"אמא שלי תמיד אומרת שהחיים
הם כמו קופסת שוקלדים,
אתה אף פעם לא יודע מה אתה הולך לקבל."
{פורסט גאמפ – מתוך הספר והסרט}
הרבה אנשים מגדירים 'בדידות' כסיטואציה. סיטואציה מוכרת שהרבה אנשים פוגשים ביום יום. אני מגדירה אותה כרגש, כי בדידות מתחילה קודם כל מבפנים. היא כמו מחלה שבהתחלה תופסת מקום קטן בליבך עד שבסוף היא מתפשטת על פני כל הגוף ואוכלת כל תא חיי. היא נמצאת כל כך חזק בתוכך שאתה מרגיש שבמקום דם זורם לך בוורידים משהו קפוא וקר. וכמו כל מחלה, בהתחלה אתה אפילו לא מודע לזה שאתה חולה. לי לקח הרבה זמן לקבל את זה שאני בודדה. ההכחשה היא מקום נוח לחיות בו, מקום חמים. כששאלות כמו: למה אין לי חברות, או למה אני מבלה הרבה זמן ביום על המחשב בצ'טים צפו בראשי, דאגתי מהר להדחיק אותן או שעניתי לעצמי שזה בסדר וזה טבעי.
והתירוץ הזה באמת עבד להרבה זמן. אבל בשלב מסוים, זה לא הספיק לי. רציתי עוד. הרצון לחיות ולהתרגש התחיל לקונן בי. הרצון להיות נאהב וגם לאהוב התחיל להשתלט עלי. רציתי לטרוף את כל מה שהחיים אף פעם לא נתנו לי.
אני מניחה שפשוט רציתי מישהו לרוץ איתו. כמו עכשיו למשל.
***
אחרי שהג'ינס נקרע לי, הצלחתי לקשור סביב החלק האחורי שלי ג'קט ארוך שכיסה את החור הענק בג'ינס וככה הסתדרתי עד סוף היום. כצפוי, אף אחת מהבנות בכיתה לא פנתה אלי יותר אחרי התקרית הזאת. כשמחוגי השעון בכיתה הראו 2:15 והודיעו שהיום נגמר, ברחתי. מעל 4 שעות פשוט רצתי עם ג'ינס קרוע וג'קט בית ספר ישן קשור עליו. עצרתי רק כדי להסדיר את נשמותיי עד הריצה הבאה. מריצה לריצה הרגשתי איך אני מפסיקה לחשוב, מפסיקה להרגיש.
עד שהוא סימס לי והרגשתי איך כל המחשבות חוזרות אליי.
"איפה את? אימא עוד מעט באה והיא תדאג" אדם.
נשכתי את הלשון שלי. למשך כמה דקות באמת רציתי להתעלם אבל אז הגעתי למסקנה שבשלב מסוים אני אצטרך לחזור הביתה. הרמתי את מבטי כדי לוודא את הרחוב שאני נמצאת בו. חצי שעה מהבית, פשוט נפלא.
"תגיד לה שאני אצל חברה" סימסתי בחזרה. תחושה של מרירות תקפה את גרוני. מעל ל-4 שעות לא הייתי בבית, והוא אפילו לא טרח לבדוק אם אני בסדר אחרי היום הזה. הוא פונה אלי רק מחשש שאימא תדאג לי שאני לא בבית.
"אין לך חברות להיות איתן והיא יודעת את זה" הסמס מכה בי כמו אגרוף. זאת האמת, אז למה זה עדיין כואב אחרי כל השנים האלו? האם הכאב שנובע מהעובדה הזאת איי פעם ידעך ויניח לי לנפשי?
לאחר כמה שניות הוא מסמס שוב; "אני בא לקחת אותך, תסמסי לי ת'כתובת"
אני נושמת עמוק ובלית ברירה מסמסת לו את הכתובת, אני יודעת שאם אני לא אעשה את זה הוא לא יפסיק להציק לי. הוא בא אל המקום תוך 7 דקות עם האופנוע האפור והגדול שלו. אני יושבת על הספסל ובוהה בו מתקרב אלי עם האופנוע.
הוא עוצר את האופנוע וזורק אלי את הקסדה. "יאללה תעלי, יש מצב נספיק להגיע לפניה."
אני לא יודעת למה אפילו ההתנהגות שלו מרגיזה אותי כל כך. אני זורקת עליו את הקסדה בחזרה ומתחילה ללכת ממנו.
הוא מביט בי למשך כמה שניות בהלם וכשהוא רואה שאני באמת מתרחקת הוא יורד מהאופנוע ולופת את המרפק שלי חזק. הוא מסובב אותי אליו באגרסיביות. "את גורמת לי לבוא לפה ואז את הולכת?" גבותיו מתכווצות בכעס.
