מכורה לאוכל

זהו מכתב שהגיע למדור זה ולא למדור ייעוץ.
אנו מציעות לך, הגולשת, לשלוח מכתב למדור ייעוצי
וגם לשוחח עם יועצת פנים אל פנים. בהצלחה!

לכל מי ששם...
אני רוצה בעיקר לשפוך את הלב לגבי המשקל שלי... אני יודעת שאתן חושבות שזו עוד הרצאה על בולימיה ואנורקסיה אבל זאת לא אז בבקשה תמשיכו לקרוא...
מאז שהייתי ילדה אני ילדה שמנה. כשהייתי יותר קטנה לא שמתי לב גם לא הייתי מאוד חריגה- רק קצת שמנמונת יותר מהאחרים, לכן אני גם חושבת שאימא שלי לא ניסתה לעזור- פחות ממתקים ויותר ירקות, אבל אימא שלי הייתה אנורקסית לכן אני חושבת שהיא חשבה שזה נורמלי. אבל בכל שנה זה החמיר. ורק בכיתה ד' אני ואימא שלי שמנו לב שזה כבר לא בסדר. הלכתי לדיאטנית של קופת חולים ועוד שתיים פרטיות וזה לא עזר. בסוף החלטתי שאני בעצמי עושה משהו. קראתי ספרים על תזונה והשתמשתי בחומר שנתנו לי הדיאטניות וסידרתי לעצמי תפריט, נרשמתי לחדר כושר, הלכתי כל יום ברגל מהבית ספר וביקשתי מאימא שלי שתפסיק לקנות ממתקים וכאלה. וזה ממש הצליח עד שיום אחד היה יום הולדת לאחותי ונשארו המון ממתקים ועוגה. זה היה בחופש פסח. אז כשהלכתי לאכול את ארוחת הבוקר הרגילה שלי שמורכבת מגרנולה וחלב דל שומן ראיתי את העוגה והממתקים. אכלתי משהו כמו שליש עוגה ושלושה חטיפים לפני ששמעתי רעשים והחבאתי כל מה שהצלחתי כדי לאכול אחר כך. ידעתי שרימיתי את עצמי אבל לא יכלתי לשלוט בזה. באותו זמן עבדתי- הוצאתי את הכלבים של השכנים בבוקר בצהרים ובערב וכל יום קיבלתי 50 שקל. עד אותו יום הייתי שמה אותו בקופת חיסכון כדי שכשאני אגיע למשקל היעד שלי אני אקנה לעצמי המון בגדים חדשים. מאותו יום התחלתי לקחת את הכסף ולקנות ממתקים. בשבוע הראשון הוצאתי רק 5 שקל אחר כך 25 ובסוף הוצאתי 50 שקל על ממתקים בערך פעם ביומיים. הגיע הקיץ ולא היה לי כח לחזור כל יום ברגל מבית הספר. החדר כושר נמצא במרחק של רבע שעה הליכה מהבית שלי וכשסוף סוף היה לי חשק לצאת לא היה לי כח להתעמל. הלכתי בקצב מאוד איטי בהליכון ובקושי נשארתי 20 דקות לפני שביקשתי מאבא שלי שיבוא לקחת אותי. גם השכנים עברו דירה ולא הוצאתי את הכלבים. אחרי שנשארו לי רק 5 קילו להגיע למשקל היעד שלי ואחרי שהורדתי 22 קילו העליתי הכל בחזרה עם ריבית- עוד 5 קילו. 27 קילו בסך הכל. הגעתי למצב יותר גרוע מההתחלה. אימא שלי כבר שכחה שהיא לא אמורה לקנות ממתקים וכל יום היא קנתה לי בבוקר חטיף שאני אקח לבית הספר. אני עכשיו 153 ס"מ ואני שוקלת 82 קילו שזה המון. כל הזמן אומרים לי שזה כבר מסוכן מבחינה בריאותית ושזה כבר לא עניין של אסתטיקה.
נמאס מהאנשים שצוחקים עלי. נמאס לא ללכת לבריכה או לים כי אין כמעט שום בגד ים שמתאים לי. נמאס לי ללבוש בגדים שכבר מזמן לא באופנה כי אני שונאת ללכת לקניות.
נמאס שאם כבר אין לי ברירה אלא ללכת לקנות בגדים כי כל הבגדים שלי כבר קרועים משימוש או שכבר לא עולים עלי לבקש כל הזמן מידה יותר גדולה ויותר גדולה, ולגלות שהבגדים שמוצאים חן בעיני- לא מיוצרים במידה שלי.
נמאס מהחיפוש אחרי בגדים שיחמיאו לי למרות שאין כאלה.
נמאס ללכת לקניות ולראות את כל הבנות הרזות האלה שכל דבר עולה עליהן ויפה עליהן, שאפילו שק מתאים להן.
נמאס לישון עם רגליים פשוקות כדי שלא יהיו לי שפשפות ברגליים.
נמאס לי שאנשים אומרים שאני צריכה לרזות.
נמאס לי מהמירוץ הנואש הזה נגד הזמן כי אני יודעת שכל יום שעובר הסיכויים שאני אשאר ככה גדלים. נמאס לי לקפוץ על כל חתיכה של סוכר או לפתוח את המקרר כל רגע בלי שליטה כאילו אני חיה מאולפת. הגעתי למסקנה שאני מכורה לאוכל. מכורה. כמו אלכוהוליסטית או מסוממת. מכורה. מ-כ-ו-ר-ה. אני מנסה אבל פשוט לא מצליחה. אני ילדה מאוד מופנמת לכן אין לי אומץ לדבר על זה עם ההורים שלי כדי שיעזרו לי. לא. שלא יעזרו לי- שיצילו אותי מהשיגעון הזה. שיגמלו אותי מההתמכרות הזו. לכן אני כותבת כאן כמוצא אחרון. אני יודעת שיש בנות שחושבות שאני ממציאה או שאני מגזימה אבל אני לא. אני כותבת כאן כמוצא אחרון. מוצא אחרון לפני בולמיה. כי אני יודעת שאם שום דבר לא יעזו בקרוב אני פשוט אלך ואקיא את הכל. אני מכירה את עצמי. לכן, בבקשה. תעזרו לי. תציעו לי כי בשלב הזה אני מוכנה לעשות הכל. בבקשה מכם תעזרו לי.
גיל: 14