גודל טקסט‎ נורמלי‎ גדול‎ ענק‎
ניגודיות צבעים‎
רגיל‎ מותאם לכבדי ראייה
סגור

עד שאין יותר לאן

"ומה אם אני אגיד לך שאדם אהב מעל לחמש שנים את אותה בת? גם בזמן שהוא היה איתי, הוא חשב על אותה הבת הזאת. הוא סיפר לי על זה בעצמו, במילים האלה.". העולם של אביה עומד להתהפך

תוכן פגעוני
tag icon תגיות:
נובמבר 27, 2013 00:00
photo

 

 

"אנשים הם מוזרים כשאתה זר,

 

פרצופים נראים מכוערים כשאתה לבד,

 

נשים נראות מרושעות כשאתה לא רצוי,

 

הרחובות לא הוגנים כשאתה למטה,

 

כשאתה מוזר,

 

פרצופים יוצאים מהגשם.

 

כשאתה מוזר,

 

אף אחד לא זוכר את שמך."

 

{ג'ים מוריסון – אנשים הם מוזרים}

 

 

 

אני עומדת מול הדלת של הבית שלי, בחדר המדרגות שרק לפני חודש נצבע בצבע שמנת-קרם. אני מוציאה מתוך הארון חשמל את המפתח שמסתתר בין כבלי החשמל, מכניסה אותו אל תוך החור ומתחילה לסובב. אני לוחצת על הידית ופותחת את הדלת בתנועה מהירה ומוכרת.

 

"מישהו בבית?" אני צועקת לחלל הסלון הריק ומתחילה לטפס במעלה המדרגות. "אימא? רענן? אדם?"

 

מסתבר שלדממה יש קול. והוא חזק יותר מכל קול אחר ששמעתי אי פעם.

 

אני עוברת על פני תמונות משפחתיות ממוסגרות בתוך המסדרון הארוך של חדרי השינה ולא טורחת להעיף בהן מבט. אני לא רואה בעיניים.

 

"אדם?" אני לא מסוגלת להפסיק לצעוק את השם שלו. הזעם והשיברון שראיתי בעיניים שלו בשיחה האחרונה לא עוזב אותי; אכזבתי אותו. אבל למה בעצם? ממה הוא מאוכזב?

 

אני עוברת על פני דלת חדרו של אדם לכיוון החדר שלי ועוצרת פתאום. אני בוהה בשלט שהוא תלה על הדלת 'אין כניסה' באותיות אדומות וגדולות. הוא תלה את זה כשהוא היה בן 12 בערך. אני מעבירה את אצבעותיי על השלט; תמיד תהיתי למה הוא פשוט לא הוסיף למעלה 'מוקדש לאביה'.

 

אני מניחה שתי אצבעות חוששות על הידית הכסופה של הדלת ובתנועה אחת מנחיתה את כובד משקל ידי עליה. אני קופצת לאחור בהפתעה כשהדלת זזה לאחור בחריקה צורמנית. היא אף פעם לא פתוחה.

 

אני מכניסה את ראשי בזהירות דרך פתח הדלת ומציצה לתוך החדר, אחר כך את כל הגוף. אני עומדת בחדר שלו כמו גנב בתוך סניף של בנק. הלב שלי פועם מהר ואני אפילו לא יודעת למה.

 

אני סורקת את החדר שלו במהירות ומופתעת לגלות שעם חלוף השנים אדם לא שינה בו כמעט כלום; הקירות עדיין צבועים בלבן דהוי, מיטת אחד וחצי נמוכה בפינת החדר ושולחן גדול מזכוכית מולה. אני מביטה בשולחן וקולטת שעליו המחשב נייד של אדם.

 

צעד אחר צעד, אני מתקרבת אל המחשב נייד שלו. מה אני עושה, לעזאזל?

 

אני שולחת אצבע חוששת לכיוון המקלדת ולוחצת על אחד הכפתורים. המסך נדלק בבת אחת מה שגורם לי להירתע לאחור ואז להתקרב שוב. אני מביטה בתמונת המסך; על צג המסך מתנוססת תמונתו של אדם באמצע משחק כדורגל, שנייה לפני שהוא בועט בכדור.

