמחה. "אני מבין שגם אתה הברזת מאותן סיבות."
פשוט לך מכאן כבר. בבקשה. המצב להיות יותר מביך מזה.
פניו של אדם חתומות. "אני חושב שיש לך הרבה ביצים לבוא לפה, אחרי מה שהיה במשחק כדורגל בשישי יא בן זונה."
עשרות צמרמורות מכות בי; אני בוהה באדם בתדהמה, "אל תדבר ככה," אני אומרת ברעד, אוחזת בזרוע שלו ומנסה בחוסר הצלחה למשוך אותו לאחור.
"אביה, אין לך מה לנסות להרגיע אותו. הוא צודק. גם אני הייתי מגיב ככה אם היו עושים דבר כזה לאחותי."
לבן אדם הזה יש כישרון מיוחד לגרום לי לרצות למות כל פעם מחדש.
"'אחותי'," צחקוק צרוד ומלגלג שנשמע לי יותר כמו חרחור מאולץ, נפלט מגרונו של אדם. "סע מפה לפני שאני באמת אתעצבן." הוא מסנן דרך השיניים החשוקות שלו.
אני נושמת עמוק ובאה לסגור את הדלת על פניו של שביט בבעתה כשקולו של שביט מהדהד בחדר מדרגות; "אני מבין שאתה כועס, אבל אתה צריך לתת לאביה את הזכות לבחור עם מי היא רוצה להיות."
השפה התחתונה שלי נשמטת.
למה מכל הפעמים שבהם אכלת את השווארמה-החברה-הכי-טובה-בעת-עצב לא נחנקת אפילו פעם אחת ממנה?
"מה אתה אמרת עכשיו?" אדם מתקרב אליו ואני כבר לא רואה את הפנים שלהם אלא רק את הגב הזקוף והדרוך של אדם.
שביט נרתע לאחור ואני מנסה למשוך את אדם לתוך הבית.
"שמעת טוב. זה קצת הזוי בעיניי שאביה לא סיפרה לך שאנחנו ביחד." הוא אומר בקול מיתמם. אדם מתרחק ממני בבת אחת והיד שלי נשארת לעמוד, תלויה באוויר.
"די כבר עם זה!" קול שבור וזר נשמע באוויר. ההבנה מכה בי בבת אחת; זה היה הקול שלי.
שביט מביט בי בהבעה חתומה למשך רגע. הוא תולה על שתי אצבעותיי את השקית ומסתובב לאחור.
"אז נדבר מחר בבית הספר." הוא זורק בעודו יורד במדרגות.
אני בורחת אל תוך הבית ועולה במעלה המדרגות במהירות, מתעלמת מהעובדה שאדם בעקבותיי.
"אז הוא החבר שלך?" אני שומעת מאחוריי את קולו נוטף הארס. "אם את הייתי יודע שכל כך קל להשיג אותך גם אני הייתי מנסה."
אני כמעט ומצליחה להיכנס לתוך חדר האמבטיה כשהוא תופס את הזרוע שלי ומסובב אותי אליו.
"תקשיבי לי, הוא רק ינצל אותך. הוא בן אדם נורא, אני מכיר אותו – "
אני מרגישה איך שוב פעם הנשימות שלי נעשות מהירות יותר. תשלטי בעצמך.
"שינצל. מה אכפת לך בכלל? למה אכפת לך בכלל? תרד מהר מהרעיון המטומטם הזה שאתה מאוהב בי, כי זה לא נכון ושנינו יודעים את זה. אפילו בימי הולדת שלי אתה בקושי מחבק אותי, אל תשחק אותה פתאום כאילו אתה אוהב אותי כי זה בולשיט." אני מטיחה בו.
אני מרגישה איך הדמעות מתחילות להיקוות בעיניים שלי ומשפילה את מבטי לרצפה.
אני כל כך עייפה.
הוא מתפוצץ. "כי זה הרגיש לי כמו ניצול. אני שונא את זה. שונא כל כך." הקול שלו מתגבר עם כל מילה. כפות ידיו נסגרות לאגרופים קמוצים. "כל פעם שאת נוגעת בי אני מרגיש ככה. לחבק אותך בתור אישה בזמן שאת מחבקת אותי בתור אח, לנצל את האמון שאת נותנת בי. ליהנות ממך בתור אישה ולא בתור אחות, כשאת אפילו לא יודעת שזה קורה, מרגיש נורא."
"אדם, אתה פשוט מבולבל. זה הכול." אני מרגישה איך הדמעות מתחילות לזלוג על לחיי.
אני מאבדת אותו. הוא חומק מבין האצבעות שלי כמו חול ואין לי דרך לעצור את זה מלקרות.
"אביה, אי אפשר להיות מבולבל למשך חמש שנים."
למשך שנייה הבעת פניו מתעוותת להבעה שאף פעם לא ראיתי את אדם עושה; מין חוסר אונים ונואשות.
הוא תופס את היד שלי ומושך אותי אליו ואני מוטחת אל הגוף שלו בבת אחת.
ההבנה מכה בי; הוא עומד לנשק אותי.
"אל – " אני מרגישה כאילו הרגליים שלי הופכות לספגטי. אני בקושי מסוגלת לעמוד מרוב תדהמה.
השפתיים שלו מוטחות כנגד שלי במהירות כזאת שאני לא מספיקה להגיב. הוא כורך את הזרועות הארוכות שלו סביב המותניים שלי ואוסף את גופי השבור אליו.
עד לפעם הבאה,
אביה