גודל טקסט‎ נורמלי‎ גדול‎ ענק‎
ניגודיות צבעים‎
רגיל‎ מותאם לכבדי ראייה
סגור

שלם כמעט כמו לב שבור

המסיבה יוצאת משליטה... אחרי שהנער בשירותים נישק אותה והשפיל אותה, נערים זרים תופסים עכשיו את אביה ולא מאפשרים לה לזוז. איך יוצאים מזה עכשיו?

תוכן פגעוני
tag icon תגיות:
אוקטובר 03, 2013 00:00
photo


"זה כמו ההבדל, חשב לעצמו, בין להיות מובל בכוח

אל הזירה שבה תיאבק על חייך, לבין להיכנס אל הזירה

מתוך בחירה, בראש מורם.

אולי יהיו מי שיגידו שבעצם אין פה בחירה."

{הארי פוטר והנסיך חצוי הדם – ג'יי קיי רולינג}

 

*

 

השעה מאוחרת בלילה. בפעם האחרונה שהיה לי כוח להרים את הראש שלי, השעה הייתה 4 לפנות בוקר. אני מביטה בתקרה של החדר שלי ובוהה בנקודה בה.  על התקרה של החדר שלי, מול המיטה שלי, הדבקתי לפני כמה שנים תמונות. צמודות זו לזו וצפופות, אהבתי להביט בהן בעודי חוזרת מהבית ספר אחרי יום קשה; פשוט לשכב על המיטה ולשקוע לתוך זיכרונות יפים. תמונות של המשפחה, כמובן, כי תמונות שלי ושל חברות אף פעם לא ממש היו לי. אז תליתי תמונות של המשפחה בטיולים, בשבתות ובחגים. רציתי שהזמן יקפא ברגעים האלו.

כמעט את כל התמונות הורדתי כשצבענו את החדר. חוץ מתמונה אחת. תמונה שלי ושל אדם מחובקים, בני 12-13 בערך.  אני מאמצת את עיניי כדי לראות אותה, אבל לא מצליחה. העלטה משתלטת על הכול.

אני מתהפכת על מיטתי ונשאבת בניגוד לרצוני לתוך זיכרון טרי. אומרים שהמחשבות של הלילה מורכבות מהרגעים שניסית לשכוח ביום.

 

***

 

השולחן הכבד רועד תחת משקל שלושתנו. אבל אני מרגישה שהרעד מגיע ממני. אני זזה אחרונה בעוד כפות ידיים זרות ומזיעות, חסרות פנים בחושך, ממששות את רגליי ומנסות למשוך את השמלה ממני.

מלמולים של כעס ושל "נו כבר תתפשטי" נזרקים לעברי בעוד שתי הבנות האחרות כבר עם תחתונים וחזייה, קופצות על השולחן ורוקדות בעוד קהל השיכורים מריע להם.  אני זזה אחורה בבהלה, אבל תוך שנייה אני מרגישה מאחוריי אצבעות מגששות וחוזרת לאמצע השולחן.  מה אני עושה עכשיו?

"תתפשטי, תתפשטי, תתפשטי" כמה שיכורים חובטים על השולחן בלגלוג וחוסר סבלנות. כשהם רואים שאני לא עושה את זה, הם מתחילים להזיז את השולחן מצד לצד. צחוקם המלגלג והמשועשע מהסיטואציה של הקהל, בולע את הצעקות שלי ושל שתי השיכורות שלידי.

צל גדול וכבד מאחוריי מרים את שולי השמלה הצמודה שלי למעלה ומושך אותה חזק, כנראה במטרה לקרוע את השמלה שלי. מה שהוא כנראה לא יודע, זה שבמקום זה, הוא קורע את הלב שלי.

סחרחורת תוקפת אותי, אני מנסה לייצב את רגליי על השולחן מחשש ליפול, אני כבר לא רואה את עשרות האנשים מולי. רק עלטה וריח מחניק. לפתע דממה נופלת על קהל האנשים ואחריה צעקה צייצנית של כמה בנות מבוהלות.  קהל האנשים מפנה לי את גבו, כמה מהם מתרחקים בבהלה (בעיקר בנות היסטריות) מהשולחן. צילן המתרחק חושף בחור כבד גוף, מרוח על הרצפה ומנסה לחסום בעזרת זרועו הנצמדת את פרץ הדם שזורם מאפו. מעליו רוכן גופו של אדם, מרוסן בקושי רב על ידי ים שצועקת שמישהו יעזור לה.

