גשם כבד עומד ליפול

"לאן עפים הברווזים כשהאגם קפוא?"

{התפסן בשדה השיפון – ג'יי דיי סלינג'ר}

*

אני מביטה בעיניו, הגוף שלי קופא במקום. הלובן שבעיניו היה אדמדם, יכולתי לראות איך הצטופפו בעיניו עשרות נימים קטנים. חשבתי לעצמי שאם הוא היה בוכה, היו זולגות מעיניו דמעות אדומות כדם.

אני מנסה לזוז לקראתו, אבל הגוף שלי משותק. הוא לוטש בי את מבטו, עיניו הטרוטות מתרוצצות בתוך חוריהן בעודו מביט בי.

"אני מצטערת, לא ידעתי שיש פה מישהו." הוא מפנה ממני את פניו וטומן את ראשו באסלה. הצליל של הקיא שיוצא ממנו גורם לי להתכווץ למשך כמה שניות.

"אתה בסדר?" אני שואלת.

הוא לא עונה. אני מכריחה את עצמי להתקרב. שלולית ענקית של קיא ירקרק מפרידה בינינו ולמרות תחושת הגועל שתוקפת אותי, אני דורכת אל תוך השלולית של הקיא ונעמדת מעליו. נעליים יקרות, סליחה. זה לא אתן, זאת גם לא אני, זה לחלוטין הקיא.

"הי!" אני מרימה את קולי מעט בתקווה שהפעם הוא יענה ומניחה כף יד מהססת על הכתף שלו. "אתה בסדר?"

הוא מזדקף בקושי רב, הצבע אוזל מפניו. "מה את חושבת?" הקול שלו רועד.

למרות שהחולצה שלו מכוסה בקיא והפנים שלו יותר לבנות מהקיר שמולו, הוא כל כך יפה שכשאני עומדת כל כך קרובה אליו, אני יכולה להרגיש איך הפנים שלי מתלהטות.

"אתה לא בסדר!" הקול שלי פולט אוטומטית, קצת בהיסטריות. יופי איינשטיין. הבחנה דקה ממש.

אני לא יודעת אם הוא שמע אותי או לא. הוא מנסה לקום על רגליו, אבל ברכיו המכופפות וגבו השמוט כושלים. אני מזנקת לעברו, זרועותיי פתוחות לרווחה והוא נופל לתוכן. הגוף שלו כל כך כבד, אני מרגישה כאילו אבן ענקית נפלה עליי. אני מוטחת לרצפה כשהוא עליי ובולמת את עוצמת הנפילה עם שני כפות ידיי.

הוא נשכב על הרצפה לידי ומתפתל. "אני צריך לצאת מכאן," הוא אומר בקושי רב.

חביבי, הדרך היחידה שתצא מכאן היא באמבולנס. אני חושבת לעצמי.

"כמובן, כולנו. העניין הוא, אתה לא ממש במצב של לצאת מכאן בכוחות עצמך," אני אומרת לו בקול הכי יציב ועדין שאני מצליחה לגייס. "אני אקרא למישהו לעזרה. אולי נזמין אמבולנס או משהו." אני מכניסה את זה באגביות ובנונשלנטיות בזמן שהלב שלי לא מפסיק לפעום במהירות. הבן אדם נראה כאילו הוא עומד להתמוטט כל רגע.

"ממי תשיגי פה עזרה?" הוא ממלמל לעצמו בייאוש. אני מעמידה פנים שלא שמעתי את זה ולוקחת מגבת שתלויה על הקיר, מרטיבה אותה במים ומנקה את פניו מהקיא בשקט.

אני לא יודעת מאיפה אני אוזרת את האומץ, אבל אני מניחה את הראש שלו על הברכיים שלי. "אח שלי פה והוא לא שיכור, הוא בטוח יעזור. נוכל לעזור לך להגיע הביתה."

"איך קוראים לך?"

אני ממשיכה להעביר את המגבת הרטובה על הפנים שלו, הצבע חוזר אליהן לאט ואפילו העיניים שלו כבר לא נראות כל כך מתות. זה מעודד אותי. "אביה קרני."

הוא מרים את ראשו מברכי ופולט אנחה של כאב מפיו. אנחנו יושבים זה מול זה כעת, אני בברכיים מקופלות. "אביה, את יפה."

עברו כל כך הרבה שנים מאז ששמעתי מישהו שהוא לא מהמשפחה שלי אומר לי את זה. לא העזתי לדמיין שבחור כזה יפה, יסתכל עלי בכלל. כמובן, אולי כי הוא שיכור הוא לא רואה כל כך טוב. אני? יפה?

