נעים מאוד, החברה שלו

תודה לכן קוראות שלי, מקווה שנהנתן בחופש.

*

"תסרוקת נחמדה", אמרה אמא כאשר לחצה את ידו של עידו, "נעים להכיר".
עידו חייך במבוכה ופרע את שיערו לצורה הרגילה שלו,
"כן, נעים להכיר."
"אז אמא... לא היית אמורה לחזור בשש?" נדחפתי לשיחה הקטנה שלהם.
"האמת היא שלא. חשבתי שלי אמורה להיות משמרת עד שש אבל היה בלבול בלוח משמרות ומסתבר שהמשמרת שלי הייתה אמורה להיות עד אחת, שזה עכשיו." היא הסבירה, "למה? תכננת להביא את החבר הסודי שלך הביתה ללא ידיעתי?" היא חייכה והרימה גבות בניסיון להיות מגניבה.
Kill me and kill me now.
"אממ... כן אמא, פשוט... לא." אמרתי במבוכה, מסתכלת על עידו שרק עמד שם וחייך לתומו. כן בטח. "את יכולה לגמור פה, נכון?" שאלתי.
"כן, בטח." היא הניחה את התיק על השולחן ואספה שיער. "עידו, אתה נשאר כאן לארוחת ערב?"
"אני לא בטוח. יכול להיות שאנחנו עושים ארוחה משפחתית אצל סבתא שלי." הוא חייך, "אולי."
"אין בעיה, רק תודיע." היא חייכה.
זה היה פלירטוט? אמא שלי פלירטטה עם עידו?
מוזר עם נגיעות מטריד.
לקחתי את ידו של עידו, "אם תצטרכי אמא, אני בחדר." הובלתי את עידו לחדרי.
"היה נעים להכיר אותך, גברת כהן!" הוא צעק מעבר כתפו, מחייך.
"גם אותך, עידו!" נשמעה תשובתה של אמא כאשר סגרתי את הדלת.

"אוקיי, זה היה מביך."
הוא צחק קלות והתיישב על המיטה בחופשיות.
"אל תגזימי, היא אמא שלך. כל מה שהיא רוצה לדעת זה שאת בסדר. תני לה את הסיפוק להרגיש שהיא חלק מהחיים שלך." החיוך רעד קלות על שפתיו, ובקולו נשמעה נימת געגוע.
"היי, הכל בסדר?" שאלתי אותו, מתיישבת על המיטה גם כן, אוחזת בידו.
"כן... זה לא הזמן לדבר על זה." הוא לחץ על ידי וחייך חיוך רפה. חייכתי אליו בחזרה, באותה נימה והשענתי ראשי על כתפו.
"זה בסדר אתה יודע, לא לדבר."
"אני יודע." הרגשתי את ידו מלטפת את שיערי.
"למה באת היום?"
"לא יודע, רציתי לצאת מהבית רציתי ללכת אל מישהו שיכול קצת, להבין אותי לשם שינוי. ואני לא יודע למה או איך אבל היחידה שחשבתי עליה הייתה את." חייכתי אליו.
"אני שמחה שבאת." לרגע אחד הכל היה יפה, רגוע איכשהו. היה לי נעים.
ואז...
I feel the salty waves come in"

I feel them crash against my skin

And I smile as I respire because I know they'll never win

There's a haze above my TV

That changes everything I see

And maybe if I continue watching

I'll lose the traits that worry me"

" Panic At The Disco?" שאלתי.
אחלה להקה. לבחור יש טעם.
הוא חייך הנהן וענה.
"כן, אבא?" הוא אמר במרירות לתוך הסלולרי שלו.
אני יודעת שזה לא מנומס, אבל הקשבתי.
"נוסעים היום?"
"מהצד של אמא?" הוא אמר וחיוך התפשט על פניו. כאילו הכל נהיה בהיר יותר, עתיד מובטח יותר. אהבתי את זה.
"אממ... אבא, יש מצב אני מביא מישהי איתי?" הוא שאל והסתכל עליי.
אני? מה? אבל רגע... מה?
"אני?" שאלתי אותו בלי קול.

