"אני רוצה לגלות לכם משהו:
אם אתם פוגשים זאב בודד,
הוא לא כזה מפני שהוא נהנה מהבדידות.
הוא כזה מפני שבעבר כבר ניסה להשתלב בעולם,
אבל אנשים ממשיכים לאכזב אותו."
{שומרת אחותי – ג'ודי פיקו}
אני נשענת על הכיור בחדר האמבטיה ומביטה בעצמי. השיער המקורזל שלי עבר מלחמה קשה אך צמודה יש לציין, שבמהלכה הפן הוכתר כמנצח. אחרי שעה ארוכה של אמונה, רצון ובעיקר פן הצלחתי להכניע כל תלתל, וזה בכלל לא גרם לחצי מהשיער שלי לנשור על הרצפה. בכלל לא.
אני מנסה למתוח את שולי שמלת המיני השחורה, שים הכריחה אותי ללבוש למסיבה בערב, בניסיון להאריך אותה ולמנוע מהתחתונים שלי להגיד שלום לעולם, אבל זה חסר סיכוי – השמלה הזאת יותר קצרה מהמשפט וחצי שאדם אומר לי בשבוע.
אני בוחנת את עצמי במראה, לפתע עוברת במוחי מחשבה איומה שמעבירה צמרמורת חלקלקה במורד גבי; אני בוגדת בעצמי. בזהות שלי. הבחורה שעומדת מולי עם השיער החלק, האיפור והשמלה הקצרה היא לא רעה בכלל, היא פשוט לא אני...
אני רוצה שינוי. אני רוצה לצאת יותר, לרכוש חברים, לראות עולם. להפסיק להסתגר בתוך החדר ולברוח אל תוך המחשב כשמשעמם. המחשב אולי עוזר לך לשרוף את הזמן, אבל הוא לא משיב כשמדברים אליו, גם לא מנגב דמעות כשבוכים עליו. הוא קר ומנוכר, לא בשר ודם ולב פועם.
הודעת סמס קוטעת את מחשבותיי. אני נזכרת שעוד כמה דקות אדם אמור לבוא ולהסיע אותי למסיבה של החבר שלו ושל ים, שקד משהו, ולכן כדאי שאני כבר ארד ואחכה לו למטה. הוא אמר לי שהוא נוסע קודם להוריד את ים שם ואז הוא חוזר להביא אותי.
בתנועת יד מהירה אני תופסת את האייפון, אוחזת בו בכף ידי וממהרת לצאת מחדר האמבטיה ולרדת במדרגות לכיוון הדלת. בדרך אני מזפזפת על הודעת הסמס בחוסר עניין. היא ממספר לא מזוהה.
"היי אביה, אדם סיפר לי שנפלת היום במדרגות ושברת את האף ולכן לא תוכלי לבוא היום. תרגישי טוב והי, תסתכלי על הצד החיובי, עכשיו יש לך אחלה תירוץ לעשות ניתוח פלסטי בפנים (תוכלי גם לעשות עוד ניתוחים תוך כדי בעוד מקומות ואף אחד לא ידע...) תרגישי טוב! ים."
אני ממשיכה לבהות בהודעה בהלם ולא שמה לב שאני מתנגשת בקיר. האייפון נופל מידי והתנגשותו ברצפה גוררת רעש חבטה עדין. בתנועה לא רצונית ומודאגת, אני שולחת שתי אצבעות לכיוון אפי וממששת אותו, כאילו כדי לוודא שהוא במקום ושהוא לא נפגע. אני מתכופפת כדי להרים את האייפון שלי בידיים רועדות.
המילים שלו מהדהדות לי בראש. תבואי. תבואי. תבואי.
ההבנה מכה בי כמו סטירה בפרצוף. הוא בחיים לא התכוון שאני אבוא, עוד מהרגע הראשון. הוא נתן לי להתארגן כל היום לערב הזה ולהתרגש, גרם לי לחשוב שהוא יבוא לקחת אותי, אבל בעצם לא תכנן להגיע אף פעם. אדם שיקר לי.