לפני שאני מספיקה להשמיע קול, הוא מרכין את ראשו לעברי, שפתיו העבות והרכות נוחתות על שלי למשך שנייה. אני נרתעת לאחור בבהלה ודוחפת אותי מעלי. מחשבה איומה חולפת בראשי; הנשיקה הראשונה שלי מתרחשת בתוך חדר אמבטיה עם שיכור שאני אפילו לא יודעת איך קוראים לו.  זה לא קורה לי. זה לא קורה.

הוא דוחף לתוך היד שלי עט במהירות. "תכתבי את השם שלך." הוא אומר בקול שקשה לי לפצח.

"מ-מה?" צמרמורת חלקה זורמת במורד גבי. התנשקתי לראשונה בחיי.  אני בוהה בו. הוא אמר שאני יפה.

הוא מפשיל את שרוול החולצה שלו ומצביע לי איפה לכתוב. אני לא מצליחה לזוז מרוב הלם. הוא תופס את היד שלי ומקרב אותה אל הזרוע שלו ואני משרבטת עליה בקושי רב, אני מרגישה כאילו אני עומדת ליפול מהרגליים שלי כל רגע.

אני מסיימת לכתוב, הגוף שלי קפוא מרוב פחד. ההתרגשות זורמת לי בוורידים אל כל תא בגוף. משום מה, אני מרגישה חיה מתמיד. לפתע בזווית עיניי, אני מבחינה במשהו שמושך את תשומת ליבי. קצת מעל הפרטים שלי. מספרים. הרבה מספרים.

בלי לשים לב, אני זזה כמה צעדים אחורה, הגב שלי נתקל בקיר ואני אפילו לא מרגישה את זה. אני לא יכולה להפסיק להסתכל על המספרים שעל הזרוע שלו.

העט שלו נשמט מידי ונופל על הרצפה. הוא מתגלגל על נעלי שהתלכלכו מהקיא עד אליו. הוא מרים את העט בתנועה קלילה וקופץ על רגליו. לפתע הוא כבר לא נראה לי חיוור כמו מקודם, הוא לא נראה לי חיוור בכלל.

"שיר," הקול העמוק שלו כל כך זר באוזניי. הוא נשמע כל כך מרוצה. "או רוני, סליחה, אני לא בטוח. בלי להעליב או משהו, אבל זהו זה נגמר. אז אם תועילי בטובך לפנות ת'מקום; יש עוד בנות, את יודעת."

לפתע ההבנה מכה בי. המספרים על הזרוע שלו, הם מספרי טלפון. לפחות 15 מספרי טלפון אם לא יותר.

אני מתחילה לרעוד ללא שליטה, בדיוק כמו הקרקע שמתחתיי. אני מרגישה כאילו תקוע לי גוש ענק בגרון ואני לא מצליחה לנשום.

אני מרגישה כאילו קיבלתי אגרוף בבטן. השפה התחתונה שלי נשמטת. אני משפילה את ראשי אל הרצפה, אני לא מסוגלת להסתכל בעיניים שלו יותר. המחשבות רצות בראש שלי, מחשבה מכה במחשבה אחרת, כולן צורחות בתוך הראש שלי; את עוד אחת מתוך עשרות. לפנייך היו רבות וגם אחרייך יהיו.

אני תופסת את הראש שלי בשתי ידיי ונשענת על הקיר מחשש להתמוטט. זה אפילו לא שיברון לב, כי לא הייתי מאוהבת בו או משהו, זה שיברון רוח. שיברון הנפש.

הוא שוטף את הפנים שלו מול המראה ואז מורח חומר לבן עליהן, שגורם לו להיראות שוב חיוור וחולני. "רוני, את באמת האמנת לי לאורך כל הדרך, נכון?" הוא מחייך לעצמו בתחושת סיפוק.

אני נושכת את השפתיים שלי כל כך חזק ונאבקת ברצון לפרוץ בבכי מולו. "אביה. קוראים לי אביה."

"אה, אליה." הוא מפטיר בחוסר עניין ומורח על הצוואר שלו קצת חומר ירוק שהוא שולף מהמגירה באמבטיה בתנועה טבעית לחלוטין. כאילו אין שום דבר לא בסדר בזה שהוא עובד על בנות שהוא עומד להתמוטט ואז מנשק אותן, אחת אחרי אחת, כאילו לא היו יותר מבובות.

אני מתקרבת אליו, תופסת את החומר הירוק בתוך הבקבוקון שהוא הניח על הכיור וזורקת את זה על הקיר. "אביה. א-ב-י-ה, זה לא כזה קשה!" אני צורחת. הבקבוקון הזעיר נשבר והחומר נשפך על הקיר וזולג באיטיות לכיוון הרצפה, כמו דמעות.