 

"מחפשת משהו?" קול מוכר מאחוריי גורם לי לקפוץ על רגלי. אני מסובבת את ראשי בהפתעה; אדם.

 

על גופו העירום תלויה מגבת קצרצרה שמכסה בקושי רב את אזור המותניים ומטה שלו. הוא מנער בתנועה אוטמטית את שערו הרטוב וכמה טיפות מים קטנות נופלות עלי.

 

אני מאדימה ופונה להסתכל לצדדים. "אותך."

 

הוא מחייך חיוך עצוב. "אז מצאת אותי." הוא בועט כמה חולצות זרוקות על הרצפה לפינת החדר.

 

"חי ונושם," אני נאנחת בהקלה, אך לא להרבה זמן. בזווית עיניי השמאלית אני קולטת את החבורה האדומה הענקית שיש לו בצד הימני. הפצע נראה כל כך עמוק.

 

"אבל לא בועט." הוא נראה חסר מנוחה. "המאמן השהה אותי מהקבוצה. אני יושב על הספסל עד לחודש הבא." זה נשמע כאילו עצם אמירת המשפט צורבת את לשונו.

 

"למה?"

 

הוא מסובב אלי את גבו. אני מחסירה פעימה כשאני קולטת עוד חבורה אחת, בצבע אדמדם-סגלגל קצת מעל עמוד השדרה שלו. "איזה אחד פוצץ את סגל במכות, אז זרקתי עליו כיסא."

 

אני ממצמצת. שמעתי עכשיו את מה ששמעתי?  "וה"אחד" הזה בסדר?!" אני שואלת בכעס.

 

"הוא בסדר גמור." הוא מפטיר בחוסר עניין. "לפחות נראה לי, הוא הכניס לי כמה בעיטות אחר כך שרק בן אדם שהוא בסדר מסוגל להכניס." הוא מנער את ראשו. "הכיסא לעומת זאת? אני לא יודע אם יחזור להיות אותו דבר אחרי ההיתקלות עם המשאית האנושית הזאת."

 

"אדם!" אני צורחת. "אתה מטורף – "

 

"עלייך?" הוא משלים אותי בגיחוך. הוא חושב שהכול בדיחה אחת גדולה. "מה ציפית שאני אעשה, אביה? אני לא מכיר בן אדם אחד שהיה שותק כשמרביצים לחברים שלו!"

 

אני כן.

 

"אדם." אני מכחכחת בגרוני. "לגבי מה שהיה לפני המשחק, השיחה שלנו. אני לא שיקרתי לך בכוונה, התביישתי לספר לך על מה שקרה. אני – " יש לי כל כך הרבה מה לומר, אבל כל מה שאני מצליחה להוציא מפי זה משפטים מגומגמים.

 

"אביה. אחר כך. אני עייף."

 

אני מרגישה כאילו סכין חדה נתקעת לי בגב. אני משפילה את ראשי כדי שלא יראה את העילבון שמתפשט על פניי. "כן, ברור. אני מבינה... " גוש גדול עומד בגרון שלי. "איפה אימא ורענן?" אני מנסה להעביר נושא אבל הקול שלי שוב רועד.

 

זה קשה לך, לשאול אם אני בסדר? ממה אתה מפחד, לראות את הצלקות שלי? אני את שלך כבר ראיתי.

 

אז תן לי שקר, אדם. תשאל אם אני בסדר גם אם לא באמת אכפת לך.  פשוט תשאל.

 

"בתחנת המשטרה יחד עם ההורים של שתי הקבוצות. בטוח שמח שם." הוא ממלמל בציניות. "אגב, את יכולה למסור לים בשמי איחולי החלמה מהירה?"

 

"למה?" אני מתרחקת ממנו לכיוון הדלת.

 

"קצת לפני שהמכות התחילו היא רצה אלי ונפלה מאחת המדרגות. שברה תרגל."

 

"לא. למה אתה מבקש ממני?"

 

"כי נפרדנו."

 

 

 

***

 

 

 

אני פוסעת על שולי המדרכה, דורכת על פסי הכחול לבן שמתחלפים אחר כך באדום לבן; צעד אחרי צעד. אף אחד לא אוהב לצעוד על פסי המדרכה, כי ללכת על פסי המדרכה זה אומר ללכת על הקצה ומהקצה כל כך קל להחליק וליפול.

