"מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת
לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת?
גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶךְ.
גַּן נָעוּל – אָדָם.
הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע
עַד זוֹב דָּם".?
{רחל}
לבנות הנפלאות שתמיד מגיבות לי ולא מודעות אפילו לכמה הן משפרות את היום שלי אוטמטית, תודה. הפרק הזה מוקדש לכן...
כשהייתי קטנה הסרט האהוב עליי היה בת הים הקטנה; האופן שבו היא וויתרה על כל מה שהיה לה, תמורת אהבת הנסיך. הצימאון שלה לאהבת אמת, לזוג רגליים משלה ולהלך בין בני האדם כאחת מהם. וכמובן הסוף הידוע מראש; הנסיך מתאהב בה ונושא אותה לאישה והם חיים באושר עד עצם היום הזה.
אחר כך גיליתי את הסיפור האמיתי של בת הים הקטנה; הנסיך מעולם לא התאהב בה, היא מעולם לא זכתה להלך בין בני האדם כאחת משלהם, ועם שחר ראשון שהפציע, היא הפכה לקצף גלים.
***
"תעזוב", אני מנסה להיזכר איך לנשום. אחרי היום הזה, אני מנסה להיזכר למה בכלל לנשום.
"בשביל שתכניסי לי עוד אגרוף לפרצוף? לא נראה לי. עד שאני לא מרגיש שחיי יוצאים מכלל סכנה, את נשארת במצב הזה", הוא מהדק את זרועותיו סביב מותניי.
אני נושכת את לשוני בזעם. "אז עכשיו אני מהווה סכנה לחיים שלך? מה עם חבורת המגודלים שהצלתי אותך מפניהם?"
"לך יש ציפורניים."
אני באה להשיב לו כשקול סירנה של משטרה נשמע באזור. מבטי נודד לכיוון המגרש. אדם. אדם. אדם. הוא בסדר? הוא חייב להיות בסדר. חוסר הידיעה אוכל אותי.
לפי הבעת הפנים שלו לא נראה שהוא ממש מוטרד מהמשטרה או ממה שהולך בתוך המגרש. "אני צריך לדבר איתך, ולא כאן – "
הגב שלי מתקשח. "אני לא מתכוונת לדבר איתך", אני חותכת אותו. "ותוריד כבר את הידיים שלך", אני דוחפת אותו.
"תיארתי לעצמי שאת יכולה להגיב גם ככה", חיוך משתאה מתפשט על פניו למשך שנייה ואז נמחה ומוחלף על ידי הבעת פנים משועשעת. "איך קוראים לזאת שדיברת איתה מקודם?" הוא אומר לפתע בקול שאני לא מצליחה לפענח. "רוני-משהו? אני זוכר אותה. אני מניח שהיא זאת שסיפרה לך על האמבוש שהקקות הקטנים תכננו עלינו".
"היא לא סיפרה לי – " אני מנסה להשתלט על הקול הרועד שלי.
"כן, כן. מה שתגידי", הוא מבטל את דברי עם תנועת יד אוטמטית. "את מתארת לעצמך כמה היא כועסת עכשיו?" הוא מצקצק בלשונו. הבעה של צער מעושה מתפשטת על פניו וגורמת ללב שלי להחסיר פעימה. "יא- אללה, כמה שהיא רצתה לראות את הפרצוף היפה שלי נמעך על ידי הבבונים האלה", לשנייה אחת הקול שלו מתחלחל מכעס. "היא בטוח לא תשמח לדעת שאת אחראית לזה שהפרצוף היפה שלי לא עושה את דרכו לניתוח פלסטי".
הוא מטורף לגמרי. "אתה רציני?"
הוא נהנה מכל רגע. "לא צריך להגזים. אבל היא תהיה כשהיא תדע על זה", הוא שומט את ידיו מגופי ומרפה ממני. "לכי לך לדרכך. רק אם את רואה את רוני בדרך, תמסרי לה שעבדה הנאמן ישמח להחליף איתה מילה או שתיים. ובבקשה, אם יש בך קצת טוב לב, תמסרי לה שהיא יכולה להפסיק לדאוג כי הניסיון שלה לעוור אותי עם העט כשל, ואני עדיין יכול לראות אחלה. בכל מקרה, לצערי הרב, גם אם הייתי חצי עיוור את הפרצוף המכוער שלה הייתי יכול לראות גם במרחק של – "
אני מרגישה גוש גדול תקוע בגרון שלי. אני פוכרת את אצבעותיי. מה אני אעשה עכשיו? אם הוא יספר לרוני שאני הדלפתי על האמבוש זה יהיה באמת הסוף שלי.
"אני רק רוצה לדבר איתך", הוא אומר פתאום. "את יכולה להירגע. אני לא מתכוון לעשות לך את מה שעשיתי אז".