הוא משתחרר מהאחיזה של ים, דוחף אותה בכעס ומתקרב לכיווני. רוב האנשים זזים אחורה, בוהים בו בבלבול ובבעתה ומפנים לו את הדרך.  כמה בחורים ששיכורים מכדי לשים לב למהומה ולאנשים שחגים סביב הבחור עם הפרצוף המדמם כשקרח ומים בידיהם, מתקרבים אלי ואל שתי הבנות שלידי במבטים מלאי זימה. ידיהן השריריות אוחזות במותנינו, מורידות אותנו לרצפה ומצמידות אותנו אל גופם.

יד אחת של הבחור מגששת את דרכה לכיוון הטוסיק שלי. אני מנסה לדחוף אותו ממני, אבל ללא הצלחה.

אני מנסה להוריד את השמלה המופשלת שחושפת את תחתוניי למטה, אבל הבחור תופס את שתי ידיי ולא נותן לי. הוא פולט צחקוק כשהוא רואה איך אני נושפת עליו בזעם.

לפתע אני רואה את אדם מהצד הימני שלי, מתקרב. הפנים שלו אדומות מרוב כעס. הוא שולח אגרוף קמוץ לתוך הפנים של הבחור ומעיף אותו אחורה.  אני כל כך נבוכה. המבטים שלנו נפגשים לשנייה, המבט שלו סורק אותי ונעצר על פלג הגוף התחתון שלי. הוא משפיל את מבטו לרצפה, הבעת הפנים שלו לא ברורה בכלל. הוא מוריד את הג'קט שלו וקושר אותו פלג הגוף התחתון שלי.

"את יוצאת מפה עכשיו," המילים יוצאות משיניו החשוקות. "אני אקח אותך על האופנוע."

"שפירא," מישהו לפתע מופיע מאחורינו, שיערו שטני וגופו מוצק. הוא לובש חולצה מכופתרת בצבע כחול כהה.  "מה קרה אתה במחזור? יא דפוק,  הורדת לבר-חיים תפנים!" הוא מטיח בכעס.  "והכול רק בגלל שהוא הרים לזאת קצת תחצאית – " הוא עוצר ומביט בי לרגע בגועל.

אצבעות ידיו של אדם משתלבות בשלי. הוא לא זורק לעברו אפילו מבט. הוא גורר אותי אחריו,  דרך האנשים הרבים. אנחנו לא מספיקים להתקדם הרבה כשהבחור ממקודם חוסם את דרכו של אדם.

"מה יש לך? מי זאת הבחורה הזאת?"  הוא מניח את היד שלו על הכתף של אדם, מבט של קרבה מציף את עיניו. "יש מצב שבר-חיים ישב מחר על הספסל במשחק בגללך, אתה מבין? הוא מרוסק!"

אדם מסלק את היד שלו מהכתף שלו. "האפס הזה לא מעניין אותי. זה הגיע לו וגם יותר. לוי,  זוז לי מהדרך לפני שאני אתן גם לך איזה נגחה."

הבעה של עילבון מתפשטת על פניו של הלוי הזה. מין מבט כזה של מעריץ מאוכזב?

"מצטער," מפטיר אדם לעברו ומושך אותי אחריו.

 

***

 

טריקת דלת שקטה חותכת את חוט המחשבה שלי ומנערת אותי מהזיכרון. צל גדול נע לכיוון המיטה שלי בצעדים מדודים. אני ממצמצת בחוסר אמונה. "אדם?"

"כן." הקול שלו קרוב עכשיו. אני מושכת את השמיכה עד לצוואר שלי.

אנחנו שותקים יחד למשך כמה שניות. אני שוברת את השתיקה במבוכה. "אז ים ישנה פה?"

זאת שאלה שאני יודעת עליה את התשובה מראש. בגלל שהיה מאוחר וים הייתה קצת שיכורה, היא נשארה לישון אצל אדם בחדר והוא ישן בסלון.

הוא לא עונה. הוא נשכב על הרצפה, ממש ליד המיטה שלי, הראש שלו מונח על זרועותיו המשולבות זו בזו.  "אף אחד לא עשה לך כלום היום, נכון?"

הגוף שלי מתקשח. "לא. ברור שלא."

הוא מרים את ראשו במהירות, גופו שעון על המיטה. הפנים שלו כל כך קרובות לשלי שאני יכולה להרגיש את הנשימות שלו, מדגדגות את אפי. "את לא משקרת לי, נכון?"