אני נושכת את שפתי התחתונה. אני מרגישה כאילו במקום דם זורם לי בוורידים זעם. זעם קפוא וקר.
אני רצה אל חדר האמבטיה שלי, נשענת על הכיור בעזרת שני מרפקיי ובוהה בבואה שלי מול המראה.
בשביל מה טרחתי בכלל להתאפר ולהתארגן? הערב הזה אף פעם לא היה אמור לקרות עבורי. אני פותחת את הברז ומתחילה לזרוק מים על פניי בפראיות. כפות ידיי מורחות את האיפור בתנועות מסורבלות והמסקרה שלי נמרחת. זה נראה כאילו זולגות לי דמעות שחורות מהעיניים.
"האיפור שלך!" מזדעקת אימא וסוגרת את הברז. מתי היא הספיקה להיכנס לחדר אמבטיה? היא הייתה לבושה בשמלת ערב ועקבים, שערה החום אסוף לפקעת מוקפדת ומגופה נדף ניחוח עדין של בושם.
אני מרגישה איך הגוף שלי רועד והשיניים שלי נוקשות. אני מפנה את מבטי ממנה אבל היא תופסת את הפנים שלי בכוח ומכריחה אותי להביט בה. "מה את עושה? האיפור שלך היה כל כך יפה!" היא העבירה בעדינות את גב כף ידה על פניי בליטוף. היא ניסתה להסתיר את הדאגה שבעיניה אבל ללא הצלחה.
"אוח," היא מצקצקת בלשונה בצער. "אני מאמינה שאפשר לתקן את זה עד שאדם יגיע." היא פתחה את הארון ושלפה משם עיפרון שחור ואיילנר.
חטפתי את זה מידה והנחתי את זה על הכיור. "אין טעם, אימא. אני לא יוצאת בסוף."
"למה לא? אדם אמור להגיע כל רגע לאסוף אותך עם האופנוע, לא?" היא מושיטה לי מגבת נקייה מהארון ואני מנגבת את פניי. אני רוצה להניח את המגבת על ראשי ולהסתיר את פניי מפניה. אני כל כך מתביישת.
אני מכחכחת בגרוני ועונה לה בקול צרוד. "האמת היא שאמרתי לאדם שאין צורך שהוא יבוא, גם ככה אין לי ממש כוח ללכת. אני אלך לישון היום מוקדם יותר." הפטרתי.
אדם מכנה את אימא 'אימא' מאז שהיא נכנסה לחייו בגיל 7. את רענן הוא מכנה בשמו. האירוניה.
הקול של אימא חודר למוחי וקוטע את המחשבות שלי. אני קולטת שהיא המשיכה לדבר בינתיים ואפילו לא שמתי לב. "כן טוב הם זוג מקסים, אין ספק שים מתאימה לו מאוד. אף פעם לא ראיתי אותו שורד עם מישהי יותר מיומיים וזה שהוא גם הביא אותה הביתה זה – "
אני מהנהנת בחיוב ומרגישה איך גוש גדול ומכוער עומד בגרון שלי וחונק אותי. אני מסובבת לה את גבי, פותחת את הדלת וכמעט חומקת החוצה כשלפתע אני שומעת את קולה מאחורי גבי. "אביה, את אור כבוי ויפיפה שמחכה שמישהו ילחץ על המתג וידליק אותו כבר."
***
אני זורקת את האופניים שלי בין השיחים וזורקת מבט לאחור לעברם. אני בספק אם מישהו יוכל לראות אותם בחושך הזה ולגנוב אותם. עד האור הראשון של מחר הן בטוחות.
אני משפשפת את כפות ידי זו בזו ומנערת אותן מהלכלוך של האופניים החלודות שלי שלא נגעתי בהן מאז כיתה ז'. אני בקושי רואה משהו מרוב שחשוך. העצים ברחוב מטילים צל ענק על המדרכה ואני ממצמצת בחוסר וודאות. אני ברחוב קטן יחסית של בתים פרטיים ו-ווילות. אני נושמת עמוק ומנסה להסדיר את קצב נשימותיי אחרי חצי שעה של דיוושים באופניים אתה מרגיש איך האדרנלין זורם בגוף שלך. לאן מכאן? אין לי מושג מה המספר בית שבו המסיבה נערכת.
