ילדת כאפות

1:23

אני לא מצליחה להירדם. אני מתהפכת שוב ושוב על המזרון הקשה ומחליפה צד, בתקווה שזה יעזור לי להירדם – אבל שום דבר לא מכבה את ההתרגשות המטורפת שזורמת לי בוורידים. חריקת הדלת הצורמת והאור שחודר אל החדר לפתע גורמים לי להסתובב בבהלה. הצל של אמי עומד בפתח הדלת.

"הי מתוקה, את ישנה?"

אם את מגדירה שינה כ-10 דקות של חסד שבהן לא חשבתי שאני עומדת לקבל התקף לב ולא הרצתי סרטים לגבי איך יהיה מחר, אז נגיד שכן.

"כן," אני ממלמלת, "רצית משהו?"

היא מתקרבת אלי בזהירות ומניחה את גב כף ידה על הלחי שלי. "רק רציתי לאחל בהצלחה מחר, אני יודעת שזה קצת מפחיד, אבל ככה זה כל ההתחלות. את תסתדרי, אני מאמינה בך."

אל תאמיני בי. אני לא מאמינה בעצמי.

"ברור..." אני מאמצת את כל הכוחות שבי על מנת להישמע מלאת ביטחון, אבל הקול שלי רועד באמצע.

"דרך אגב, ראית את הבגדים שקניתי לך ללבוש מחר?"

את מתכוונת לבגדים שגורמים לי להראות כמו מורה ללשון?

"כן. תודה."

"יופי! אז לילה טוב." היא נשמעת כל כך שמחה שזה שווה בשבילי הכול.

***

קרני השמש שחודרות אל החדר שלי דרך התריסים הסגורים מזכירות לי שזהו בואו של בוקר חדש, שטומן בתוכו הזדמנויות חדשות. אני מפהקת באילוץ אחרי לילה של חוסר שינה ולובשת בחוסר רצון את הבגדים שאימא קנתה לי 'באדיבותה'. הלבוש שלי כולל חצאית שחורה ורחבה שמגיעה לי עד הברך, וחולצה משוחררת בצבע לבן עם פרח גדול עליה.

אני פוסעת אל הסלון באיטיות.

"איפה אימא ורענן?" אני שואלת את אדם שזרוק על הספה ובולס קערת דגנים תוך כדי צפייה בבוב-ספוג.

צפייה בבוב-ספוג בבית משפחת שפירא-קרני זה עניין של מה בכך.  בוב-ספוג אף פעם לא הפך לילדותי מדי בשבילנו, גם בחלוף השנים. ימים שלמים שאני ואדם היינו שורפים בצפייה בבוב-ספוג. רק שפעם היינו צופים בו ביחד, היום כל אחד עושה את זה לחוד.

"יצאו מוקדם," הוא משיב בין ביס לביס.

"מה הקטע של הבגדים?" אדם סורק אותי מכף רגל עד ראש תוך כדי התמתחות.

אני מזדקפת בחוסר נוחות. "אימא קנתה. לא היה לי נעים ממנה."

הוא מפלבל בעיניו. "ומעצמך נעים לך?" הקול שלו כל כך עוקצני.

"זה לא כזה נורא..."

"ברור שלא, אם את הולכת לכנס של מורים ללשון. זה כמעט סקסי."  הקול שלו חצי משועשע חצי מלא רחמים. "אבל ידעתי שזה יקרה. קחי את זה." הוא

מניד את ראשו לכיוון שולחן האוכל.

אני מסתובבת אחורה בעקבות המבט שלו, ומבחינה בשקית כחולה וקטנה שעומדת על שולחן האוכל.

אני בולעת את הרוק שלי. "מה זה?"

"

בשבילך." הוא אומר בטון שקשה לי לפצח. אני אוחזת בשקית הכחולה ופותחת אותה. אני ממצמצת בחוסר אמונה.  בגדים. יש שם בגדים.

"וואו. לא היית צריך, באמת!" אני לא מצליחה לעצור את ההפתעה שבקולי.

ממתי הקמצן הזה הפך להיות כזה נדיב? ויש לו גם אחלה טעם בבגדים... אני חושבת לעצמי תוך כדי פשפוש בשקית.

