בדידות אינה תמיד כאב,
עיתים היא הקשבה עמוקה
להדי פעימות הלב.
{הרב ארז משה דורון – "רב הסמוי והנעלם"}
אף אחד לא הבחין בילדה שלבשה פיג'מה עם נעלי ספורט מלוכלכות וישנות, שעשתה את דרכה לשורת הספסל האחורי, הכי בצד שרק יכלה. וגם אילו היו מביטים בה, האם היו מבחינים בצעדים האיטיים והחוששים? בעיניים האדומות? בפחד והייאוש שזרמו בכל נים בגופה? היא עברה ביניהם, כמו משב רוח;
אף אחד לא הבחין בי.
כמו רוח רפאים. חיה ביניהם, אבל אף פעם לא איתם. הכרתי את הסיטואציה הזאת היטב, אבל מדי פעם התגנבה לליבי מחשבה פרועה - מה אם יום אחד אעבור בין כל האנשים הזרים האלו וכולם יביטו בי?
בי, אביה קרני.
האמת היא, שפשוט לא ידעתי כמה אני קרובה ליום הזה.
ההמולה שסביבי הייתה מטורפת, צעקות התלהבות מעורבבות בקריאות של בוז; כולן מתאחדות לקול אחד שגורם לי לרצות להתכנס בתוך עצמי, כמו כדור.
אני מביטה באדם, שיושב בשורה הראשונה בין חברי הקבוצה שלו בכתפיים שפופות. חולצת השחקן שלו ספוגה בזיעה והעיניים שלו בוהות בנקודה לא ידועה באדמה; הוא נראה כל כך הרוס. החבר שמימינו, לוי, אותו אני זוכרת מהמסיבה טופח לו על הכתף בשמחה ולוחש לאוזנו משהו שאני לא יכולה לשמוע.
לפתע, קיר הביתן הלבן והדהוי של הקבוצה רוחש חיים וצבע; תמונות זזות מתחילות להשתקף עליו.
הפחד שזורם בעורקים שלי כל כך אמיתי עכשיו.
הקולות משתתקים ושקט צונח בקרב הקהל. שקט שחודר לי לתוך העור. אני בולעת את הרוק שלי. הקרנת הסרטון מתחילה; ההוצאה להורג שלי.
בניגוד לרצוני, מול עיניי, התמונות מתחילות לזוז; הבחור שעבד עליי, מקיא את נשמתו בעוד בלונדינית, או שהיא שטנית (אין לי מושג, הצבעים והאיכות של הסרטון כל כך גרועים). בוהה בו בהלם. הוא מתקרב אליה בברכיים רועדות, מבט חיוור על פניו.
הקהל סביבי מתחיל לאבד סבלנות ומלמולים נרגזים נשמעים בכל פינה. אף אחד לא מבין מה קורה.
אני עוצמת את העיניים שלי הכי חזק שאני רק יכולה. אני מפחדת שאם אראה את זה עוד שנייה אחת נוספת, אני אקיא בעצמי.
אני לא מאזינה לדיאלוג שביניהם; האופן שבו הוא עובד על הבחורה עובר לידי – המילים החלקלקות טבולות השקרים, צליל ההקאה המזויף והרגע הזה שפתאום יש שקט ואני מבינה שהוא מנשק אותה. כל אלה עוברים לידי. זה הקול שלה ששורט אותי מבפנים. קול שלא אשכח, שלעד יהיה שייך לפנים זרות שאת שמן לא אכיר. הדקות עוברות כמו נצח והקולות של הבנות מתחלפים; פעם גבוה, פעם נמוך, פעם חזק. תמיד תמים ומאמין.
קולות של השתאות ומלמולים המומים עוברים כמו טלפון שבור בקרב הקהל. אני לא מסוגלת לפתוח את העיניים שלי. הלב שלי פועם כל כך מהר שאני פוחדת שהוא יתפוצץ עוד רגע.
אני סופרת את הקולות השונים של הבנות ששמעתי עד עכשיו, שכל אחד מהם נחרט בי, ומגיעה למסקנה שעד עכשיו הם הקרינו לפחות 9 בנות. מחשבה קצרה אבל חדה מבליחה בראשי; מה אם הם חתכו אותי בעריכה? מה אם בכלל לא יקרינו את החלק שהוא עובד עליי? אולי החליטו לוותר על החלק הזה ואני לא אבודה בסוף?
אני פותחת את עיניי וממקדת אותן בסרטון שמוקרן למשך כמה שניות. הבחורה שמקרינים איך הוא עובד עליה, ממש לא אני.
אני קמה על רגליי ומתחילה ללכת דרך שורת האנשים שיושבת בספסל האחורי. ברכיהם חוסמות לי את הדרך ואני מתנגשת בהם ומרגישה כאילו כל רגע אני עומדת ליפול, בעודם שולחים לעברי מבטים זועפים. הצפיפות חונקת אותי ואני מתקשה להתקדם; עוד צעד ועוד צעד, עוד קצת ואני בחוץ.