 

בעודי הולכת על הקצה, בין המדרכה לכביש עולה בי מחשבה מוזרה; זה כמעט כמו להלך בין החיים למוות.

 

אני מעיפה מבט חטוף בשעון שלי; אני מאחרת לשיעור בחצי שעה לפחות. אחרי לילה חסר שינה עצם העובדה שבאתי לבית הספר היא נס.

 

אני עוברת על פני שער בית הספר במהירות, רחבת הבית ספר ריקה לגמרי. פונה ימינה לכיוון הבניין של השישיסטים והשביעיסטים. אין אף אחד בחוץ, כולם בתוך הכיתות.

 

אני עולה אל המסדרון של השכבה שלי ועוצרת. קצת לפני הדלת של הכיתה החדשה שלי שהצבע הכחול המתקלף שלה צועק 'אני גוסס פה', מישהי עם שיער חום ארוך וחלק נשענת על הקביים שלה ונאבקת לדדות לכיוון הדלת. ים.

 

אני עוצרת את נשימתי ומסתובבת על עקביי. בבקשה, שהיא לא תראה אותי.  

 

"אביה!" קול עדין ונשי אך עם זאת חזק וצלול מהדהד במסדרון. אני קופאת במקומי ועוצמת את עיניי.

 

"ים." הגרון שלי מתייבש רק מלהגיד את השם שלה. באיטיות מייגעת, אני מסתובבת אליה ומישירה אליה את עיניי.

 

"הכיתה בכיוון השני," היא נועצת בי את מבטה הנוקב. "התבלבלת קצת, הא?" היא נשענת על זוג הקביים שלה, מביטה בקרסול המגובס שלה ואז בי שוב. "את בטוח שמחה עד הגג עכשיו, לא?"

 

מתכננת לקפוץ מהגב מרוב אושר. או פשוט סתם לקפוץ מהגג.

 

"שמעתי על הנפילה במדרגות," אני נושמת עמוק. "ים, למרות כל מה שקרה בינינו, אני לא אשמח בזה שנפצעת ואל תחשבי – "

 

"תחסכי." היא מסננת. "זה שאדם זרק אותי, שמעת." הבעת הפנים שלה עם הזכרת שמו של אדם משתנה בצורה מהירה; הגבות שלה מתכווצות והיא נושכת את שפתיה במין כעס.

 

היא לא מחכה לתגובה שלי; "הוא סיפר לך למה הוא חתך פתאום?" היא מטיחה בי.

 

אני מתחילה להרגיש איך הזיעה נוצרת במצחי. אני מגרדת בצווארי בחוסר נוחות ומסיטה את עיניי לכיוון הדלת. הכניסה לכיתה החדשה שלי בחיים לא נראתה כל כך מושכת.

 

"ים, זה לא הכי נוח לי. אני חושבת שאתם צריכים לפתור את העניינים שלכם." אני נאנחת. "ולבד." אני מוסיפה.

 

אש הזעם שניצתת בעיניים שלה גורמת לי להירתע לאחור. "תפסיקי. תפסיקי כבר לשחק אותה. צבועה." הקול שלה מכה בי כמו אגרוף. היא השתגעה לגמרי.  היא מניפה את הקב השמאלי שלה בעודה מנופפת בידה לעברי. אני מניחה שהיא גם הייתה חובטת בי איתו אם יכלה. כחושבים על זה טוב, היא יכולה.

 

אני מתרחקת אוטמטית עוד קצת אחורה כשהמחשבה הזאת מתבהרת אצלי. "אין לי מושג על מה את מדברת."

