כשאת הולכת בחושך, קשה לחשוב בבהירות.
וכשגיליתי מה שגיליתי על עידו, התחלתי שוב ללכת בחושך.
*
שוב שם, בארץ הצללים. הולכת בלי מטרה ומחפשת תשובות. הרגשתי דשא לח מתחתי והאוויר היה צונן. היה לי קר, והרגשתי דם בפי. כשהבטתי למטה, לא יכולתי לראות את גופי. לא יכולתי לראות כלום. הייתי עיוורת.
ניסיתי לגעת בפניי, ברגלי, בשיערי, אבל לא הרגשתי כלום. כאילו ליטפתי אוויר. נבהלתי לרגע, אבל המשכתי ללכת בחיפוש אחר מטרה, או גוף, או אלוהים-יודע-מה. הצללים משכו אותי אליהם, כמו בפעמים הקודמות. אני נלחמתי, לא נותנת להם להשיג אותי. ידעתי שהם מרושעים, אפשר לראות אותם לפני הצורה שבה הם נעים בחושך. לפי חיוך חשוך שהבזיק פה ושם. דרכם כבר ידועה לי, ואת החלום הזה חלמתי יותר מפעם אחת אבל משום מה הייתה לי הרגשה שהסוף יהיה שונה. עוד משיכה והבזק של שחור על גבי שחור בטוח חושך טהור. הרגשתי כאילו משהו מתוכי נקרע. כאילו לקחו את ליבי, את זכרונותי, את הכל, והעבירו למקום אחר. מה אני אגיד? זה כאב. מאוד. כאילו לוקחים ממני חתיכה חתיכה, ומעבירים למיקום שונה. אני זוכרת שצרחתי, חזק, ואף אחד לא שמע. או שהצללים שמעו ולא רצו לעזור. אולי הם פשוט התענגו על סימפוניית הצלילים הכואבים שלא ידעתי שיכולים לצאת מגרוני. ופתאום, באותה שנייה שהתחיל- הכאב נפסק. הצרחות הכאבות שמקודם צלצלו חזק כל כך- נפסקו. אז, פתחתי את עיניי- והייתי במקום חדש. עדיין חשוך, אבל חם. נעים. הדשא הלח עדיין הורגש מתחת לכפות רגליי, והאוויר הצונן הוחלף במשב רוח נעים וחמים. התחלתי להפשיר, והגוף הבלתי-נראה, בלתי-מורגש שלי התחיל להחלים. ולאט ובזהירות כוחותיי חזרו אליי. המקום הזה הוא גן עדן. זהו. הגעתי לגן עדן. נשכבתי על הדשא והסתכלתי על החושך, שעטף אותי וגרם להרגיש בטוחה- לראשונה זה הרבה זמן.
"כבר מרגישה יותר טוב. הא? כמות ההשפעה שלמקום הזה יש מפתיעה כל פעם מחדש."
קפצתי בבהלה.
"מי זה?" שמעתי את קולי מהדהד וחוזר אליי כאילו נמצאתי בתוך חדר. חדר עם אקוסטיקה נוראה.
"זה באמת חשוב?"
"טוב, אני רוצה לדעת. זה חשוב. זאת אומרת, חשוב בשבילי."
"וממתי כל מה שאת רוצה הוא בהכרח מה שאת צריכה?"
"מה אני עושה כאן?"
"אני מניח- שאת לוקחת הפסקה. מהבלאגן שאת נמצאת בו, אי שם במציאות."
"אבל... איפה אני?"
"את בארץ שלך. במקום שאת יצרת. את יודעת מתוקה, קוראים לזה- דמיון."
"למה אתה כאן?"
"אני כאן כי את צריכה אותי כאן."
"אבל מי אתה ולמה אני צריכה אותך כאן?!" התחלתי להתעצבן, מתעלמת מהעובדה שאני כנראה מתנהגת כמו ילדה בת חמש.
"וחזרנו לשאלה הראשונה, ילדה." הקול היה סבלני במיוחד, ושלו. וזה הרגיע אותי. "להסתיר דבר כלשהו מאלה שאני מחבב איננו מטבעי. לעולם איני יכול לסגור את שפתיי בעוד שאני פותח את לבי. ספרי לי מה על ליבך, ילדה." הוא הרגע ציטט את דיקנס?
העובדה שהוא קרא לי ילדה הייתה אמורה לעצבן אותי גם כן, בוודאי- אבל לא. הייתי רגועה. ומשום מה, הייתה לי הרגשה שהקול הזה, הישות הזאת (שהזכירה לי את 'החתול הנעלם'), יודעת עליי יותר ממה שאני יודעת בעצמי.
"יש לי הרגשה שאתה כבר יודע עליי מה שאתה צריך לדעת."
יכולתי להרגיש אותו , או שמא- אותה, מחייך.
"למה את כועסת עליו כל כך, ילדה?"
עידו.
"הוא שיקר לי."
"מה גורם לך לחשוב שהבחור שיקר לך?" שאל. "הוא היה לא יותר מכנה איתך כל הזמן."