אני מרימה את ראשי בהלם ואנחנו מצליבים מבטים למשך שנייה אחת יותר מדי. העיניים שלו שחורות, אולי העיניים הכי שחורות שראיתי אי פעם. אני לא מצליחה להימנע מלחשוב על כמה שהן יפיפיות.
"בסדר", אני חושקת שיניים. "נדבר, אבל תעשה את זה זריז. איפה?"
"אני אקח אותך למקום מיוחד. האופניים החשמליות שלי פה שני מטר, את באה?" הוא מתחיל להתקדם ואני נותרת לעמוד מאחוריו ולבעוט בכמה אבנים קטנות ואומללות שנקרו בדרכי.
"אופניים חשמליות?" אני מרסקת אבן קטנה בעקב הנעל השמאלית שלי.
אני לא יודעת עוד כמה היום הזה יכול להידרדר.
"ה-אופניים החשמליות, את מתכוונת. מצטער לאכזב, אין לי אופנוע גדול כמו לאח שלך. אני פעיל רציני בהגנה על איכות הסביבה נגד הזיהום האווירי שהאופנועים יוצרים".
"באמת?" אני בוהה בו.
"נראה לך?" הוא מביט בי בחצי שעשוע חצי לגלוג. "פשוט אין לי גרוש על התחת".
אלוהים אדירים.
אני עולה על האופניים שלו ומתיישבת על המושב הכסוף והמתכתי מאחורה. מרוב שהוא לא נוח צריך לתלות עליו שלט 'אזהרה, מרגיש כמו לשבת על קיפוד'. אנחנו עוצרים אחרי נסיעה של 7 דקות ואני מרימה את עיניי ומביטה בשלט המהבהב באורות ניאון אדומים מולי; 'השווארמה של אבי'. ליד השלט מתנוסס פרצוף מצויר של גבר מבוגר עם פיתה עמוסה בשווארמה ביד שמאל שלו וחיוך מאוזן לאוזן.
מחוץ לכניסה מפוזרים כמה שולחנות מרובעים בצבע כחול ולבן על מדרכת הרחוב. אני לוטשת את עיניי בחוסר אמונה באנשים שבתוך השווארמה; כמעט כולם גברים מבוגרים. קולות של התלהמות וצחוקים עולים מתוך המקום.
אין סיכוי. זה המקום המיוחד שאליו הוא רצה לקחת אותי? החלאה.
הוא לא האביר על הסוס הלבן. גם לא הסוס הלבן עצמו. הוא לחלוטין החמור שבא להודיע שבצער הרב האביר על הסוס הלבן מת ויש להתפקח מהפנטזיה.
אני מסתובבת לאחור ולא מספיקה לעשות צעד אחד כשאני מרגישה בזרוע ארוכה נכרכת סביב הכתפיים שלי. "אני מת מרעב, באלוהים." הוא מושך אותי אחריו אל תוך המקום בעודו דוחף את דלת הכניסה.
"איפה את רוצה לשבת?"
בזווית עיני אני רואה שולחן קטן ופינתי, מרוחק מכל ההמולה. אני מצביעה עליו.
"מעולה."
אנחנו מתיישבים בשולחן. לפתע מחשבה איומה אבל אמיתית עד כדי כאב מכה בי; אני בתוך השווארמה של מישהו שקוראים לו אבי, עם נעלי ספורט ופיג'מה, עם מישהו שאני אפילו לא יודעת איך קוראים לו. אה כן, והתנשקנו. כמה עלובים יכולים להיות החיים שלי?
"די נו, לא היית צריך להשקיע עלי כל כך. באמת שהייתי מסתפקת גם במקדונלד'ס."
אני מפנה את מבטי הצידה, כמה מטרים לידי נצלה באיטיות הבשר של הכבש. מה הייתי נותנת כדי להתחלף עם הכבש הזה.
"את רצינית? את יודעת כמה אפשר ללמוד על בן אדם רק מאיך שהוא אוכל את השווארמה שלו?"
"אתה מנסה ללמוד עלי דברים?" אני בולעת את הרוק שלי.
הוא פותח את פיו לדבר אבל סוגר אותו לאחר שנייה. "אני אביא לנו שני צלחות של שווארמה, סבבה?" הוא קם על רגליו.
"אבל – " אני רוצה הביתה.
"אל תדאגי אני אעמיס בחמוצים." הוא קורץ לעברי.
אני נאנחת.
אני בוהה בו בשעמום בעודו עומד בתור ומעמיס חמוצים וממוללת את מפיות הנייר בידי כשלפתע מופיע מולי איש מבוגר עם ראש כמעט קירח, חוץ מכמה שערות בצידי עורפו וכרס מבצבצת. הוא מחייך אלי בלבביות. "שלום!" הוא קורא לעברי.
