גודל טקסט‎ נורמלי‎ גדול‎ ענק‎
ניגודיות צבעים‎
רגיל‎ מותאם לכבדי ראייה
סגור

חומקת מבין האצבעות

אביה מבינה שכל מה שקרה במסיבה, כולל הנשיקה הראשונה שלה, היה בעצם חלק ממזימה נוראית של ים. האם היא תצליח למנוע את שידור הסרט המשפיל במשחק מול כולם?

תוכן פגעוני
tag icon תגיות:
אוקטובר 16, 2013 00:00
photo

 

"מה שבאמת התחשק לי, אבל, זה להתאבד. התחשק לי לקפוץ מהחלון.

בטח הייתי עושה את זה, אם הייתי בטוח שמישהו יכסה אותי ברגע שאנחת.

לא רציתי שאיזה חבורה של סקרנים טיפשים יסתכלו עלי כשאני כולי

מכוסה דם."

 

{התפסן בשדה השיפון – ג'יי די סלינג'ר}

 

 

 

פרק 7 – חומקת בין האצבעות

 

 

לפעמים אתה עובר את החיים במחשבה שאתה ער ואז פתאום קורה משהו בלתי צפוי. משהו שמטלטל אותך, שמעיר אותך.

"אביה, חכי רגע – " קולה הצייצני של ים נשמע בחלל החדר, בין הקירות שסוגרים עלי. הוא עובר ליד האוזניים שלי כמשב רוח עדין ואז נעלם. ואז נופל מין שקט כזה בחדר. שקט בתוכי.

אני חושבת שהיא מדברת אלי, כי השפתיים שלה זזות, אבל אני לא באמת טורחת להבין מה היא אומרת.

החדר נהיה פתאום כבד והאוויר נעשה לדליל. הגוף שלי נושא אותי אל המסדרון. אני מתיישבת על הרצפה ונועלת את נעלי הספורט הבלויות שלי, שזרקתי לפני לפחות שבוע במסדרון, בתקווה שאימא תבין את הרמז ותקנה לי חדשות. עבר שבוע, הפלא ופלא, הנעליים עדיין לא מצאו את עצמן בחירייה.

אני קופצת על רגלי ומתקרבת לכיוון הדלת כשים נעמדת מולי וחוסמת לי את הדרך. "אבל חכי לי רגע, אמרנו שאנחנו הולכת ביחד!" היא עוצרת, השיער החום והגולש שלה מוסט לאחור, וסורקת אותי מלמטה ומעלה בצקצוק לשון. "ברצינות? את יוצאת עם פיג'מה למקום שבו כל השכבה הולכת להיות?"

מבטי נודד לכיוון הדלת. ים זזה קדימה, ככה שהציצי הענק שלה חוסם לי את הטווח ראייה.  "אין אנחנו, ים." קול נמוך בוקע מגרוני בלי שליטה.

היא בוהה בי ומכווצת את גבותיה במין תערובת של כעס ועוד רגש שאני לא מצליחה להבין; "אז ככה את מתכוונת להיות?" היא חושקת את שיניה. "אני עשיתי הכול כדי להיות חברה שלך, אביה."

אלוהים אדירים, כמה זמן היא מתכוונת להמשיך עם ההצגה הזאת? הרי שתינו יודעות טוב מאוד שהכול היה מתוכנן; היא הזמינה אותי אל המסיבה ולא הזהירה אותי מפני התוכנית של השכבה, כדי שאני אפול בה.

"אני יודעת. אני יודעת שעשית הכול. ואני שואלת את עצמי, ים, למה? כי אני אחות של חבר שלך?"

"את לא אחותו." היא מטיחה בי פתאום. אני נרתעת אחורה בהלם.

"איך את יכולה להגיד דבר כזה?" אני מתנודדת לכיוון הדלת, שלפתע נראית לי די מטושטשת.

"הוא אמר לי את זה בעצמו. הוא אמר לי 'אני לא מחשיב את אביה לאחותי'," היא משחקת עם האצבעות שלה ולפתע עוצרת. "ותפסיקי לבכות כבר!"

אני בוכה? אני מעבירה את גב כף ידי על הלחי שלי. הדמעות זולגות על כף היד שלי ונספגות על העור שלי. כן, כמובן שאני בוכה.  מה חדש?