 

"שנתיים." קול של חיה פצועה בוקע מגרונה. היא לא טורחת לעצור גם כשישסט שמנמן חולף על פנינו במסדרון עם מבט מסוקרן. "שנתיים שאני אוהבת אותו והוא לא זרק לכיוון שלי אפילו יריקה, עד לפני חודשיים שהתחלנו לצאת. ידעתי שהוא לא מאוהב בי, אבל חשבתי שעם הזמן אני אוכל לשנות את זה. זה קצת מצחיק," היא פולטת צחקוק מזויף מפיה וניתן לראות שזה עולה לה בדם. "כי ידעתי עליו הכול, חוץ מעלייך. לא ידעתי שאת בכלל קיימת. הוא התאמץ מאוד להסתיר את הקיום שלך בחיים שלו. ואת," היא מתיזה, גופה מתקרב אלי. עכשיו שהיא כל כך קרובה אני יכולה לראות את הדמעות שמצטברות לה בעיניים. מאיימות להתפרץ כל רגע. "לא עצרת לרגע לחשוב למה הוא בעצם מתאמץ כל כך להתכחש אלייך? למה את – חתיכת מכוערת, חשובה מספיק בשביל שאדם יתאמץ כל כך שאף אחד בבית ספר לא ישמע עליכם? למה הוא לא מגדיר אותך כאחותו?"

 

אני שומטת את שפתי התחתונה. חתיכת מכוערת.  היא באמת אמרה את זה.  זה כנראה מה שהיא חשבה עלי מהרגע הראשון, היא פשוט התנהגה אחרת כי היא חשבה שאני ואדם קרובים.

 

"חתיכת מכוערת כמוני לא עוצרת לחשוב." אני משיבה לה דרך שיניי החורקות. השיחה הזאת מדרדרת ואני עוד אגיד דברים שאני אתחרט עליהם אחר כך. "אמרתי לך כבר, תפסיקי לערב אותי בין שניכם. אין לי מושג לגבי למה נפרדתם!"

 

"ומה אם אני אגיד לך שאדם אהב מעל לחמש שנים את אותה בת? גם בזמן שהוא היה איתי, הוא חשב על אותה הבת הזאת. הוא סיפר לי על זה בעצמו, במילים האלה." היא מכווצת את כף ידה לאגרוף קמוץ. "אביה, די כבר עם המשחקים. פשוט תודי – " היא משתתקת לפתע ובוהה בנקודה מעבר לכתף שלי. אני יכולה לשמוע מאחוריי את הצליל המתחזק של פסיעות רגליים מכות ברצפת המסדרון.

 

תוך כמה שניות אני מרגישה זרוע ארוכה נכרכת סביב הכתפיים שלי ואני נמשכת ימינה ומוטחת אל גוף מוצק. אני מחסירה פעימה ומרימה את ראשי בהפתעה; עיניי פוגשות את העיניים השחורות והכהות של שביט. "אהלן וסאלן," הוא אומר בחיוך. ביד אחת הוא מחבק את גופי וביד אחרת הוא מחזיק בבורקס מתפורר חצי אכול. לאחר כמה רגעים מדביקים את הקצב שלו שני חברים שלו ונעמדים לצידו במבטים תוהים.

 

ים בוהה בנו בעיניים קרועות מהלם.

 

יש לי בחילה.

 

"מה את עושה פה?" שואל שביט לאחר שדממה של מבוכה צונחת באוויר. "מבריזה משיעורים, את? מה הלאה, כספי עושה ניתוח לשינוי מין?" הוא ושני החברים שלו פורצים בצחוק.

 

"מייד אחרייך." אחד מהם בועט בו בקלילות.

 

אני מפלבלת בעיניי ובקושי רב מתאפקת שלא לדחוף בגסות את היד של שביט מהכתפיים שלי.

 

"מקווה שאנחנו לא מפריעים," הוא מחייך במבוכה. אלוהים, הוא משחק כל כך טוב שאני כמעט נופלת ומאמינה לו בעצמי. "פשוט הרגשתי שהאווירה פה קצת מתוחה." הוא מחליף עם שני החברים שלו מבטים מסכימים. "אביה, די למשחקים! די!" הוא מחקה את ים כשחיוך זחוח מרוח על פניו. קשה לי להודות שהחיוך הזה דווקא די טוב.

 

"עדיף שתסתום." ים מסננת וחושקת את שיניה, אבל אחר כך היא מנסה לשלוח אגרוף כושל לכיוון הצלעות של שביט. שביט לא נראה מתרשם במיוחד מהפעולה הזאת. הוא תופס אותה כאילו הייתה לא פחות מבובת סמרטוטים ומניף אותה באוויר, עם הגבס.