אני חוזרת במוחי על המשפט שהביא אותי לכאן; אם לא תיקח סיכון לא יהיה לך סיכוי, על מנת לשכנע את עצמי שאני עושה את הדבר הנכון.
אני מתחילה ללכת, בגלל שחשוך כל כך, ההליכה שלי אוטמטית יותר מהירה. 1 וחצי בלילה, אני באמצע רחוב שאני בקושי מכירה, לבד לגמרי, עם שמלת מיני קצרה. המתכון המושלם למפגש עם אנס.
אחרי 5 דקות של הליכה לאורך הרחוב אני עוצרת ומביטה בבית הפרטי שמולי. מוזיקת טראנס חזקה בוקעת מתוכו, כזאת שמרעידה את כל הרחוב. חבורות קטנות של אנשים מתרכזות מחוץ לבית. כמה מהם מחזיקים בקבוקי זכוכית בידיהם, חלקם מעשנים וחלקים סתם מדברים. זה הבית.
אני חוצה את הכביש במהירות ונעמדת מול הבית. אני מרימה את עיניי למעלה ובוחנת את גודלו העצום של הבית הפרטי של הידיד שלהם. הבית הזה לפחות עם שלוש קומות אם לא יותר. הבחור טחון.
אני פוסעת בשביל האבנים המרוצפות שמוביל לתוך הבית ועוברת על פני כמה אנשים בחוץ שהתגודדו. חבורה של בנים שורקת לי בעודי נכנסת לתוך הבית דרך הדלת שפתוחה לרווחה. אני מתחככת בכמה אנשים שיוצאים ונכנסים בכניסה ומשתלחת לבפנים.
המוזיקה כל כך חזקה שאני בקושי מצליחה לשמוע את המחשבות של עצמי.
הסלון שלהם היה עצום מה שגרם לי להרגיש כאילו אני יותר בתוך מועדון ופחות בתוך בית. מלבד כמה ספות מעור בצד, לא היו רהיטים בכלל. כמה פנסים צבעוניים שנתלו על התקרה הטילו אורות צבעוניים בחדר אבל חוץ מזה הכול היה חשוך ואפוף עשן סיגריות. לא היה מקום לזוז, אנשים בכל מקום שבו הסתכלתי. ים צדקה, חצי שכבה נמצאת פה אם לא יותר.
בתוך החדר כולם רקדו. כמעט לכולם היה כוס ביד עם שתייה והיו כמה שהחזיקו בקבוק ביד והתנודדו מצד לצד. בצד ימין של החדר ליד הדלת עמד שולחן גדול עליו הרבה בקבוקי אלכוהול למיניהם וכוסות.
הבטתי בחבורה של בנות שרקדה בצד יחד עם כמה בנים. כולן עמדו על עקבים גבוהים ולבשו שמלות מיני קצרות. הן היו יפיפיות, אחת אחת, אבל מלאות בטונות של איפור ומייק- אפ. הן מסתירות את האני שלהן, מאחורי מסכה של איפור ומייק-אפ. האיפור הגן עליהן. לא יכולת לדעת מה הן מרגישות או חושבות מאחורי הפנים היפות שהן הציגו.
בכל שנייה מישהו אחר התחכך בי. עור אל עור. הצפיפות הייתה בלתי נסבלת והרגשתי איך האוויר נשאב מראותיי לאט לאט.
עקפתי את המעגל הענק של הרוקדים ונכנסתי לחדר אחר. גם שם היו הרבה אנשים, אבל המוזיקה הייתה חלשה יותר ויכולת לשמוע את המחשבות של עצמך. בתוך החדר היה מעגל גדול של אנשים שהתקהלו סביב משהו שלא יכולתי לראות. הם הטיחו את ידיהם על הרצפה, אגרופיהם מתנופפים באוויר בהתרגשות.