"אני צריכה ללכת."  הגרון שלי כל כך יבש. אם כבר הולכים להוציא אותך להורג חברתית, לפחות תהיה שם כדי לראות את זה.

"אביה," היא מתקרבת אלי כשלפתע מעט חרטה מציצה דרך עיניה. "יש דברים שאת לא יודעת ואולי עדיף שלא תדעי. אני הייתי מעדיפה לחיות בלי הידיעה הזאת.  אולי הייתי לא בסדר, אבל לא ידעתי מה לעשות. אני אוהבת אותו כבר פאקינג שנתיים, ועכשיו – "

הכעס שזורם לי בעורקים חזק יותר מכל דבר אחר.  " להיות אהובה בחברה, זה משהו שבשבילי, אף פעם לא היה אמור לקרות. הם בחיים לא ישכחו לי את זה, את הרי יודעת." אני נושמת עמוק בניסיון להתגבר על הרעד בקולי. "ועם כל הכבוד אלייך - אבל אדם, הוא חלק מהחיים שלי כבר כמעט 10 שנים. החיוך שלו בכל פעם שהוא רואה מחדש עוד פרק ב'חברים', השמחה שלו כשהוא מנצח במשחק או פשוט אוכל את הדגני בוקר של קוקמן – זה לא משהו שאני שוכחת. זה משהו שאני לוקחת איתי, לכל מקום שאלך."

 

***

אני עומדת מחוץ למגרש הכדורגל של בית הספר. אני מרימה את מבטי אל השמיים ובוהה בעננים האפורים שמתאספים. מה אני עושה פה? מה הטעם?

אני נכנסת בשקט, נדחקת בין האנשים הרבים שמתגודדים וצופים במגרש מלמעלה, על ספסלי האבן הארוכים שפרושים בשורות רבות לאורך מעלה המגרש. אני עוברת ביניהם, נראית אך בלתי נראית, כמו רוח רפאים.  גם כשאני עם פיג'מה ונעלי ספורט, אף אחד מהאנשים לא מבחין בי עוברת ביניהם. מימיני אני מבחינה בשורות של אנשים לא מוכרים, מצטופפים על ספסלי האבן; ככל הנראה מהבית ספר השני.

כל אחד מהאנשים בקהל מעודד בשאגות של התרגשות את הקבוצה שלו. כל כמה שניות נזרקים באוויר שמות של שחקנים בקבוצות בתוספת של 'יא גבר כנס בהם' ו- 'הכוסיות האלה לא יודעות מה זה כדור'.

האווירה בקהל פשוט מטורפת. כולם משולהבים ומרותקים למשחק, במיוחד הבנים שיושבים בשורות הראשונות קרוב למגרש, שלא מפסיקים לשרוק בהתלהבות ולקלל.

אני מאתרת מהר מאוד את אדם על המגרש. הוא לבוש במדי הקבוצה בצבע הלבן-כחול שלו, על גב חולצתו מתנוסס המספר 7 והשם שלו בקטן מתחת. הזיעה הרבה שעל מצחו בוהקת. הוא רץ במהירות על המגרש בעקבות הכדור. המבט שלו חסר רחמים, כמו בכל משחק – הוא אף פעם לא רואה בעיניים ודורס כל מה שעומד בדרך שלו.

אחרי 10 דקות שבתוכן שחקן מהקבוצה השנייה נפצע ובועט פנדל, תוך כדי שהקהל המעודד של הקבוצה שלנו זורק לעברו 'בכיין והצגה' בתוספת שלל של קללות, מכריזים על הפסקה.

אני חוצה את קהל המעודדים המתלהמים וגם אלו שסתם שם, כי נסחבו בניגוד לרצונם למשחק ורצה אל תוך חדר ההלבשה שלהם.

אני נכנסת דרך הדלת הרעועה והחצי פתוחה של הביתן. אני סותמת את האף שלי בעזרת שתי האצבעות שלי; הריח של הזיעה פה זה לא צחוק.

מולי, לפחות עשרה שחקנים מתגודדים ומריצים דאחקות על נושא לא ידוע. הם מנגבים את הזיעה שלהם במגבות הקטנות שלהם ומביטים בי בהלם כשאני נכנסת. "טוסי מפה," יורקים כמה מהם. אחד מהם זורק על הפנים שלי את המגבת סחוטת הזיעה שלו. אלוהים יודע מה המגבת הזאת ידעה. במה חטאתי?  אני מעיפה את המגבת ממני ומתאפקת שלא לצרוח.