התשובה שלו ממהרת להגיע אחרי חצי שנייה, כאילו הוא קורא את מחשבותיי. "לא קניתי אותם, כמובן. השאלתי מהחברה שלי." הוא אומר בטון כמעט מתגונן.

אני בוחנת את הבגדים. יש ג'ינס צמוד בעל גזרה גבוהה וחולצת צווארון בצבע לבן. הג'ינס נראה כאילו הוא הוכן במיוחד עבור הבובת ברבי שהייתה לי בכיתה ג'.

אני מגרדת בראשי באי נוחות. "אין מצב שזה עולה עלי. אבל תודה בכל מקרה, זה אולי הדבר הכי נחמד שעשית עבורי מאז שרענן התחיל להתקרח. בקיצור, מאז הנצח."

תחושה של החמצה ממלאת אותי מבפנים. הבגדים של החברה-משקל-נוצה שלו ממש יפים. אני באמת מקללת את כל השנים שבהם הטבעתי את היגון שלי במנות סביח ופלאפל.

"זה יעלה עלייך. את בקושי מכניסה פירור לפה כבר שלושה ימים, אז פשוט תצטרכי להתאמץ קצת כדי להיכנס לזה."

אוקי. איך הוא יודע על זה לעזאזל?

אני רצה אל האמבטיה ומחליפה בגדים. אל החולצה אני מצליחה להשתחל ממש במהירות אבל אל המכנסיים זאת כבר משימה. במשך דקה שלמה אני

נאבקת עם המכנסיים עד שהם נסגרים עלי, וגם אז אני מרגישה כאילו זה בלון שעשוי להתפוצץ כל רגע.

רגע. יכול להיות שאח שלי החליט פתאום שהוא אוהב אותי, ושהוא הולך להיות אח טוב כלפיי? אני לא אסלח לעצמי אם אני לא אנסה.

"אז אתה מסיע אותי על האופנוע עכשיו כן?" אני רצה אליו תוך כדי נעילת נעליים וכמעט מחליקה. יופי. אני ממש טובה בלהכניס דברים בצורה עדינה לשיחה.

"לא." הוא יורה את התשובה בלי להניד עפעף. אני מתעלמת בכוח מהקרירות שבקולו. הוא תולה את התיק שלו על הכתף ופותח את הדלת. אני לא

יודעת מאיפה אני אוזרת את האומץ לעשות את זה, אבל אני הולכת אחריו לעבר האופנוע שלו ועולה עליו שנייה לפניו.

"אם אתה לא תסיע אותי, אני אאחר ליום הראשון." אני עוטה על פניי את המבט שהכי קרוב לכלב עזוב שאני מצליחה להקריץ על הרגע. "אם אתה לא רוצה שיראו אותנו יחד, פשוט תוריד אותי קצת לפני."

אני אומרת בצחקוק של הרגע.

"אני באמת לא רוצה שיראו אותי איתך." הכנות שבקול שלו כל כך חזקה, שאני מרגישה שאני עומדת ליפול מהאופנוע כל רגע. אני נושכת את שפתי התחתונה עד שאני מרגישה שהיא עומדת לדמם ולא אומרת כלום. הוא משפיל את מבטו לרצפה ופולט אנחה כבדה. לפתע הוא מושיט לי קסדה ועולה על האופנוע. הוא מתניע את האופנוע בתנועה נונשלנטית ויורד אל הכביש. אוויר עף לי לתוך הפרצוף ואני מצמידה את שוקיי אל גוף האופנוע.

"תודה על הבגדים. באמת הצלת אותי הפעם." אני אומרת קצת לפני הפנייה לרחוב הלל.

הוא אפילו לא עונה לי.

המשפט "אני באמת לא רוצה שיראו אותי איתך" מהדהד לי בראש. איך הגעתי למצב שאפילו אח שלי מתבייש בי? למרות שהוא נוסע מהר ואני מרגישה כאילו כל רגע אני עומדת לעוף, אני מפחדת להחזיק בו. אני מפחדת מהדחייה שלו. אנחנו טסים על הכביש ואני בקושי מספיקה לקלוט פרצופים של אנשים במכוניות, כי הוא כל הזמן עוקף אותן. אני מחליטה לנסות לאחוז בו למרות הכול. אני מצמידה את כפות ידיי לגב חולצתו בעדינות. למה אני רועדת כאילו אני נוגעת באדם זר?