איך אוכל לספר לו על הבחור שגרם לי לחשוב שהוא עומד להתמוטט כדי לנשק אותי ועוד מלא בנות כמוני? אחרי כל היום המטורף הזה, אני מעדיפה פשוט לשכוח שזה איי פעם קרה ולא לדבר על זה יותר אף פעם.

השפתיים שלו מתקרבות לשלי. אני מתכווצת בתוך השמיכה, מנסה להחביא את ראשי בתוכה. 

מה עובר עליו? מה הוא עושה? זה כל כך מוזר.

כמה שניות לפני שהשפתיים שלו נוגעות בשלי הוא מתרחק במהירות ומתנער. אני מאזינה לצעדיו המתרחקים, מתופפים על הרצפה וחותכים את השקט. עד שהוא סוגר אחריו את הדלת והלב היחיד שנשאר לפעום בחוזקה בחדר הוא שלי.

 

קרני השמש חודרים אל חדרי דרך התריסים החצי מוגפים. אני קמה בחוסר רצון. אני מביטה בשעון הדיגיטלי שנח על השולחן שלי. הספרות 16:00 זוהרות באדום ניאון.

וואו, כבר כל כך מאוחר. ישנתי כמעט יום שלם.  אני זורקת על עצמי זוג מכנסיים רפויות ואת החולצה הראשונה שאני רואה בארון ויוצאת מהחדר. אני נעצרת במטבח ומשפשפת את עיניי בבהלה.

מישהי עם שיער חום ארוך וגלי רכנה מעל הגז והכינה פנקייקים. העניין היה, שהיא לבשה רק חולצה מכופתרת גדולה עליה. זיהיתי את החולצה מייד, זאת הייתה אחת החולצות האהובות על אדם.

היא הסתובבה. כרגיל, החיוך המלאכותי לא יכול היה להטעות. ים.

"בוקר טוב, סאנשיין. את ישנה ממש כמו דוב." היא חייכה בלבביות בעודה מחזיקה במחבת בידה ומקפיצה את הפנקייק במקצועיות מטרידה.

"יש מישהו בבית?"

"ההורים שלך יצאו ואדם הלך למשחק כדורגל. חיכיתי שתתעוררי כדי שנלך לעודד אותו יחד."

אדם חיכה למשחק הזה חודש אם לא יותר.  וזה... דווקא די נחמד מצידה.

"אה. אני חולה על פנקייקים." הערתי בניסיון לשבור את הקרח.

"זה בשביל אדם." היא אמרה.

גירדתי במצחי במבוכה. "כמובן, ידעתי את זה." חבל שהקיבה שלי לא ידעה את זה לפני שהיא התחילה לעשות סלטות באוויר מרוב שמחה.

"אז הולך להיות היום יום די לחוץ, הא?" היא זרקה בקול קצת דואג.

מזגתי לעצמי כוס של מים קרים ולגמתי ממנה בחוסר עניין. "למה? בגלל המשחק?"

"לא, נו, את יודעת למה."

על מה היא מדברת? העמדתי פנים כאילו מה שהיא אומרת לי ממש לא מעניין אותי כשבתוך תוכי הסקרנות ניצתה. "תזכירי לי." אמרתי.

"נו את יודעת, הקבוצה מתכננת להקרין את הסרטון בסוף המחצית הראשונה בפני שני הבתי ספר שבאו לעודד. זה הולך להיות ענק."

"ים," אני לא מצליחה לשלוט על הקול שלי, שמתחיל לעלות טונים ואני אפילו לא יודעת למה. "תסבירי לי הכול, מההתחלה עד הסוף, כי אני לא מבינה."

היא עוצרת לכמה שניות לבהות בי במבט של; את מוזרה.  ואז שטף של מילים נפלט מפיה.

"נו את יודעת על המלחמה שיש בין הקבוצה של הבית ספר שלנו לקבוצה של אורט. זה פאקינג הגיע לזה שהם קשקשו לנו קללות על הרצפה בכניסה האחורית של בית ספר – משהו שאגב החראות עד היום מכחישים – אז לקבוצה שלנו נמאס והחלטנו לנקום."

אני בולעת את הרוק שלי. "אוקי. אבל היום יש לנו משחקם נגדם, לא?"