לפתע אחד מהם יוצא מתוך המעגל ומתקרב אלי בפרצוף מבולבל. לוקחות לי כמה שניות לזהות אותו.

1.80 לפחות. עצמות לחיים גבוהות ושפתים עבות. כן, זה לגמרי הוא. השקרן שנישק אותי.

"אליה."

תתעלמי. פשוט תתעלמי. אבל ראבק, מתי הבן אדם יבין שזה אביה?

מה את עושה פה?" הוא שואל. הוא עומד במרחק של חצי מטר ממני, ללא חולצה. אני תרה בעיני אחר אדם. אני חייבת למצוא אותו.

"מחפשת את אח שלי." אני עונה בגרון יבש ומביטה לצדדים.

החבורה של השחקנים מביטה בנו למשך כמה שניות בבלבול ואז מתפרקת; כל אחד הולך לענייניו. יש לקוות שלמפגש צפוף עם הדאורדרנט.

"את מחפשת בביתן הלא נכון, זה הביתן של הקבוצה שהוא מתחרה בה." הוא משיב במבט מלגלג.

"לא. אני במקום הנכון. אח שלי, אדם שפירא, משחק בקבוצה הזאת."

העיניים שלו כמעט יוצאות מחוריהן. הוא לא עונה לי למשך כמה שניות ואז שטף של מילים נשפך מפיו. "כוס-אמק. אני לא מאמין. שפירא? את אחות של שפירא? אבל זה אומר – "

מזווית עיניי אני מזהה את הגב העירום של אדם, מהלך במסדרון ופונה לאחד החדרים. אני מסובבת לו במהירות את גבי ופונה לכיוון אדם.

"חכי רגע!" הוא מניח כף יד על הכתף שלי, איפה שהחולצה נגמרת והעור מתחיל. זה מעורר בי צמרמורת. זה מרגיש כאילו מישהו שופך עלי אש שורפת. 

"אל," אני מעיפה את היד שלו. "ולחשוב שכל מה שרציתי היה בסך הכול לעזור לך."

היד שלו נותרת לעמוד באוויר.

אני רצה לתוך המסדרון ופונה אל תוך החדר שאליו נכנס אדם. אני בולמת את צעדיי מאוחר מדי ומועדת קדימה. אני מרימה את מבטי ורואה את גבו של אדם מולי, מנגב את הזיעה הנוטפת מחזהו.

"אדם."

אני יכולה לראות איך כל הגב שלו מתקשח. "אין סיכוי. מה את עושה פה?" העיניים שלו מהר מאוד מתמלאות בהלם מעורב בזעזוע בעודו בוהה במה שאני לובשת; פיג'מה ונעלי ספורט.

"אני פשוט צריכה לספר לך משהו."

הגבות שלו מתרוממות למעלה. וורידים עדינים בוקעים במעלה גרונו. "עכשיו? אביה, אני לא יכול עכשיו. עוד דקה הולכים להקרין תסרטון האדיר שעשו, מול כל השכבה שלהם. הם עומדים להתפוצץ." העיניים שלו בורקות. "אחד מהם הכניס לי מקודם מרפק בעין; 'בטעות אחי', עלאק. חתיכת הומו." הוא יורק את המילים בכעס ובועט בכיסא שמולו.

מדהים כמה אוהבי כדורגל יכולים לשנוא את הקבוצות היריבות שלהן.

"אדם, אתה לא מבין. אתמול, אני שיקרתי לך כששאלת אותי אם לא קרה כלום במסיבה." אני מביטה אל תוך עיניו ומרגישה כאילו אני נבלעת. "כן קרה משהו. הכרתי מישהו והתנשקנו אבל אז -"

זאת הדרך הכי עדינה לכנות סיטואציה שבה מישהו עובד עלייך שהוא שיכור כדי שתעזרי לו ואז הוא מנשק אותך ואז את מגלה שהוא עשה את זה לעוד המון בנות כמוך כחלק מנקמה לשכבה אחרת.