"אם ככה אתה בוחר לראות את זה, אז כן." אני מתקיפה בחזרה ומשתחררת מאחיזתו.
הוא חוסם את הדרך שלי עם גופו. הכעס בפניו מתחיל להיווצר. "את ידעת שאני אבוא ועכשיו את פשוט הולכת! תעלי על האופנוע, אני לא צוחק איתך."
"לא." אני משיבה בקור. זעם מבעבע בתוכי ואני אפילו לא יודעת למה. אני מרגישה כאילו כל רגע אני עומדת להחטיף לו אגרוף בפרצוף.
"את כזאת דרמתית ובכיינית, אלוהים, אני לא מאמין!" הוא מטיח בי.
כל הכאב שהדחקתי למקומות האפלים בראשי, כל הכאב הנפשי שניסיתי למחוק באמצעות כאב פיזי, באמצעות ריצה, מציף אותי.
"זה כל מה שאני בשבילך אחרי 11 שנים הא?!" קול מלא בכעס ומרירות נשמע ברקע השיחה. קול כאוב.
"מה..? על מה את מדברת – "
"אנחנו מכירים אחד את השני כבר 11 שנה! 11 שנים שבהם אני ואתה עשינו הכול ביחד! גידלו אותנו כשני אחים לכל דבר – " הקול הזועם שנשמע ברקע מגמגם לרגע. "אנחנו ישנו יחד ואכלנו מאותו שולחן ואהבנו את אותם ההורים למשך 11 שנים! איך אתה מעז לירוק לי ככה בפנים? איך שכחת את כל הזיכרונות ילדות שלנו יחד?"
רק באותו הרגע שאני סוגרת את הפה שלי ונושמת עמוק, אני מבינה שזו הייתה אני. הקול הזה היה שלי. ההבנה הזאת מזעזעת אותי ועם זאת מחזקת אותי.
"אם זה בגלל שאני לא מכיר בך כאחותי בבית ספר – " הוא פותח את דבריו לאחר כמה שניות של שקט.
אני קוטעת אותו. "זה לא בגלל שאתה לא מכיר בי כאחותך בבית ספר! זה בגלל שאתה לא מכיר בי כאחותך בבית! זה לא אומר שהייתי מתנגדת לזה שתכיר בי בפני חברים שלך, כמובן... זאת בקשה גדולה מדי לבקש נכון?" אני כבר לא מצליחה לעצור את הארס שבי.
"אביה, אנחנו אחים חורגים. ההורים שלנו החליטו לחיות יחד ולכן גודלנו בתור אחים. אבל אין בינך לביני שום קשר דם ולכן – "
אני משפילה את ראשי בעל כורחי לרצפה. אני מרגישה איך הדמעות נקוות בזוויות עיניי. למה?
"הבנתי אותך." אני אומרת ומתחילה ללכת.
"את לא הבנת כלום! פשוט תעלי על האופנוע ובואי הביתה כבר." אני שומעת את פסיעות נעליו, נעות בעקבותיי.
אני עוצרת לרגע. "אל תתקרב! הבנתי אותך." אני מסננת וממשיכה ללכת.
***
אחרי אתמול לא ממש היה לי כוח ללכת לבית ספר ולפגוש בכיתה החדשה ומסבירת הפנים שלי. העמדתי פנים בפני אימא שיש לי חום (מדהים שעד היום הטריק של להרטיב את המודד חום במים חמים עדיין מציל אותי כל פעם מחדש). כפות הרגליים שלי עדיין כאבו מאתמול, ויכולתי להישבע שהיום בבוקר כשעמדתי מול המראה התנפחו לי קצת הברכיים, ככל הנראה מזה שהתלהבתי מעצמי מספיק כדי להרגיש 'פורסט גאמפ' ולדפוק ריצה של 4 שעות. כמובן גם ההליכה של החצי שעה אחר כך עד הבית (אותה אני מגדירה כהליכת-אני-מצילה-את-טיפת-הכבוד-העצמי-שנותרה-בי) לא ממש תרמה למצב. ועל כן נאמר: בשביל כבוד צריך לעבוד.
החלטתי להיכנס להתקלח ולפנק את עצמי באמבטיית קצף. מילאתי את המים מהר, הורדתי את הבגדים וטבלתי את כפות הרגליים שלי בהיסוס במים החמים.
רעש רשרוש המפתחות גרם לי לקפוץ בהפתעה. תמיד הייתה לי שמיעה ממש טובה והפעם יכולתי לשמוע בבירור את הדלת נפתחת ופסיעות רגליים מתופפות על הרצפה.