הסקרנות גברה עליי. פילסתי את דרכי אל תוך המעגל, דוחפת אנשים ונדחפת על ידם.
"שתה! שתה! שתה! שתה!" צעקו אנשים מכל כיוון.
במרכז המעגל עמדו, עמדו זאת מילה יפה, הם התנודדו מצד לצד ובקושי פתחו את העיניים שלהם. שני בחורים. שניהם התנשאו לגובה של לפחות 1.80. שריריים. נאים.
לאחד היה שיער שחור וקצוץ וזיהיתי אותו מייד. הוא היה מהכיתה הקודמת שלי. את השני לא הכרתי. תווי הפנים שלו היו יפיפיות. עצמות לחיים גבוהות וחותכות ושפתיים עבות. שיערו היה בצבע חום בהיר.
הצעקות שבקעו מהמעגל התגברו. "שתה! שתה! שתה!" צהלו כמה בחורים מהצד וטפחו על הכתפיים שלהם.
שני הבחורים שבקושי עמדו אחזו בידיהם בכוס שתייה עם משקה אלכוהולי לא ידוע. הם שתו אותה בבת אחת, פניהם מתעוותות לשנייה בגועל.
"מה זה?" לחשתי לזאת שעמדה לידי וצפתה בכל המתרחש יחד עם חברותיה המצחקקות.
"וודקה. הם שתו כבר שלושה בקבוקי וודקה."
"כן, את זה הבנתי. אבל למה?"
"תחרות שתייה." היא השיבה בקול הכי רגוע בעולם והמשיכה לעודד.
הקולות במעגל גברו. אנשים נראו כאילו הם אחוזים דיבוק. הפניתי את מבטי אל שני הבחורים והבחנתי שהכוסיות שבידיהם שוב ממולאות עד הסוף.
שפתי התחתונה נשמטה. הם מתכוונים לשתות עד שהם יאבדו הכרה או יותר גרוע מזה? הם גם ככה נראים כאילו הם עומדים להתמוטט כל רגע. והאנשים, הם צופים בזה בשעשוע כאילו זה קרב של תרנגולות או משהו כזה. אני לא מבינה את זה.
היפה מביניהם שתה את כל תכולת הכוס מהר יותר מהשני, מה שזיכה אותו במחיאות כפיים וצהלות של 'איזה גבר'. הוא פקח את העיניים שלו לשנייה אחת, הצלבנו מבטים זה עם זאת. המבט שלו היה כל כך ריקני.
לא יכולתי לסבול את זה. הרגשתי אבודה פתאום. מה אני עושה במקום הזה? ולמה אני מרגישה בודדה גם כשאני בקרב כל האנשים האלה?
פסעתי לעבר החדר שבו כולם רקדו, המוזיקה התחזקה ככל שהתקרבתי, כשלפתע הרגשתי גוף מוצק נצמד אליי. ריח האלכוהול שנדף מפיו חנק אותי.
הסתובבתי אליו. עוד פרצוף זר ומנוכר בין עשרות כאלה. ראשי היה מגולח ופניו עגלגלות וכהות. הוא תפס את ידיי בכוח ומשך אותי אליו, מצמיד את שפתיו לצוואר שלי ומתחיל ללקק באגרסיביות.
אני יכולה להישבע שהשערות שלי סמרו. "לא!" צעקתי נבלעה בתוך המוזיקה שרק גברה יותר ויותר.
אני רוצה ללכת, עכשיו. זאת הייתה טעות רצינית לבוא לפה.
הוא לא זז מלימטר. השפתיים שלו עדיין היו צמודות לצוואר שלי. "אני לא רוצה!" צרחתי והפעם דחפתי אותו ממני. הוא זז כמה סנטימטרים. הצלבנו מבטים זה עם זה; מבט ריקני ושיכור.