הוא חייך והנהן. קמתי מהמיטה והתחלתי להתהלך לי בחדר, העיניים שלי נפערו ואני יודעת שזה מטומטם ולגמרי מחשבות של נערה מתבגרת אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה:
מה לאלף עזאזלים אני עומדת ללבוש?
דבר מטומטם של נערה מתבגרת. כל מבוגר בעולם בטח מגלגל לו את העיניים וחושב לעצמו - טיפוסי.
"סבבה, אין בעיה."
הוא עדיין דיבר בפלאפון.
"כן, אני אחזור הביתה וניסע משם לסבתא. אני נוהג. מה? כן, נאסוף אותה בדרך. טוב. ביי."
"את באה איתי למפגש משפחתי." הוא חייך.
"אבל מה אני עומדת לעשות ב-'מפגש המשפחתי'? המשפחה שלך בכלל מכירה אותי?"
נלחצתי. מה אם אני לא אעשה רושם ראשוני טוב.
"אל תדאגי. בסופו של דבר הייתי מציג להם את החברה שלי, זה בלתי נמנע."
בלתי נמנע.
רגע, החברה שלי?
"אממ... מר-אני-גיטריסט-ואני-חושב-שאני-מלך-העולם-כי-אין-עוד-מישהו-חתיך-יותר-ממני הרגע קרא לי ואני מצטטת: 'החברה שלי'?" חייכתי חיוך רחב.
בחיי הוא יודע להוציא ממני חיוכים. הוא כמו מכונת חיוכים אנושית.
"מממ כן, גברת כהן." הוא אמר, תפס את מותני והושיב אותי עליו ולחש לי, "את מתנגדת?"
שוב לחישה סקסית. שוב אני לא אתנגד.
"אה. אממ... כן, אההה, לא?" התבלבלתי.
וזה מה שהלך לי בראש באותו הרגע:
חבטה בקיר,
"את-"
חבטה,
"כל כך,"
חבטה,
"מטומטמת."
חבטה.
בזמן שזה מה שקרה במציאות;
הוא צחק, אני חייכתי.
ופתאום בלי שום התראה הוא רכן לעברי והזמן עצר מלכת. הרגשתי את טעם שפתיו והרחתי את הריח של עורו, הלב שלי התחיל לקפוץ מפה לשם ותחושה מוזרה דגדגה לי בבטן.
התנשקתי פעמיים בכל 16 השנים בהם אני מהלכת על פני כדור הארץ:
פעם אחת עם רועי בכיתה ו' באמת או חובה ופעם אחת עם אוהד, החבר שהיה לי לאורך שלושה חודשים, אבל הוא רצה יותר ואני לא הייתי מוכנה אז.. לא.
אבל באף אחת מאותן פעמים לא הרגשתי ככה, לא ידעתי איך זה מרגיש שמרגישים ככה. כלומר כן, כתבתי על זה בסיפורים שלי, דרך העיניים של הדמויות אבל עד שאת לא מרגישה את זה בעצמך...

ניתקנו אחד מהשנייה, אולי עברו ימים אולי שנים ואולי שניות אבל זה הרגיש כמו נצח קצר מידי.
"אתה יודע, זה הרגיש שונה."
הוא הסתכל עליי בבלבול.
"זה הרגיש אחרת ממה שחשבתי, מאיך שכתבתי את זה על דף." הרהרתי בקול.
"אממ... לטובה או לרעה."
נשכתי את שפתיי.
"לטובה." הוא חייך ברצון. "היי, אל תתרגש יותר מדי."
"כן, טוב. הייתה נשיקה טובה במיוחד - אסור להתרגש?" הוא חייך. שוב. איך בנאדם יכול להיות כל כך מושלם?

"מה עם אבא שלך? לא סיפרת לי מה היה בפגישה של אמא שלך איתו." נאנחתי וירדתי ממנו.
"הם כאילו קבעו עליי משמרות... זה כל כך מעצבן!" אמרתי, "הוא עומד לבוא כל יום שלישי ואנחנו עומדים להיפגש רק בבית, אלא אם כן אמא שלי תאשר משהו אחר. זה כזה מעצבן." נשמעתי כמו ילדה בת שלוש אבל ממש לא היה לי אכפת.
מי הם שיחליטו עם מי מותר לי להיות, מתי מותר לי להיות איתו ואיפה?!
אני לא בת שנה! שייתנו לי להתנהל לבד.
אוף.
"את לא צריכה להתעצבן על אמא שלך. היא-"
"'רק רוצה לטובתי', כן כן אני יודעת." נאנחתי.
"כן טוב, זה נכון." הוא משך בכתפיו והציץ בשעונו.
"אוקיי, אני אזוז. כבר ארבע. אני אבוא לאסוף אותך בשש, טוב?" הוא חייך ונשק לי, זאת הייתה אמורה להיות נשיקה עדינה, כזאת מרפרפת. לא לוהטת כמו הנשיקה שהפכה להיות.
מצאתי את עצמי יושבת עליו ומנשקת אותו בלהט חזק כל כך שאפילו אני לא ידעתי שאליו אני מסוגלת להגיע, אבל תפסתי את עצמי והתרחקתי מחייכת, חצי נבוכה חצי להוטה לעוד.
"כן... אממ. נתראה בשש." אמרתי לו והוא חייך אחי חצי חיוך עקום ויפה.

ליוויתי אותו במסדרון וחשבתי שבכוונתו ללכת לדלת אבל אז הוא פנה למטבח ולכיוון אמא שלי, שישבה שם וקראה עיתון.
"אממ... גברת כהן?" הוא אשאל בנימוס בעוד אימי מרימה את מבטה מהעיתון ואליו, מחייכת בחמימות. "יש מצב שאור תבוא אל הארוחה המשפחתית שלנו? אני יודע שזה לא מנומס בהתחשב בזה שטרחת להכין את האוכל כל כך הרבה זמן ושזאת גסות רוח מצידי לקחת את אור לארוחת שישי משפחתית אצלי אבל אם זאת לא בעיה מצידך, אשמח אם תרשי זאת."

הפה שלי נפל. הוא דיבר בכזאת רשמיות ועדיין גרם להכל להיראות קליל כל כך בעזרת חיוך מדהים אחד.
אמא שלי הביטה בו בהפתעה והנהנה במרץ.
"אממ... כן, כן. ברור." היא חייכה והוא חייך בחזרה.
עפעוף בריסים מצד אמא שלי גרם לי לרצות להקיא אבל עצרתי בעצמי.
כמו שאמרתי מקודם:
 מוזר עם נגיעות מטריד.
"תודה לך, גברת כהן."
"אוה ,לא, קרא לי דניאלה."
"תודה רבה, דניאלה, היה נחמד להכיר." הוא יצא מהמטבח כשאני מאחוריו.
"אוקיי, מרשים." הוא רק חייך בעליצות למשמע דברי ונשק לי קלות.
"נתראה בשש." הוא אמר וסגר את הדלת.

ואנחנו בהחלט נתראה.

*

אור