לפתע מתנגן באוזניי קול מוכר, מוכר עד כדי כאב; אני רוצה להמשיך הלאה, אבל הגוף שלי קופא במקומו. משהו בקול הזה לא נותן לי להמשיך ללכת ואני נתקעת באמצע השורה ומסתירה לכמה אנשים כועסים את הסרטון המתנגן. זה כמעט כמו לשמוע אדם שאתה מכיר, צועק לך 'הצילו'. איך תוכל להמשיך בידיעה שאתה עוזב אותו, מאחורה?
אני מפנה את מבטי הצידה, מתעלמת מהקריאות הנזרקות לעברי 'לתת גז ולעוף להם מהפרצוף' ומביטה על הקיר עליו מוקרן הסרטון. פנים מלאות איפור מרוח ועיניים דומעות מחזירות לי מבט. אני מועדת לאחור, כאילו קיבלתי סטירה בפרצוף; רק שזה הרבה יותר כואב מכל סטירה שיכולתי לקבל.
בחלקיק שנייה אלפי מחשבות עפות לי בתוך הראש, מתנגשות זו בזו.
העיניים שלי נודדות לאיפה שאדם יושב. הוא לא זז אפילו. גבו של מישהו שיושב במרחק של כמה אנשים ממנו בשורה הראשונה, מסתובב אחורה. עיניו נעוצות על מישהו בשורות האחרונות. אני מסתכלת סביב כשלפתע אני קולטת שהוא מסתכל עליי. הראייה שלי מטושטשת ואני בקושי מצליחה לראות את הפנים שלו.
הספרה על החולצה שלו היא 5, אני לא מצליחה לקרוא את השם שכתוב מתחתיה בקטן, אבל לפי הצבע אני יכולה להבין שהוא שייך לקבוצה של בית הספר שלנו.
לפתע אני מצליחה לזהות את תווי הפנים שלו, למרות שהוא רחוק ממני; עצמות הלחיים הגבוהות והשפתיים העבות. ההבנה מכה בי. זה הבחור שעבד עליי.
אנחנו מצליבים מבטים למשך שנייה אחת יותר מדי; השפתיים שלו זזות, אבל אני לא מצליחה להבין מה הוא אומר. מצטער?
אני מאמצת את עיניי כדי לעקוב אחרי תנועות שפתיו, אבל התמונות שמאחוריו גורמות לי לרצות לעצום אותן כל כך חזק. זה בדיוק הרגע בסרטון שבו הוא מקרב את פניו לשלי על מנת לנשק אותי. זה מוזר, להסתכל על עצמך מהצד עושה טעות ולדעת שאין באפשרותך לעשות דבר כדי לשנות את זה. לראות את הנשימות הכבדות שלי ושלו, מתאחדות יחד ולדעת שהכול היה בסך הכול הצגה.
אני מרגישה משהו רטוב זולג על הלחי שלי; לאט אבל בטוח. אני לא טורחת אפילו לנגב את הדמעות.
על הקיר הלבן והדהוי זזים שני זרים זה לקראת זה ומצליבים שפתיים. יש לי בחילה. אני פוכרת את האצבעות שלי ומגלה שכפות הידיים שלי מזיעות בטירוף.
מישהו מזדקף בשורה הראשונה וקופץ על רגליו, על החולצה שלו מתנוססת בגדול הספרה 7. אדם.
הפנים שלו כל כך אדומות שאפשר לחשוב שטיגנו אותו בשמן חם. האישונים שלו מתרחבים ברגע שהוא מאתר אותי בין כל האנשים. הוא מתקרב לעברי במהירות מפחידה; דוחף אנשים בדרכו וקופץ כל פעם על שורה של ספסל אבן אחרת.
הסרטון מסתיים ברגע אחד שקט אל מול עיניי ואל מול עיניהם של כל שאר האנשים שבוהים בהלם בקיר הביתן שמולם, שחוזר להיות רק קיר לבן ודהוי. ההצגה נגמרת, המסך יורד.
רחש המלמולים בקרב הקהל מתחזק, אנשים מתחילים לקום ואני שוב נבלעת ביניהם.
"היי, זאתי לא הופיעה בסרטון עכשיו?" מישהו שיושב במרחק של שתי שורות ממני מצביע עליי, מה שגורר לפחות עשר מבטים בעקבותיו.
"כן, נראה לי שזאת היא", משיב מישהו בלגלוג. "איזה בוסה דפקתם, נהנית, הא? אל תשקרי".
לפחות עוד עשרים מבטים ננעצים בי, חלקם מקדימה וחלקם מאחורה, נשלחים בי כמו חצים.