הוא הניח את היד שלו המותניים שלו ובתנועת אחת מסורבלת משך אותי אל הגוף שלו שוב. ניסיתי לצרוח אבל הקול שלי שוב נבלע במוזיקת הטראנס. התחלתי להילחץ, הבטתי סביבי והרגשתי איך העיניים שלי עוד שנייה יוצאות מהחורים שלהן; כולם רקדו ואף אחד לא ייחס תשומת לב מיוחדת לעברנו.
הדופק שלי התחיל להאיץ. "אני לא רוצה!" נעצתי את הציפורניים שלי בעורו אבל זה לא נראה כאילו זה הזיז לו במיוחד. הוא הזיז את הפנים שלו מהצוואר שלי וקירב את השפתיים שלו אל שלי. בשלב הזה הידיים שלי כבר היו מלאות בזיעה.
לפתע ראיתי צל מאחוריי. רעש של חבטה התנגן באוזניי וכשהרמתי את מבטי השיכור היה מרוח על הרצפה.
בלעתי את הרוק שלי. בבקשה לא, בבקשה לא. הרמתי את עיניי בעודי מריצה במוחי תפילות קטועות לאלוהים.
המראה של הבחור שנגלה אל עיניי היה מוכר יותר מכל דבר אחר. אדם.
מכל העזרות בעולם, דווקא הוא?
"אביה!" אני מצליחה לשמוע את הדברים שלו בבירור למרות המוזיקה החזקה. מה שאומר שהוא צועק.
בלעתי את הרוק שלי וגירדתי בצוואר שלי במבוכה. שיט
"אדם." אני עונה בקול יבש ומסובבת לו את גבי. אני ממש לא מסוגלת להתמודד איתו עכשיו. אני חייבת לברוח. אני מספיקה לעשות בדיוק צעד אחד הרחק ממנו כשהוא לופת את הזרוע שלי ומסובב אותי אליו.
"אני לא מאמין שבאת לפה!" הצבע אוזל מהפנים שלו. "בשעה 1 וחצי בלילה פשוט יצאת לבד מהבית בשביל להגיע לפה? את משוגעת או מה?"
"שיקרת לי!" התקפתי בחזרה והתנערתי מהאחיזה שלו. הרגשתי איך הכעס בי מתחיל לרקום עור וגידים שוב. "גרמת לי להאמין שתבוא לקחת אותי ולא באת!"
הוא בא לענות כשהשיכור שדחף לפני כמה רגעים חזר משום מקום והניח את הידיים שלו עלי. הוא נצמד אלי שוב, כאילו לפני רגע הוא לא היה שרוי על הרצפה. מעיניו נשפך ים של ריקנות. הוא לא היה שם בכלל, רק האלכוהול שלט עכשיו.
"זוז, יא טמבל." אדם סינן לעברו. השיכור לא זז ולא נראה כאילו הוא שומע אותו בכלל. היה אפשר לראות על הפנים של אדם איך הסבלנות שלו פוקעת. הוא הניף את גב ידו והטיח אותה בפניו של השיכור כאילו היה לא יותר מזבוב טורדני. השיכור מעד אחורה ונפל שוב.
"אביה." אדם נשם עמוק. שני ידיו היו מאוגרפות לצידי גופו ושיניו היו חשוקות. "אני מבין שאת כועסת, אני יודע שהייתי לא בסדר. אבל לא ידעתי שיהיה במסיבה הזאת סמים וכל כך הרבה שיכורים."
המילים הבאות יצאו מפיו בטון כל כך נמוך שלא הייתי בטוחה ששמעתי נכון. "וגם פחדתי, פחדתי עלייך. את רואה מה קרה עכשיו. אם מישהו נוגע בך אני – " הוא רעד מכעס וניער את ראשו בבעתה כאילו הוא חושב על משהו מגעיל שהוא לא יכול לשאת.
באתי לענות לו כשלפתע, זוג ידיים עדינות ורזות נכרכו סביבי ועטפו אותי למשך שנייה אחת יותר מדי.
"אביה!" היא קפצה על רגליה בשמחה וחיבקה אותי שוב. צמידיה הרבים על פרקי ידיה דגדגו את צווארי שעדיין היה מלא בד.נ.א של השיכור.