"תחזיקי במיכל דלק." קול זר אך עם זאת מוכר עד כאב נשמע ברקע.

השפה התחתונה שלי נשמטת. בהתחלה אני לא מרגישה כלום, רק המשפט שהוא אמר מתנגן באוזניי. ואז הוא מחלחל אליי. ואז כואב לי. כאילו מישהו לקח את הלב שלי ועבר עליו עם משאית. אני רוצה לשחרר את החולצה שלו, אבל הידיים שלי נתקעות ומסרבות לזוז ולהניח לו. האצבעות שלי פוכרות חזק בחולצה. לפתע אני מרגישה שאני מאבדת את האחיזה בו. הוא עוצר בפתאומיות ורעש חריקה צורם מכה באוזניי, אני מרגישה איך האוויר מוטח בפרצוף שלי כמו כאפה. אני כמעט נופלת אבל בסוף מצליחה לשמור על איזון ומתייצבת על גבי האופנוע. אני חושבת שהלב שלי עומד לצאת מהחזה עוד רגע מרוב פחד.

"התחרפנת לגמרי?! כמעט הרגת אותנו-" "רדי מהאופנוע!"

אני מתנשפת. "מה עשיתי..? למה-"

דרך הקסדה השחורה שלו אני מצליחה לראות רק את העיניים שלו. הן נעוצות בי כל כך חזק. אש יוקדת בתוכן. "אני לא יכול! אני פשוט לא..."

אני לא מצליחה להבין מהמשפטים הקטועים שהוא זורק על מה הוא מדבר. אני עד כדי כך מזוהמת בעיניו שהוא לא יכול לשאת את המגע של ידיי?

דמעות מציפות את עיניי ואני לא מבינה אפילו למה. למה הוא אומר לי את זה? אני זורקת לו את הקסדה ומסובבת לו את גבי. אני לא רוצה שהוא יראה שהדברים שהוא אומר פוגעים בי.

ואני הולכת. הרחק ממנו.

***

אני רצה הכי מהר שאני יכולה על מנת להגיע לכיתה. אני יודעת שככה או ככה כבר איחרתי לשיעור הראשון, ועדיין אני לא יכולה להפסיק לרוץ. הרגליים שלי סוחבות אותי קדימה ואני יכולה לשמוע את הפעימות לב שלי מואצות.

אני מתקרבת אל הדלת של כיתה י"א 10 וכמעט מתנגשת בה מרוב שאני בולמת מהר. אני מנסה להסדיר את קצב הנשימות שלי ותוך כדי גם מיישרת את החולצה הלבנה והמכופתרת שלי. אני מניחה את כף ידי על הידית ומושכת אותה למטה. הדלת נפתחת ומלמולי רעש נרגשים מקיפים אותי.

"איחור אופנתי?" מורה צעירה בעלת שיער שחור וחצאית תכולה שמגיעה לה קצת אחרי הברך מסמנת לי עם ידה להיכנס ומתקדמת לקראתי. "ברוך הבא!"

אני מסובבת את ראשי אל הכיתה ומחייכת בחשש אל כל הפרצופים החדשים שבוהים בי. מזווית עיני אני מזהה את אדם. הוא יושב בשורה האחרונה באמצע ונמנע מלהביט בי. אני תרה בעיניי אחר מקום פנוי, אבל לפני שאני מספיקה אפילו לעשות צעד לעבר השולחנות המורה הצעירה שמה יד קלילה על כתפי.

"את מוזמנת להציג את עצמך."

"אה." כל העיניים שבכיתה ננעצות בי כמו חיצים. "אני אביה קרני, נעים להכיר את כולם."

למשך כמה שניות משתרר שקט בכיתה כשלפתע קול לא מוכר נשמע בכיתה.

"את מכיתה יא"2. אני ראיתי אותך פה כבר."

אני עוצמת את עיניי. "כן. אתה צודק." אני עונה ואני אפילו לא יודעת למי.