אני בולעת את הרוק שלי. אדם במרחק של כמה שורות ממני כעת. מאחוריו אני קולטת את דמותה של ים.
היא רצה לעברו ואני רצה ממנו.
יותר ויותר אנשים קמים ולוטשים בי את מבטם; חלקם מזלזל, חלקם מלגלג וחלקם פשוט מרחם. אני נדחפת אל תוך ההמון, בתקווה להיבלע בין האנשים. אני עושה את דרכי לכיוון היציאה במהירות מטורפת.
מדהים כמה מהר זז בן אדם כשהפחד שולט בו.
אני כבר רואה את שער היציאה כשגוף מוצק מתנגש בי. אני מוטחת לרצפה. הכאב שמתפשט בברך שלי הוא מידי. אבל הכאב הנפשי ששולט בי יותר גדול ואני קמה על רגליי מיד, למרות הכאב.
חייבת לנוס על נפשי.
אני משפילה את מבטי לרצפה. מי שהתנגש בי עדיין שוכב על הרצפה. זאת בחורה. "כוס-אמק." היא ממלמלת מבין שיניה החשוקות ומשפשפת את המרפק שלה. "איפה העיניים שלך, בגב?" היא מטיחה, אבל לא בקול ביצ'י וקמה על רגליה. משום מה הקול שלה קצת מצלצל לי מוכר, למרות שאני לא חושבת שראיתי אותה אי פעם.
"מצטערת, את בסדר?" אני לא יכולה להפסיק להסתכל אחורה מחשש שאדם מאחוריי. "סליחה. ביי".
"רגע, חכי רגע." היא מניחה יד על הכתף שלי מה שגורם לי לקפוץ במקום. "את לא? כן, זאת את מהסרטון – "
פאק. פשוט מעולה.
"אחות יקרה! תביאי אותה בכיף", היא מחייכת לעברי ומרימה לעברי את כף ידה. "אין ספק שאנחנו, מוכות הגורל, צריכות להתאחד".
מה לעזאזל?
היא רואה שאני לוטשת בה מבט מבולבל וצוחקת. "את לא זוכרת אותי? נו, מהסרטון; אני חושבת שהרגע הגדול שלי הוקרן אחרי החמישית או השישית", היא מכווצת את גבותיה וחושפת כמה קמטים במצחה. "אחרי השישית!" היא קובעת.
"את גם?" זאת הפעם הראשונה שאני באמת מביטה בה. יש לה שיער שחור עד הכתפיים ומבט שקשה לי לתאר אותו בשום מילה אחרת חוץ מחולמני. כשהיא מדברת, משהו נוצץ בעיניים שלה.
"יאפ. גם אני נפלתי. אבל לא נשארתי חייבת לחלאה הקטנה", היא שוב צוחקת. ושוב משהו קצת נוצץ לה בעיניים כשהיא מדברת. "בשנייה שהוא הביא לי את העט כדי שאני אתן לו את הפרטים שלי, ניסיתי להוציא לו את העיניים מהמקום. זה כמובן לא הצליח, אז ניסיתי לדחוף לו את העט לתוך הנחיר השמאלי".
"וואו. יש לך ביצים."
"כנראה, ואם הייתה לי הזדמנות הייתי דואגת לזה שלטמבל הקטן לא יהיו", היא מחייכת במתיקות מעושה. "רגע, אבל למה בכית?"
אני שולחת את כף ידי כדי לנגב את דמעותיי ומופתעת לגלות שהדמעות שלי יבשו.
"העיניים שלך אדומות בטירוף, והפרצוף-תחת שיש לך עכשיו קצת מזכיר לי את הפרצוף שהיה לי בפרק האחרון של 'עקרות בית נואשות'", היא מסבירה. "אני רוני, אגב".
אני לא יודעת מה גורם לי להשתפך בצורה כזאת כלפי מישהי שאני מדברת איתה בקושי שלוש דקות. "כל העולם ואשתו יודע על זה עכשיו. הם בחיים לא ישכחו לי את זה".
היא מהנהנת בהסכמה. "לפחות הם ישלמו על זה", היא אומרת. "אני יודעת שזה לא מעודד או משהו, אבל כל כך מגיע להם".
אני עוצרת את נשימתי. על מה היא מדברת?
"הם? ישלמו?"
"הקבוצה המפגרת שלהם", היא שותקת למשך כמה שניות ואז פתאום מדברת. "אני לא אמורה לספר על זה, רק בית הספר שלנו יודע, אבל בגלל שגם את נפגעת מהם – אז אני אספר לך. יש אמבוש על כל המפגרים הקטנים, הם הולכים לאכול מכות ברמות שהם לא יבינו מאיפה זה בא להם".
אני מגמגמת. "מה גורם לך לחשוב שהקבוצה שלכם לא תהיה זאת שתיפגע אם יהיו מכות?"