"ים." עניתי במרירות. הערב הזה יכול להידרדר? היא לבשה שמלה שחורה וקצרה שנראתה לי מוכרת באופן מפחיד. ההבנה הכתה בי. היא נתנה לי ללבוש להערב בדיוק את אותה שמלה.
בלעתי את הרוק שלי. היא נראתה כל כך רזה ודקיקה בשמלה הזאת, לעומת זאת אני בקושי נכנסתי אליה, שלא לדבר על זה שכל רקמת שומן בגוף שלי נדחקה לאחור בשביל זה.
ממש מצא את ההבדלים.
היא לטשה בי את מבטיה. "זה מוזר... את לא נפגעת באף שלך או משהו כזה?" היא הביטה באדם ולחשה לו בשקט במחשבה שרק הוא ישמע 'חשבתי שיהיה לה תירוץ לעשות ניתוח אף'.
הפנים של אדם עטו גוון אדמדם והעיניים שלו היו נעוצות בי כעת. ים הבחינה כך גם והחלה לכרוך את הידיים שלה סביב הצוואר שלו, אבל הוא דחף אותה בעדינות.
"את לא נפגעת באף שלך או משהו כזה?" היא חזרה שוב על דבריה, כמו תקליט שבור.
"הדבר היחיד שפגוע פה הוא המוח שלך!" צעקתי לעברה בכעס.
שניהם בהו בי בהלם. הפה של ים נשמט והיא נראתה כל כך פגועה לפתע.
לא התכוונתי להגיד את זה, סליחה. פתחתי את הפה שלי כדי להתנצל בפניה אבל סגרתי אותו שנייה אחר כך. למרות שהמוזיקה הייתה חזקה ולאורך כל הערב היא צלצלה באוזניי, לפתע כבר לא שמעתי אותה יותר. לא שמעתי יותר כלום. זה הרגיש כאילו כל העולם נעשה ליותר איטי יותר. כבר לא הסתכלתי על האנשים שרקדו וחגו סביבי.
מחיתי את דמעה שזלגה על הלחי שלי. רגע, למה אני בוכה בכלל?
סובבתי להם את הגב ונבלעתי בתוך קהל הרוקדים. שמעתי את אדם קורא בשמי ומנסה לתפוס אותי, אבל זה היה מאוחר מדי. כבר הייתי עמוק בתוך הפרצופים הזרים והמנוכרים ופילסתי את דרכי ללא ידיעה לאן אני הולכת.
יצאתי מהר מתוך מעגל הריקודים ופניתי לתוך מסדרון ארוך שלא הבחנתי בו מקודם. כל שני מטר במסדרון הייתה דלת אחרת. בסוף המסדרון הייתה דלת לבנה עם מנעול כסוף. עליה היה תלוי השלט 'שירותים'. פתחתי אותה במהירות, נכנסתי אל תוך חדר השירותים – שהתגלה כרחב ידיים ובגודל של החדר שלי – ונעלתי את הדלת.
התיישבתי על הרצפה והנחתי את ראשי על ברכיי. ניסיתי בכל כוחי לא לבכות.
לפתע שמעתי קול רעש מוזר. הרמתי את ראשי והבנתי בתדהמה שאני לא לבד. על אסלת השירותים, נשען בחור מעולף למחצה והקיא את כל קיבתו.
הוא הפסיק למשך כמה שניות להקיא והרים את ראשו כדי להביט בי. המבט שלו היה במילה אחת: מיואש. הוא התבוסס בתוך הקיא של עצמו. הפנים שלו היו חסרות צבע והעיניים שלו היו אדומות.
הוא נראה כאילו כל רגע הוא עומד להתמוטט. זיעה הצטברה במצחי. מה אני עושה עכשיו?
לפתע זיהיתי אותו. זה היה הבחור היפה שהסתכלתי עליו מקודם בתחרות שתייה.
כנראה שהוא ניצח בתחרות, אבל הפסיד בקרב מסוג אחר.
*
אביה