כנראה אדם שכח משהו. כרכתי סביבי את המגבת ויצאתי במהירות החוצה כדי לוודא שזה הוא. נכנסתי לסלון וראיתי שאין שם אף אחד אז פניתי למסדרון והורדתי את הידית הכסופה של הדלת של אדם, פותחת אותה בעדינות.
"אמא'לה!" זעקה נשית ודקיקה אך עם זאת חזקה בצורה מפחידה נשמעה. שפתי התחתונה נשמטה.
התמונה שנתגלה לעיניי הייתה מטרידה; אדם עם שיער פרוע, חסר חולצה ובחורה. לא היה מקום לספק, הפרעתי להם להימרח אחד על השני או משהו כזה.
הם בהו בי בהלם. אדם נראה מוטרד, היא נראתה מבועתת.
הידקתי את המגבת שלי אל גופי ונעתי אחורה אוטמטית כשלפתע הבחנתי בפנים של הבחורה. מצמצתי בחוסר אמונה. יכול להיות...?
"אביה?!" היא שאלה בקולה הצייצני לפני שהספקתי לסובב את גבי ולברוח לאמבטיה. כן זאת היא. אין ספק.
"ים." הגרון שלי מתייבש רק מלהגיד את השם שלה.
"מה את עושה פה?" כמובן שהיא תשאל את השאלה שהתשובה שלה דיי מובנת מאליו. אני מביטה אל אדם, שעדיין יושב בחדר בלי חולצה ובוהה בשתינו. סימני אודם מרוחים במורד צווארו. בא לי להקיא.
"היא אחותי."
אני בולעת את הרוק שלי. למה לעזאזל פתחתי את הדלת??
ים קופצת על רגליה ומתקרבת אלי. שלוש כפתורים פתוחים בחולצה המכופתרת שלה חושפים מחצית מחזה. שאני אמות. "אתם אחים?! אבל איך לא ידעתי על זה בכלל?"
"טכנית אנחנו לא בדיוק – " אני באה להגיד לגברת 'בא-לי-לצעוק-לכל-העולם-שרואים-לך-את-הפד-בתחתונים' את האמת כשאדם קוטע אותי.
"לא יצא לי לספר לך שיש לי אחות קטנה. רציתי להציג בפניכן בצורה קצת אחרת."
אוי תמכור את השטויות שלך למישהו אחר.
"כן..." אני מהנהנת במבוכה.
לכמה שניות ההבעה של ים נשארת כרגיל ואז משהו בה מתעוות והיא נראית כאילו היא חווה פרכוסים בשלב מתקדם. אני יכולה לראות דרך העיניים שלה את הסרט שעובר לה בראש. ואז אני רואה רק דבר אחד; פחד.
"ואוו אביה, אני מה-זה מצטערת, לא ידעתי שאת אחות של אדם! סליחה, יואו."
אני מתאפקת שלא לגחך. היא באמת ובתמים חושבת שלאדם זה יזיז אם היא תרד עלי או תציק לי. אולי היא מפחדת שהוא יזרוק אותה מזה שהיא יורדת על אחותו או משהו כזה. וואו, המצב שלי באמת פתטי.
"הא-אה," אני משיבה בהמהום.
העובדה שהיא מוכנה להיות נחמדה אלי רק בשל העובדה שאני אחות-של ולא בשל מי שאני מכעיסה אותי. לפניכן שהייתי עבורה רק 'אביה' היא התייחסה אלי בצורה משפילה ועכשיו שאני 'אביה, אחות של אדם' המצב השתנה.
"מצטערת שהתפרצתי ככה, תמשיכו בעיניינכם, ביי." אני כמעט מגיעה אל הדלת, אני כבר רואה את האור שבמסדרון כשאני שומעת אותה מאחוריי.
"רגע, אביה! תקשיבי, את רוצה לבוא איתי ועם אדם מחר למסיבה שתהיה בבית של ידיד? הוא אחד הטחונים – יש לו בית של 4 קומות וגם בריכה... כל הכיתה שלנו כמעט תהיה שם, שלא לדבר על חצי שכבה." היא מוסיפה בקול זהיר ומהוסס.
"תבואי." אומר לפתע אדם בקול רגוע.
כמה עוד הזדמנויות יהיו לי להכיר חברים או להתחבר אל הכיתה החדשה שלי?
אני מסתובבת אליהם. למשך 5 שניות אני באמת ובתמים באה להגיד לא כשלפתע הראש שלי נע לבד למטה ולמעלה ואני מגלה שמשהו בי מהנהן בהסכמה.
עד לפעם הבאה,
אביה