היא מחייכת אליי. "כי מחוץ למגרש מחכים מלא ילדים. אין להם סיכוי מבחינה כמותית נגדנו".
אדם. אדם. אדם.
אני בקושי מצליחה לדבר. "רוני, היה נעים להכיר אותך", אני זורקת לעברה ומסתובבת לאחור במהירות, לכיוון הספסלים והקהל הצפוף.
"גם איתך. אביה, שום מילה", איך היא יודעת את השם שלי, לעזאזל?
בתוך המגרש שורר תוהו ובוהו. כל כך הרבה פרצופים זרים. צפיפות מפחידה. אני מחפשת את אדם בין כל הפרצופים ומנסה להסתכל אל תוך המגרש, אבל בלי הצלחה; גושים של אנשים וקבוצות מסתירים לי את טווח הראייה.
מה אני עושה עכשיו? אני חייבת להזהיר את אדם. כל כמה דקות הם עשויים לתקוף. אבל אני לא יכולה להיכנס לתוך ההמון הזה, לא עכשיו לפחות, אחרי שהם ראו אותי בסרטון ויזהו אותי.
יד כבדה לופתת את המרפק שלי. אני מסתובבת בהפתעה. אדם?
לא. 1.80. שפתיים עבות. עצמות לחיים חדות וגבוהות. ממש לא אדם.
"אביה, תקשיבי לי, בבקשה", אני לא מנסה אפילו להסתיר את האכזבה שעל פניי. זה האידיוט שעבד עליי שהוא שיכור.
רגע, הוא ביטא את השם שלי נכון עכשיו?
"אני חייבת למצוא את אדם, לא עכשיו", אני דוחפת אותו.
"תעצרי שנייה! אלוהים, למה זה כל כך קשה להגיד לך משהו?"
מזווית עיניי אני מבחינה בחמולה של בנים נכנסת דרך הכניסה למגרש בשקט. הם מגודלים ברמה מפחידה.
אין לי זמן.
"תקשיב, הולכים להתנפל על כל הקבוצה כל רגע. אתה חייב להזהיר את אדם, צאו מפה שניכם. ותגיד לאדם שאני אחכה לו ביציאה האחורית".
"על מה את מדברת?! גם אם מישהו יבוא עלינו במכות, נכסח אותו".
אוח איתו. "הם רבים. הם הביאו מלא ילדים, זה לא צחוק! נו זוז כבר, תמצא אותו!"
הוא לוטש בי את עיניו למשך כמה שניות בחשדנות; כאילו תוהה האם כדאי לו להאמין לי או לא. לבסוף הוא מהנהן, בהלה קלה מתפשטת על פניו לרגעים אחדים אבל הוא מסווה אותה מיד. הוא מסתובב לאחור ומתחיל לרוץ.
***
אני נשענת על עץ האלון המוכר שמאחורי המגרש, כמה מטרים מהיציאה האחורית שבדרך כלל אנשים לא משתמשים בה בכלל. אני ואדם היינו משחקים מתחת לעץ הזה המון כשהיינו קטנים יותר.
מרחוק אני מבחינה במישהו גבוה שלובש את מדי הקבוצה של בית הספר שלנו מתקרב אליי ועובר דרך הכניסה האחורית.
לוקחות לי כמה שניות כדי להבין שזה לא אדם, אלא השקרן שעבד עליי.
הוא ניצב מולי. הוא כל כך גבוה. הזיעה שניגרת על צווארו מבליטה את הווריד הפועם שבו.
"איפה אדם?" אני שואלת.
הוא מישיר את עיניו אליי. "לא אמרתי לו כלום".
מה?
כעס מתחיל לבעבע בקרבי, כמו אש בשדה קוצים. אני מתקשה לדבר. "אבל, זה אומר שירביצו לו. למה, למה לא הזהרת אותו?"
"אם הייתי מזהיר אותו, הוא היה מזהיר את כל הקבוצה ואז הבני-אלף היו תוקפים אותנו מיד. לא הייתה לי ברירה".
אני מרגישה כאילו אני עומדת להתפוצץ כל רגע. "במילים אחרות כדי להציל את התחת שלך נטשת קבוצה שלמה? ובגללך אדם הולך לקבל – ", אני מתנשמת.
הוא בא לענות לי אבל אני לא מחכה לתשובה שלו. הפעם לא. אני מניפה את אגרוף יד ימין שלי ישר לתוך השיניים שלו.
הוא נאנק וזז אחורה מתוך הפתעה. הוא מניח את ידיו על המותניים שלי לפתע ומושך אותי אליו. הגוף שלי נצמד לשלו ואני בקושי מצליחה לפלוט אוויר מרוב הלם.
"כנראה שבסוף לא הצלחתי להתחמק ממכות, למרות הכול", הוא מחייך.