"מה?" זאת הפעם הראשונה שאני שומעת אותו מדבר בטון כל כך נמוך. זה טון שבור.  "מי זה? איך קוראים לו?" הוא מקמץ את אגרופיו לצידי גופו.

אני לא יודעת, אדם. הלוואי שלעולם לא אדע.

"זה לא העניין.  העניין הוא ש – "

הוא קוטע אותי בגסות. "שאת אוהבת אותו? זה מה  שאת רוצה להגיד לי?"

"מה? לא, אני לא! אני פשוט רציתי שתשמע את זה ממני, גם ככה כל רגע – "

"זה כל כך קל לאבד אותך," מלמול שבור נשמע ברקע ואחריו מגיע צחוק מזויף שצורם לי באוזניים. "את חומקת לי מבין האצבעות, כמו חול."

הלב שלי פועם כל כך מהר שאני פוחדת שהוא עומדת להתפוצץ כל רגע. על מה הוא מדבר? למה?

מישהו גדול גוף חובט בדלת ומציץ עם ראשו המגולח דרכה. "אחי, מריצים תסרטון. בוא, זה יהיה ענק."

אני לא מספיקה להשיב לאדם כשהוא יוצא מתוך החדר במהירות וטורק את הדלת אחריה.

ושוב, הלב היחיד שנשאר לפעום, הוא שלי. לבד.

 

כתבות דומות:
תוכן פגעוני
הגיבי לפוסט
user image
הגיבי
mask
16 תגובות
אנונימית מרס 28, 2014 17:46
תוכן פגעוני

פאקינג לכי תהיי סופרת עכשיוו את שומעת
אנונימית אוקטובר 26, 2013 00:00
תוכן פגעוני

חח ממש הצחיק אותי שדיברת מלא על הזיעה שלהם ><
לוסי ^^ אוקטובר 22, 2013 00:00
תוכן פגעוני
..
הסיפורים שלך ממש מעניינים אבל בסיפור הזה לא היה שום חידוש מהפרק הקדום .. שום דבר לא השתנה ..
תגובות: 623
Neamonet ♥ אוקטובר 20, 2013 00:00
תוכן פגעוני
וואווואווואוו!!
היי, הכתיבה שלך מדהימה פשוט משגע אותי בכל פעם מחדש כמה שאני אוהבת את הדרך שאת כותבת!! אני מאוד מאוד מקווה שתפתחי את זה לקריירה, כי את כותבת כל כך ריאלי, החיים לא ורודים. מדהימה! נועם <3
שנהבי אוקטובר 19, 2013 00:00
תוכן פגעוני
אני מתה על זה
אבל זה ממש מעצבן שזה רק פעם בשבועיים, ועוד כזה קצר.. תשתדלי לעשות פרקים יותר ארוכיםםםם
אנונימית אוקטובר 17, 2013 15:54
תוכן פגעוני

זה פשוט מדהים!!! אני כבר מחכה להמשך!! ואת חייבת לכתוב לעיתים יותר קרובות!!! כל הזמן הזה שאת לא רושמת את ההמשך אני כמו נרקומנית בלי הסמים שלה!! את חייבת להמשיך !!!!!!!
אנונימית אוקטובר 16, 2013 15:28
תוכן פגעוני

אל תקשיבי לאלה שרשמו פעם שזה ארוך שהפרקים שכתבת ארוכים מידי כי זה לא נכון!!! זה כל החוויה ממש אהבתי תאריכי את הפרקים ובבקשהההה אל תשאירי אותנו במתח לעוד שבועיים!!!!
אנונימית אוקטובר 16, 2013 15:28
תוכן פגעוני

אל תקשיבי לאלה שרשמו פעם שזה ארוך שהפרקים שכתבת ארוכים מידי כי זה לא נכון!!! זה כל החוויה ממש אהבתי תאריכי את הפרקים ובבקשהההה אל תשאירי אותנו במתח לעוד שבועיים!!!!
אנונימית אוקטובר 16, 2013 00:00
תוכן פגעוני

למה כל כך קצר אבל? עד שאת כבר כותבת, פעם בשבועיים זה באורך של עמוד וחצי. איכזבת.
תגובות: 1238
*טרופית* אוקטובר 16, 2013 00:00
תוכן פגעוני
יאהההה
למה כ"כ קצרררררר??? תאריכי! הכתיבה שלך מושלמת
טעני עוד תגובות