"הוא אמר שאהב אותי. אבל הוא אהב אותה."
"מה גורם לך לחשוב שהוא שיקר?"
"כבר אמרתי לך למה."
"אבל ילדה, הוא לא." הוא חייך, והרגשתי משב רוח מטף על לחיי. "הוא אוהב אותך. הוא סיפר לך דברים שלא סיפר לאיש מעולם. הוא צחק איתך גם כשלא הייתה לו שום סיבה לצחוק. הוא אהב אותך כשהרגשת הכי לבד בעולם."
"אבל... הוא אוהב אותה."
"ומה רע בלאהוב שני אנשים בו זמנית? זה עד כדי כך חולני?"
שתקתי. מנסה לחשוב על דבריו ולמצוא סוג של פרצה.
"אל תוותרי עליו ילדה. הוא אוהב אותך."
לא. הוא אוהב אותה.
"הוא אוהב גם אותך." ענה לי, כאילו קרא את מחשבותיי.
"אבל היא. היא אוהבת אותו. יכולתי לראות על הפנים שלה שהיא אוהבת אותי."
"ואת? את לא אוהבת אותו?"
בלעתי את רוקי.
"אל תוותרי על האהבה רק בגלל שהיא כואבת."
אני זוכרת את המשפט הזה.
"מי כתב את זה?"
הרגשתי שה... דבר משך בכתפיו.
"אז מה אני אמורה לעשות עכשיו? לרוץ אל זרועותיו ולהיראות פאתטית יותר מעז שהתאהבה באריה?"
"חלק מהעניין באהבה הוא להיראות פתטי לפעמים. את צריכה לקחת סיכון."
"אבל..."
"את לא רוצה להילחם עליו? ושוב, ילדה, יש לך על מה להילחם. השאלה היא - האם תלחמי עליו, או, כמו הפעם הקודמת - תתני לו לחמוק מבין אצבעותייך?" אמר, והרגשתי את הרוח סביבי מתהדקת, מונעת ממני מליפול. עמוק בפנים, ידעתי שהוא צודק. "הבחירה בידייך, ילדה. אבל דעי זאת: יש דברים שראוי להילחם בעדם, יש דברים שראוי להתאבל עליהם, יש דברים שצריך לאבדם- ויש דברים שאם לא תילחם בעבורם תתהה כל חייך מה היה יכול לקרות."
הרהרתי בדבריו. זה נכון. הכל נכון. השאלה היא מה אני עושה עכשיו. איך אני ניגשת אל עידו ומתרפסת מולו? מודה בטעותי. אני גאוותנית מידי בשביל הדברים האלה, לא? אני מניחה, שבאהבה אין גאווה. או מה שזה לא אהיה. אני מניחה שבחיים לא חשבתי על אהבה מספיק לעומק. אני מניחה שבחיים לא ידעתי מה היא אהבה.
"מי כתבת את זה?"
"אני."
"ומי אתה?"
"את."
אני?
"כן. את."
"רגע, אז כל זה היה חלום? כל זה קרה בתוך הראש שלי? כל זה לא אמיתי?"
"ברור שזה קורה בתוך הראש שלך, ילדה, אבל למה, תגידי לי, זה אומר שזה לא אמיתי?"
"הרגע ציטטת מהארי פוטר?"
הרגשתי את חיוכו, ואת הסוף המתקרב.
"עוד משהו, ילדה?"
"אני יכולה להישאר פה? אתה יכול להישאר פה."
"ברור שאת יכולה להישאר פה, ילדה. זה המקום שלך. הארץ שלך. האמת שלך. וזה רק תפר- מחבוא קטן ויחיד במינו מהצרות שלך. יש עוד מקומות כאלה. עוד תפרים בהם תוכלי לבקר. אבל לא כמו זה."
"ומתי... מתי אוכל לבקר?"
"מתי שתרצי."
"אני רוצה עכשיו. ומחר. וביום למחרת."
"אוי ילדה. כל כך הרבה יש לך ללמוד. והנה עוד משהו קטן להמשך הדרך: לא כל מה שאת צריכה יהיה לך, ולא כל מה שתרצי את צריכה."
"אבל איך אני אוכל לדעת מה זה מה?"
"כשהשחר יהפוך ללילה, וכשהלילה יהפוך ליום- תדעי."
"אבל-"
"בדיוק."
הוא הותיר אותי, עם מחשבות סותרות ואמת מוזרה שחשבתי שלעולם לא תוכל להתממש.
ואני?
אני חזרתי לארץ הצללים שלי, והמשכתי ללכת וללכת עד שהגעתי לאור. רק שהפעם, הצללים לא ניסו למשוך אותי אליהם. לא ניסו לקחת אותי אל זרועותיהם המבהילות ולגרור אותי לנצח של ייסורים. הפעם, מישהו שמר עליי.
*
הדבר הראשון שחשבתי עליו כשהיקיצה הבלתי נמנעת הגיעה היה,
מה. לעזאזל. זה. היה?
והדבר השני:
עידו.
*
אוהבת,
אור.