"אז מה את עושה פה? למה עברת?" שואל קול אחר, הפעם נשי ודק.

אני לא עונה. אני מגרדת בראשי באי נוחות. לא תיכננתי מה להגיד במצב הזה. אני מחפשת את אדם בין כל הפנים הזרות, מחפשת משהו חם, משהו מוכר. אבל הוא מסיט את מבטו לקיר הלבן והמקולף ומתעלם ממני לחלוטין.

את רק זרה עבורו מזכיר לי קול בתוכי.

"לא הציקו לך וירדו עלייך ביא"3? את היית ילדת כאפות שם לא? זאת הסיבה לזה שעברת אלינו?" מגחכת אחת הבנות מהשורה השנייה.

המורה שולחת לעברה מבט מתרה וממלמלת דברי אזהרה.

זה מרגיש כאילו החדר מסתובב סביב ואני מאבדת שיווי משקל. "אם את רוצה לדייק – אז ביא"2. וכן."

היא מחייכת חיוך שבע שגורם לי להרגיש כעס בתוכי. היא שואבת כוח מהכאב שלי.

"אני לא מתביישת בזה, את יודעת." אני אומרת פתאום, מה שגורם לילדה הזאת להרים את ראשה בהפתעה. "זה נכון, ירדו עלי והציקו לי כל יום מחדש, איך קראת לזה? 'ילדת כאפות'. אין לי במה להתבייש, זה הם שצריכים להרגיש בושה ולא אני."

שקט משתרר בכיתה. אני מתיישבת באחד מהכיסאות הפנויים בכיתה ומתעלמת ממבטי ההלם שעוטים חלק מהילדים. הם עדיין נועצים בי מבטים, אבל המבטים האלה לשם שינוי כבר לא גורמים לי להרגיש מבוכה. אני גאה במי שאני.

ואני כבר לא מחפשת את אדם בין כל הפרצופים בכיתה.

אני מרגישה רטט בכיס המכנסיים שלי ושולפת את האייפון שלי מתוכו. "עשית טעות." אדם.

אחרי שעתיים ברצף של ספרות שבהם ישבתי בשקט על הכיסא שלי ונתתי למוח שלי להירקב תוך כדי שרבוטים לא ברורים על 'אנטיגונה', יצאנו לשיעור ספורט. הרגשתי כאילו אני עומדת להתפוצץ מרוב התרגשות. אלף רגשות התערבלו בתוכי. זה קורה. אני בכיתה חדשה. הזדמנות חדשה.

אני בקושי מקשיבה למורה שמסבירה שהולכים לשחק עכשיו כדורעף ושצריך לעשות כוחות. אני יושבת יחד עם כל שאר הבנות ומחכה שיבחרו בי. אני דווקא די טובה בכדורעף.

וככה בכל פעם הן קוראות בשמה של בת אחרת, והבת הזאת נעמדת בשמחה ומצטרפת לקבוצתה. בת אחר בת, קמה בשמחה.

"אבי-" זאת שעושה את הכוחות מכחכחת בגרונה. אני מרימה את ראשי בתקווה. "אביגיל."

אביגיל קמה עם הקוקו המתנופף שלה ונמתחת לקראת המשחק.

אני תוהה במוחי מה היא מרגישה ברגעים האלו. תמיד רציתי לדעת איך מרגישה בת שנבחרת על ידי ראש הקבוצה. שייכת? רצויה?

אני כל כך רוצה שהן יקראו בשמי, אבל הן לא קוראות ואני נשארת אחרונה לשבת על הספסל. המורה לספורט אפילו לא מביטה בי. "את בקבוצה של ים."

מתוך הקבוצה של ים עולים מלמולים נרגזים. "היא יכולה להיות עם הקבוצה השנייה, זה בסדר." אומרת ים. אני מביטה בה למשך כמה שניות ואז אני מזהה אותה. זאת אותה אחת שדיברה אליי גם בשיעור הראשון.

"לא, היא איתכם." המורה לספורט מנפצת את התקווה של הקבוצה.