אני מכווצת את גבותיי ומנסה להיזכר אם ראיתי את האיש הזה אי פעם ואנחנו מכירים. "שלום, מה שלומך?" אני זורקת לכיוונו כדי לא להעליב אותו.
"ברוך השם, הכול בסדר." הוא נשמע מתרגש. "אני אבי, אגב. אם לא שמעת עלי עד עכשיו." הקול שלו מעורבב בהתרגשות וגאווה.
אבי? לבעל השווארמה לא קוראים אבי?
"אבי, כמובן." אני מרגישה איך הזיעה מתחילה להצטבר בידיים שלי. מה הוא רוצה ממני? אני מביטה לכיוון התור ורואה שהשקרן עסוק מאוד בלהעמיס על הצלחת שלו חצילים מכדי להסתכל עלי.
"אני רואה שאתם בדייט שניכם, אתם מאוד מתאימים יחד." הוא מחייך אליי. "זוג יפה."
אני משתנקת. "אה, ממש לא! אני והפלוץ השקרן הזה?"
אבי מגרד בצווארו באי נוחות ומכחכח בגרונו. "אה, אני חשבתי פשוט –"
אני מרגישה שלא הבהרתי את עצמי מספיק ברור ושלאבי, כמו לעולם כולו, מגיע לדעת את האמת. "הוא רק נראה נחמד, כן הוא חתיך, אז מה? אישיות של כלב – "
בדיוק באותו הרגע מתקדם לעברנו השקרן עם שתי צלחות עמוסה עד אין מקום בשווארמה ועוד צלחת אחת של חמוצים מתנדנדת על זרועו. "היי," הוא אומר ומניח את הצלחות על השולחן. הוא מתנשם לרגע ואז מבחין באבי.
"אבא?"
אני מרגישה כאילו כל האוויר נשאב מהחדר בבת אחת. אני בטוחה שלא שמעתי נכון.
"קוראים לו אבי ליתר דיוק – "
"אם את רוצה להיתפס על פרטים קטנים זה 'אברהם-אלברט-חיים'," אומר אבי. "שביט, מה קורה? איך היה המשחק?"
"בסדר, אבא." הוא נפנה להביט בי. "מה כבר הספקת לספר לה?"
אבא. אבא. אבא. איזה פאדיחות, אני לא מאמינה. למה אני?
"האמת שרק היא סיפרה לי."
"דברים טובים אני מקווה." הוא מתיישב.
חבל על התקווה שלך.
"רק טובים. היא אמרה שאתה הבחור הכי נחמד בבית הספר." הוא מעביר את מבטו ממנו אלי.
הגבות של השקרן מתרוממות בספקנות. "באמת? אם זה היה תלוי בה הייתי נחנק בזה הרגע מהשווארמה ומקיא חצילים מכל חור בגוף שלי – "
אני מאדימה עד האוזניים מרוב מבוכה ומסמנת לו עם עיניי להיות בשקט.
להפתעתי, אבא שלו מתפקע מצחוק. "תמיד היה לך קסם עם בנות." הוא ממלמל ונותן לו טפיחה קלה על הכתף. "יאללה, זזתי. תיהנו לכם."
"כמובן. כמובן שתיקח אותי לאכול בשווארמה שלך בלי להגיד לי אפילו. למה אני בכלל מופתעת? אתה סחטת אותי כדי שאני אבוא לפה בכלל."
הוא דוחף כמה חתיכות שווארמה לתוך הפה שלו ומגחך לעברי. "סחטתי? אני? זאת מילה קצת קשה, את לא חושבת? אני לא אוהב מילים קשות." הוא פותח את הפחית של הקולה בתנועה חדה ומושיט לי אותה. "אני פשוט אוהב להשיג את מה שאני רוצה והמטרה מקדשת את האמצעים, כמו שאת יודעת." הוא מלקק את השפה התחתונה שלו ומביט בי.
אני מרגישה כאילו הלב שלי עומד להתפוצץ מרוב עצבנות. אני מנסה לעטות על פניי את ההבעה הכי אדישה שאני יכולה כשבפנים אני מרגישה שהכול נשרף. "אז, מה אתה רוצה ממני?"
"התכנון היה לעשות את זה למעל לחמש עשרה בנות לפחות." הוא נועץ את המזלג שלו בחתיכת שווארמה בקצה הצלחת שלו שוב ושוב. "אבל אני לא יכולתי להמשיך עם זה. אחרייך. פשוט לא הייתי מסוגל. חזרתי הביתה וכול הזמן חשבתי עלייך, על מה שעשיתי לך. המבט הזה שהיה לך כשגילית, הכעס שהיה לך בעיניים – זה לא עזב אותי. אחר כך ראיתי מה קרה במגרש, שכולם הסתכלו עלייך." הקול שלו נסדק לרגע. "זה קרה באשמתי. בגללי. התנהגתי כמו אידיוט." המבט שלו נודד לכיוון אבא שלו שמדבר עם כמה לקוחות מאחורי הדלפק. הוא משפיל את עיניו לצלחת. "אבא שלי בן אדם טוב. הוא גידל אותי להיות יותר טוב מזה – "
הכאב שמתפשט בי מקשה עלי לנשום. "אתה לא צריך להתנצל, זה כבר קרה."