"בדיוק! זה העניין. אתמול הזמנו חצי שכבה שלהם למסיבה כדי להראות להם כאילו רצון טוב לסולחה ושהכול בסדר לקראת המשחק, אבל הכול בולשיט."

למה אני בכלל מקשיבה לזה? זה הדבר הכי תינוקי ואידיוטי ששמעתי.

"בקיצור, החלטנו לעבוד עליהם הפעם ולהשפיל את כל השכבה שלהם. חצי מסיבה היה מישהו בשירותים שהעמיד פנים שהוא שיכור ועומד להתמוטט," היא עצרה לרגע כדי לצחקק בלגלוג, "בפני מלא בנות ואז נישק אותן ועבד עליהן. הזהרנו את כל הבנות בשכבה שלנו לא להתקרב לשירותים וככה יצא שרק הבנות מהשכבה שלהם שהזמנו נפלו בפח. ועכשיו אנחנו מתכוונים לשדר את הסרטון עם כל הבנות, בסוף המחצית הראשונה של המשחק." היא מסתובבת אלי ובוחנת את פניי, יכול להיות שאני הוזה, אבל משהו בחיוך שלה כבר לא מרגיש לי כל כך ידידותי. משהו בו מלא בשנאה.

אני לא הוזהרתי. היא הזמינה אותי למסיבה הזאת והביאה לי את השמלה שלה, אבל לא הזהירה אותי.

אני מרגישה כאילו קיבלתי אגרוף בבטן. זיעה מצטברת במצחי ואני מתקשה לנשום.

זה הסוף שלי.

 

*

 

אביה

 

כתבות דומות:
תוכן פגעוני
הגיבי לפוסט
user image
הגיבי
mask
24 תגובות
אנונימית נובמבר 18, 2013 00:00
תוכן פגעוני

אני לא מגיבה ברדך כלל,אבל הפעם הייתי חייבת-את מוכשרת,ובגדול. זה אחד הטורים הכי יפים שאי פעם קראתי ואני לא מתכוונת להפסיק לעקוב,בהצלחה:)
Fania :) אוקטובר 15, 2013 23:01
תוכן פגעוני
ואווו
מדהימהההה!!!!!!:)
תגובות: 887
באזי אוקטובר 15, 2013 00:00
תוכן פגעוני
מדהים!!
אבל למה זה לוקח כל כך הרבה זמן כל פעם? היא אמורה לפרסם טור כל שבוע, לא כל חודש...
לוסי ^^ אוקטובר 14, 2013 00:00
תוכן פגעוני
היייי
מתי את ממשכה ???
תגובות: 21
עמיXP אוקטובר 11, 2013 00:00
תוכן פגעוני
תמשיכי כבר!!
מדהים ותמשיכי!!
אנונימית אוקטובר 09, 2013 17:03
תוכן פגעוני

הסיפור היה באמת או שאת המצאת אותו ?? קוראים לך אביה??(סיפור מעלף מחכה להמשך...) יש בך עוצמה שמועברת דרך הסיפור מהמםם
אנונימית אוקטובר 09, 2013 11:27
תוכן פגעוני

היי בנות, קודם כל - רציתי להודות מעומק ליבי לכל אחת ממכן שקוראת את הטור, פשוט אין לכן מושג כמה כל תגובה שלכן מרגשת אותי! אני יודעת שאתן אולי קצת מאוכזבות שאין טור חדש. אני בתקופה לחוצה בטירוף, ולכן הטור האחרון לא התפרסם. מבטיחה לפצות בטור הבא שיהיה ארוך ומעניין במיוחד :) המון סליחה, באהבה רבה לכל אחת ואחת ממכן. ושוב - תודה. ***
ChangeYourLife אוקטובר 04, 2013 00:00
תוכן פגעוני
אהבתי
סיפור באמת יפה.... את כותבת מדהים
לוסי ^^ אוקטובר 04, 2013 00:00
תוכן פגעוני
יאוו
אני מחכה להמשך !! זה סיפור מהמם אני ממש מרגישה את הרגשות שלה את חייבת להמשיך !! (: -לורן (";-
שנהבי אוקטובר 03, 2013 00:00
תוכן פגעוני
.
ווווואי זה כלכך אמיתי אני אשכרה דמיינתי את זה מול הפרצוף שלי! יש לך כישרון אדיר אדיר אדירררר את מדהייייימה ותמשיכי ככה ! מחכה בקוצר רוח להמשךךך
טעני עוד תגובות