הוא מזדעק למראה הבקבוקון השבור ומביט בי בכעס. המבט הכעוס שעל פניו נמשך למשך כמה שניות ואז נעלם. צחוק פראי נשמע בחדר. "בכל מקרה, מכל הבנות שעשיתי להן את זה, והיו לא מעט, את היית הכי נחמדה אלי."

אני מרגישה כאילו כל רגע אני הולכת ליפול מרגליי. הכאב שמתפשט בגופי הוא עצום. המשפט שלו מהדהד באוזניי שוב ושוב. מכל הבנות שעשיתי להן את זה.

אני מביטה במראה הגדולה והמרובעת שתלויה מעל הכיור לידי. אני לא מזהה את עצמי; הנערה עם שמלת המיני השחורה והצמודה והפנים המאופרות, מחזירה לי את מבטה. אם ההשתקפות שלי הייתה יכולה לדבר, היא הייתה זועקת; לאן הלכת? איפה את?

אני מרגישה כל כך מרוקנת. אבודה בתוך עצמי. אני מסובבת את גבי ומכריחה את עצמי לצאת מתוך חדר השירותים בגב זקוף, אבל זה כמעט בלתי אפשרי. אני נבלעת לתוך חור שחור וגדול של כאב ואין לי מושג איך לצאת ממנו.

צעד אחרי צעד, אני גוררת את הגוף שלי אל הדלת, ופותחת אותה בתנופה. "הנשיקה הראשונה שלי." המילים יוצאות מהשפתיים שלי ללא שליטה. אני מנגבת את השפתיים שלי עם הזרוע שלי, כאילו שזה ימחק את הרגע, את הזיכרון הכואב. כאילו שזה יגרום לי להרגיש פחות מחוללת.

אני לא טורחת לסגור אותה אחריי. אני לא מבזבזת זמן. אני חייבת למצוא את אדם. פשוט לברוח מהמקום הזה.

אני חוצה את המסדרון ודוחפת כמה אנשים בדרכי. עוצמת המוזיקה מתגברת באוזניי ואני כבר לא שומעת את פעימות ליבי. אני חוזרת אל הסלון עמוס האנשים והחשוך ועוצרת בתדהמה. ממש מימני שתי בנות עומדות על שולחן שחור ומתחילות להתפשט. כל תשומת הלב של האנשים בחדר מופנית אליהן וכולם מריעים להן וקוראים להן להוריד עוד בגדים. אני בוהה בהן כמה שניות, בעודן מצחקקות לעצמן ונהנות מהתשואות שלהן הן זוכות. אין מקום לטעות, הן שיכורות בטירוף.

אני באה להתרחק מהמקום ולחפש את אדם כשזרוע שרירית ותפוחה נכרכת סביב גופי ומרימה אותו מעל האדמה כאילו היה לא יותר משק תפוחי אדמה. אני נמשכת לכיוון השולחן, וצורחת שיורידו אותי.

אני לא יכולה אפילו לראות את הפנים של הבחור, כולם מפלסים לו מקום בעודו מתקרב אל השולחן של השיכורות המתפשטות. אני רק יכולה להגיד שהשיער שלו מגולח למשעי, כי ניסיתי למשוך לו בשיער ללא הצלחה.

הוא זורק אותי על השולחן, אבל אני לא נופלת ומצליחה להתייצב. לפחות 100 אנשים מרוכזים סביב השולחן השחור והרועד תחת משקל שלושתנו.

"תתפשטו! תתפשטו! תתפשטו!" צעקות משולהבות נשמעות בחדר למרות המוזיקה החזקה מכל עבר.

שתי הבנות שלידי מתחילות להוריד את חולצתן וזוכות בשריקות של התלהבות.

אני מחפשת את אדם בין כל עשרות הפרצופים הזרים. אין לי לאן לברוח.

לפתע אני מאתרת אותו בין כל הפנים הקרות. ממש בפינה של החדר, בוהה בי. למרות שהוא רחוק ממני וחשוך, יכולתי לראות איך הווריד במצח שלו פועם ומתנפח. הפנים שלו היה מעוותות מרוב זעם.

ראיתי אותו כועס הרבה פעמים, אבל הפעם זה היה אחרת; היה כעס ועוד רגש. פחד?

פתאום רציתי להגיד לו שזה בסדר. שזאת לא אשמתו.

דמעה זלגה במורד לחיי, מיהרתי למחות אותה. אחריה זלגה עוד דמעה. גם אותה מיהרתי למחות. ואחריה מבול של דמעות.

לא נראה שהשיכורים שלמטה הבחינו בזה בחושך. ולא נראה שהיה אכפת להם גם אם כן.

עשרות כפיים לחות החלו לגעת בי ולנסות למשוך את בגדיי, כמו כרישים שמריחים דם.

*

אביה