 

ים מנסה להכות בעורפו. "עם הקביים! בבטן! בלי רחמים!" אני רוצה לצעוק לה.

 

"די נו אני אשבור גם את הרגל השנייה בגללך," היא מצחקקת כל כך חזק שאני חושבת שהיא תשבור את האוזניים שלי במקום.

 

אלוהים אדירים, הם ידידים.  אם לשפוט על פי ההתאבקות שלהם, יש מצב שגם ידידים טובים.

 

הוא מניח אותה בזהירות על הרצפה ועוזר לה להתייצב על הקביים. "מה ים שמעתי ששברו לך תרגליים ואת הלב. שפירא הזה לא צוחק הפעם, הא?"

 

"ומה איתך?" היא תוקפת בחזרה, אבל עם חיוך על פניה. "מה נהייתם בסטים אחרי הנשיקה?" היא פונה להביט בי. "אביה, את יותר סלחנית ממה שחשבתי."

 

אני באה להשיב לה כשהוא שוב מניח את הזרוע שלו על הכתף שלי. רק שהפעם בצורה יותר אינטימית ועדינה; הפנים שלו חתומות ברצינות. "אנחנו יחד."

 

המילים שלו מכות בי יותר חזק מאגרוף בבטן. יחד. האם הוא בכלל מבין מה זה להיות ביחד עם מישהו?

 

ומה שעצוב זה שהוא כמעט ומאמין לעצמו כבר מרוב שקרים.

 

"חה, יא קומיקאי." היא מביטה בו, ממאמנת להאמין לו. "נו, באמת עכשיו."

 

"באמת, ים. אנחנו ביחד. אני אוהב – "

 

אני מסמנת לו עם אצבעי שישתוק בצורה הכי שקטה שאפשר.

 

אל תגיד את זה. בבקשה, רק לא זה. תגיד שאתה אוהב שוקולד. תגיד שאתה אוהב אמבטיות חמות. תגיד שאתה אוהב את הסתיו, שהעלים נושרים והציפורים מתעופפות – רק אל תגיד שאתה אוהב אותי, כשאין לזה שום משמעות.

 

צלצול ההפסקה מתנגן ברקע המסדרון וקוטע את דבריו. אנשים מתחילים לצאת ולהיכנס אל תוך כיתות.

 

אני מנצלת את ההזדמנות ומסובבת להם את גבי. "הלכתי לכיתה. ביי."

 

"אביה, חכי רגע!" אני יכולה לשמוע את צעקתה של ים מאחוריי. "לא סיימנו!"

 

אבל אני כן.  אני סיימתי.

 

אני נכנסת אל תוך הכיתה בראש מורכן ונאבקת עם עצמי להרים אותו ככל שניתן. מבטים זרים ומסוקרנים של כמה תלמידים שמתקבצים בשולחנות האחוריים בחבורות מופנים לעברי. אני יכולה לשמוע את המלמולים הנרגשים של כמה בנות מהשולחן מימיני שבוהות בי. כמו חיית קרקס.

 

אני מתיישבת ליד שולחן פנוי בצידו הימני של החדר בשקט.

 

"יושבים פה." ממלמלת בהתרגשות מישהי עם קוקו קצר וגופיית סבא לבנה לעברי.

 

אני מהנהנת לעברה בהתנצלות ועוברת לשבת כמה שולחנות מאחורה.

 

לאחר כמה שניות אני שומעת קול גברי ולא מוכר; "גם פה יושבים." אני מביטה לצדדים בבלבול וקולטת שכולם מסתכלים עלי בהסתייגות.

 

"אוקי." אני מתחילה לצעוד לכיוון שולחן פנוי אחר שאני רואה משמאלי כשהקול הגברי נשמע שוב בחדר. "תשבי שם." אני מביטה בפנים הזרות והבהירות של הבחור שמדבר אלי. הוא מצביע על שולחן ריק באמצע הטור השני.

 

"אוקי. תודה."

 

מישהי מחניקה צחקוק אבל אני מתעלמת מזה. אני מתיישבת ליד השולחן שהוא הצביע לי עליו ומוציאה באנחה כמה ספרים מהתיק שלי, מפזרת אותם על השולחן. לפתע אני מבחינה בדף מרובע גדול מודבק על השולחן מולי.