אני רוצה להוכיח לקבוצה שלי שלמרות שהם לא רצו בי, הם קיבלו משתתפת פעילה וחזקה שטובה בכדורעף, ולכן למרות שהג'ינס שאני לובשת לוחץ על הבטן שלי בטירוף וזה מרגיש כאילו כל רגע הוא עומד להיקרע, אני לא מפסיקה. אני מוסרת ומעבירה הכי חזק שאני יכולה. אני זורקת את הכדור כל כך חזק מבעד לרשת שהקבוצה השנייה לא עומדת בזה.

עד סוף השיעור אנחנו מנצחות. אני שולפת את האייפון שלי מתוך הכיס וכותבת לאדם: "אז מה הייתי אמורה לעשות? להתכחש לעבר שלי ולמי שאני?"

אני מתחילה ללכת כשלפתע קולות מצחקקים מאחוריי גורמים לי לעצור ולהסתובב.

חבורת של ארבע בנות בוחנת אותי בזלזול. אני סורקת אותן במהירות. שלוש מהן אני לא מכירה אפילו ואחת מהן אני מזהה מיד – ים. השיער החום הארוך והגולש והחיוך המלאכותי לא יכול להטעות.

"אחלה של משחק, אביה," זורקת אחת מהן. הנמוכה שביניהן.

אני מרגישה בכיס הג'ינס הקדמי שלי אבל מתעלמת ממנו.

אני משתדלת לחייך. "תודה, בחיים לא הזעתי ככה. היה לי חשוב שהקבוצה תנצח."

היא מפלבלת בעיניה ולוחשת משהו לחברה שלה והן צוחקות יחד. גבותיה של ים מתכווצות והיא קוטעת אותן. "די, בנות אל תהיו כאלה רעות. תגידו לכאפות מה הבעיה וזהו."

כאפות. כאפות. כאפות  עוד כמה הסטריאוטיפ הזה ימשיך לרדוף אחריי? האם אי פעם אוכל להשתחרר ממנו? האם כל מה שהן רואות בי זאת המילה הזאת? אני כאפות ולא תו יותר מזה?

הן משתתקות ומחליפות מבטים זו עם זו. בדיוק באותה שנייה המורה לספורט אומרת שאפשר כבר ללכת, וקבוצה גדולה של בנות עוברת דרכינו, חלקן עוצרות ומתאספות לראות על מה המהומה. ממש כמו כרישים שמריחים דם.

את המשפט הבא ים אומרת בכל הכי חזק שהיא מצליחה לגייס, כדי לוודא שכל הבנות באולם ישמעו את זה. אבל אני בקושי מצליחה לשמוע אותו. אני רק שומעת המילה כאפות בראש שלי.

"אביה, הג'ינס שלך נקרע. את לא רואה שמאחורה רואים לך את כל התחתונים? מה זה שם בקצה דרך אגב, פד?"

המשפט הזה מכה באוזניי ואני מאדימה. אני מסובבת את ראשי לאחור רק כדי לגלות שיש חור ענקי בג'ינס שלי שבכל תנועה שאני עושה הוא רק גודל יותר. כמעט כל התחתונים שלי גלויות ואם זה לא מספיק אז אפשר לראות גם את ההתחלה של הפד שלי.

אני רוצה למות.

"אוי. הוא באמת נראה ממש לחוץ עליה גם בתחילת היום שהיא נכנסה. כאילו היא בקושי נכנסה אליו." אני שומעת מישהי מעירה מהצד.

מה חשבתי לעצמי? הג'ינס הזה קטן עלי באיזה שתי מידות. והחולצת המכופתרת הזאת! אוי זאת כל כך לא אני. אני מגעילה את עצמי.

אני פורצת מתוך מעגל הבנות שהתכנס סביבי.. אני נזכרת באסמס של אדם ופותחת את האייפון. על המסך כתוב: "אם לא מרפים מהעבר הוא הופך להווה."

אני מרגישה איך גוש גדול נוצר בגרון שלי. אני מנסה לנשום אבל לא מצליחה. הדמעות מתחילות לזלוג על לחיי ואני מוצאת את עצמי שוב פעם רצה, רק שהפעם אין לי אפילו לאן לרוץ.

עד הפעם הבאה,

אביה