"אני לא מתנצל." הקול שלו מכה בי. "עדיין לא. מה סליחה תעזור לך עכשיו? היא תמחוק את מה שקרה? היא תעזור לך להתמודד עם כל ההצקות שמחכות לך בבית ספר? אני רוצה לעזור לך. "
אני בוהה בו בחשדנות מעורבת בכאב. אני רוצה להאמין לו כל כך. אבל זה נשמע כמו אשליה. חלום רחוק ולא יותר מזה.
"נעמיד פנים שאת חברה שלי. למשך שלושה שבועות, לא יותר. רק ככה אני אוכל להגן עלייך. אף אחד לא יעז לזרוק לכיוון שלך מילה אחת רעה אם תהיי איתי. ביררתי עלייך קצת, אני יודע שגם לפניכן המצב שלך בכיתה לא היה משהו ובגלל זה עברת כיתה – " הוא נושם עמוק. "אני יכול להכיר לך את כולם. את כל מי שתרצי; כולם ידברו איתך – "
אני צוחקת לו בפנים ובולעת את הגוש הגדול שחוסם את גרוני. "אתה רציני? מה אנחנו בכיתה ו'?" דמעה אחת גדולה מאיימת לפרוץ מזווית עיניי השמאלית ואני ממהרת למחות אותה. "כמה אצילי מצידך. אתה ממש האביר על הסוס הלבן." הקול שלי רועד בעודי נאבקת בדמעות. "מקריב את עצמך כדי לעזור למסכנה חסרת החברים. תודה לך באמת."
מרוב עצבנות אני קולטת שכבר חיסלתי חצי צלחת תוך כדי השיחה.
"אני רוצה שיהיו לי חברים בגלל מי שאני, לא בגלל מי שאני יוצאת איתו." אני מטיחה בו.
"אביה, איך את חושבת שהחברה מגדירה אותך, אותי, את אח שלך? אני מכיר בנות מהסוג שלך. אני יכול לזהות אותן מקילומטר; את מסוג הבנות שאומרות שלום לנהג האוטובוס." הקול שלו מכה בי כמו אגרוף. "מהאלה שהולכות ברחוב ורואות קבצן ונותנות לו כסף, סתם כי הוא נגע בהן. את בטוח לא תעמדי מהצד אם תראי אישה זקנה מתקשה עם השקיות שלה בדרך הביתה או חתול רעב."
אני נושכת את שפתי התחתונה בכעס. "תפסיק. פשוט – "
אבל הוא לא מפסיק. בכל רגע שעובר האוויר במקום מרגיש יותר דליל. "את חושבת שזה מעניין אותם? את טועה. זה לא מזיז להם, אפילו לא טיפה. את יודעת איך הם מגדירים אותך? בשבילם את מספר הלייקים שלך בפייסבוק, מספר העוקבים שלך באינסטגרם, הבגדים שלך, כמות החברים שלך, הציונים שלך, הכסף שלך, האוכל שאת אוכלת והחרא שאת מקיאה. החברה הגדירה ולך רק נותר להשלים עם המצב; עוד אחת שלא תאמה לכללים הנוקשים שהחברה קבעה או שפשוט תאמה יותר מדי."
הוא מנסה לצחוק אבל רואים עליו שהוא לא באמת מתכוון לזה. מין צחוק עייף כזה. "אני יודע שזה מטורף, לא כל יום אני מציע למישהי דבר כזה. אבל בתקופה האחרונה, אני מוצא את עצמי חוזר הביתה לפנות בוקר, אחרי עוד לילה עם מישהי אחרת. אביה, אני כבר לא זוכר איך קוראים להן. גם לא איך הן נראות – כולן פתאום נראות אותו דבר. אני לא מקריב את עצמי, אביה. זאת את שמקריבה את עצמך עבורי. דרכך אני יכול לתקן, רק קצת."
"אוקי." קול חלש אבל בטוח
"מה אוקי?" הוא מרים את גבותיו בחוסר אמונה.
"אוקי. בוא נעשה את זה. לי אין מה להפסיד."
הוא מביט בי דרך העיניים השחורות והכהות שלו. "את בוכה."
אני באה למחות את הדמעות שלי עם שרוול חולצתי כשהוא תופס בכף ידי בתנועה חדה. "את יותר יפה כשאת בוכה."
**
אביה