 

אני מצמצמת את עיניי; זאת תמונה.  תמונה מטושטשת שלי ושל שביט מתנשקים על רקע האריחים הירוקים של חדר השירותים, שהודפסה על פני נייר A4.

 

הראש שלי מוקף באדום בעיגול ומעליו רשום באותיות גדולות; אביה השרמוטה.

 

קולות של צחוק נשמעים בחלל החדר מכל עבר.

 

"די זה ענק!" אני מבחינה באותו הרגע בגופה של ים בפינת החדר, מביטה בי בשעשוע ובפרצוף מסופק. "מי שעשה את זה, מלך."

 

הגוף שלי מתחיל לרעוד ללא שליטה. אני מכווצת את כפות ידיי לאגרופים ומנסה בכל כוחי לא לתת לדמעות לזלוג מולם.

 

"מה שמצחיק זה שהיא חברה שלו עכשיו." היא אומרת וגוררת אחריה את מבטיהם המופתעים של הנוכחים בכיתה. אני מכסה את פניי בידיי וקמה על רגליי, דוחפת את הכיסא לאחור. אני מתקדמת הכי מהר שאני יכולה לכיוון הדלת, לא טורחת אפילו לאסוף את ספריי ואת התיק שלי. אני רצה הכי מהר שאני יכולה במסדרון. דמעות מתחילות לזלוג על פניי ואני בקושי רואה לאן אני פונה. אני נתקלת כל כמה רגעים באנשים שונים אבל לא מרגישה את ההיתקלות הפיזית איתם. אני לא מרגישה כלום. ריקנות איומה.

 

אני יוצאת מהמסדרון של השכבה ויורדת אל רחבת בית הספר. בעודי מתקדמת לכיוון השער אני מרגישה ברטט בכיס האחורי של המכנסיים שלי. אני שולפת את הפלאפון במהירות בידיים רועדות ומביטה במסך מבעד לעיניי המוצפות; מספר לא מזוהה.

 

"הלו? מי זה?" אל תבכי. אל תבכי. אל תבכי.

 

"אביה." אומר הקול הנשי ושותק למשך כמה שניות מבעד לקו. "את יודעת מי זאת?" הטון שלה נשמע נחוש.

 

"מי?"

 

"זאת רוני או בשבילך – מספר 6." הקול שלה כל כך זועם. "את כנראה הספקת לשכוח אותי מהמשחק כדורגל ביום שישי, או לפחות את ההבטחה שנתת לי."

 

"מה? על מה את – "

 

היא קוטעת אותי בקצרות רוח; "את כולם פוצצנו במכות על מה שהם עשו. כמעט כולם. אחד מהם, החלאה הראשית, לא נכח באירוע המשמח. חבל מאוד. עשית עלי רושם של ילדה אמינה ואפילו חשבתי להתחבר אלייך; איזו טעות."

 

אני בקושי מצליחה לדבר מבעד לגוש הגדול שעומד בגרון שלי. אני נלחמת בגמגום שתוקף אותי; "תקשיבי, זה לא מה שאת חושבת! אח שלי, אדם שפירא – אני לא יכולתי לתת להם לפגוע בו ככה. אני פשוט לא יכולתי! לא הייתה לי ברירה אחרת - "

 

"ומה איתן?" היא מתפרצת בהתזה. "מה עם כל הבנות שהחלאה הזה עשה להן את זה? בהן זה היה בסדר לפגוע ככה?" היא חוזרת בכעס. "תמיד יש ברירה. תמיד. את תגלי את זה בהמשך, אגב." היא מוסיפה ואני יכולה להרגיש את הכעס שבקולה.

 

אני באה לענות לה כשצליל הניתוק מהדהד באוזניי.

 

אני סוגרת מאחוריי את השער כשאני מבחינה בדמות גבוהה מתקרבת לכיוון השער במבט נעול עליי, עוברת בין קבוצות האנשים המפוזרים ברחבת בית הספר. אדם.

 

אני מתחילה לרוץ. אני בקושי מספיקה להתרחק לכיוון הרחוב כשאני שומעת את קולו החזק, ממש מאחוריי; "אביה!"

 

אני מעיפה מבט לאחור למשך שנייה. הספרים והתיק שלי מעורסלים בתוך זרועותיו. אני מאיצה את קצב הריצה שלי. אני מרגישה איך המחשבות שלי עפות, מסתחררות בראשי.

 

"תעצרי רגע!" הוא צועק שוב. הקול שלו קרוב יותר הפעם.

 

קצב הנשימות שלי מתגבר. רוח מכה בעיניים שלי ואני בקושי יכולה לראות את מרצפות המדרכה שמתחת לרגליי.

 

אני מאזינה לקצב הנשימות המהיר שלי. לפתע אני מרגישה איך הנעל שלי דורכת על משהו קשה. אני בולמת, אבל לא בזמן. אני מחליקה קדימה ומאבדת את שיווי המשקל שלי.

 

ואז הכול משחיר.

 

***

 

אביה

 

 

 

כתבות דומות:
תוכן פגעוני
הגיבי לפוסט
user image
הגיבי
mask
48 תגובות
אנונימית אוגוסט 18, 2016 21:45
תוכן פגעוני

הלוואי והטור הזה היה ממשיך באמת ?
אנונימית דצמבר 25, 2013 19:15
תוכן פגעוני

למערכת! התגובה שלכם מנסה אולי לשמח או להצחיק אבל היא לא יש פה בסביבות ה 30 הודעות שאומרות על כמה שהן מאוכזבות זה ממש לא פייר אנחנו אמורות להאמין שהוא יעלה מחר?
אנונימית דצמבר 25, 2013 16:32
תוכן פגעוני

נו אני ממש בלחץ כבר חודש שלם!! בבקשה תמשיכי את הסיפור, בבקשה!!
אנונימית דצמבר 25, 2013 00:00
תוכן פגעוני

נו מה קורה? כבר יום רביעי היום, ועוד לא ראינו את הפרק החדש, זה לא בסדר, הבטחת.
אנונימית דצמבר 25, 2013 00:00
תוכן פגעוני

נו מה עם הפרק? כל פעם אני עצובה מחדש:( כבר רביעי היום..מהבוקר אני בודקת אם התפרסם
תגובות: 887
באזי דצמבר 25, 2013 00:00
תוכן פגעוני
מילא
היא מעלה כל שבועיים, זה גם איחור רציני כי זה צריך להיות כל שבוע, אבל חודש?!?!?!?!?! כבר עבר חודש!! זה פשוט מוציא את החשק להמשיך ולעקוב אחרי הסיפור.... כבר הספקתי לשכוח לגמרי מה קרה פעם קודמת...........
מערכת האתר דצמבר 25, 2013 00:00
תוכן פגעוני
מחר יעלה ההמשך!
היי לכולן, אנחנו שמחות שאתן במתח ורוצות להמשיך לקרוא את הטור... נכון שהוא התעכב, אבל מחר יעלה טור ההמשך!! מחכות? גם אנחנו :)
היועצת הקטנה דצמבר 25, 2013 00:00
תוכן פגעוני
תקשיבו,
בואו כולנו נחכה עד מחר וניראה אם הפרק באמת יעלה
אנונימית דצמבר 24, 2013 00:00
תוכן פגעוני

עוד מעט כבר עבר חודש מאז הפרק הזה , ואני לא רוצה לנדנד רק להראות לך אני , בעצם כולנו , אהבנו את הסיפור שלך כל יום כל היום , אני בודקת אם עלה ההמשך אני יודעת שזה קשה לכתוב סיפור ולא התכוונתי להאיץ , רק להראות לך כמה אני אוהבת את הסיפור שאת כתבת ,יצרת . אני מחכה לזמן הזה כשאני כרגיל ייכנס לפורגירלס והסתכל במודר - טורים אישיים ואראה שעלה עוד סיפור .. (:
היועצת הקטנה דצמבר 23, 2013 00:00
תוכן פגעוני
היי
תקשיבי, אני מאוד ניהנת לקרוא את הטור ומזמן לא ראיתי מישהי כל כך כישרונית , אבל מתי בערך יצא ההמשך
טעני עוד תגובות