היי בנות יפות שלי, אתן הקוראות המעטות שיש לי ובגלל זה אני כל כך מצטערת. הפרק יצא לי קצר, כי רציתי להשאיר אתכן במתח. את האמת, אני חסרת מוזה לחלוטין. היא החליטה לעזוב, נראה לכן שזה בגלל הריח שלי?
בכל מקרה, אשמח אם תתנו לי כיוון להמשיך.
אוהבת אתכן הכי-הכי שבעולם, אור :)
*
אני יושבת בחדר שלי, אחרי בית הספר ומוחקת, יושבת ומוחקת, יושבת ומוחקת ושום דבר לא יוצא. זה כאילו איבדתי את החוש השישי שלי, לכתוב.
הכל מתחרבש, המילים מסרבות להיכתב והיד שלי נמשכת במרדנות הרחק מהדף, מה עובר עליי?
מאז המפגש עם אבא, משהו קרה לי. שני קולות תפסו לי מקום בראש - אחד שאומר: "מה לעזאזל את חושבת? שהוא השתנה? הוא לא אוהב אותך, הוא נטש אותך, הוא עדיין מכור".
וקול אחר שאומר "אולי הוא השתנה, אולי הוא באמת חזר אלייך. הוא כן אוהב אותך. תאמיני לו".
הקולות התחרו אחד בשני ולא נתנו לי מנוח. למי אני אמורה להאמין? לאן אני יכולה לפנות? מילה אחת עלתה לי בראש.
אמא.
אבל אמא תתחרפן. אם אני מאחרת בחצי שעה היא מתחרפנת, אז איך היא תגיב כשהיא תשמע על זה?
התקשרתי לנועה והחלטתי שאם היא לא תשכנע אותי לגמרי -לכאן או לכאן- אני אתקשר לעידו. אני חייבת למלא את מלאי החברות שלי. דחוף.
"היי, מה קורה?"
"אני בהתלבטות."
"קשור לאבא שלך?"
"אה-הא."
"שפכי את הלב ילדה."
אז שפכתי. סיפרתי לה שאני צריכה לדבר עם אמא שלי, סיפרתי לה שאני לא אוכל להסתיר את אבא שלי לנצח, סיפרתי לה על הקולות ההזויים בראש שלי.
שפכתי את הלב.
"זה המון מים."
"הא?"
"שפכת את הלב בכמויות, תגידי ילדה למה את צריכה לקבל החלטות כאלה?"
"אלוהים החליט להעביר אותי כמה מדורי גיהינום לפני שאגיע לגן עדן. אבל את יודעת, הכל לטובה."
"תספרי לה."
"ולמה זה?"
"כי היא צריכה לדעת. כי אמא שלך -בניגוד אלייך- אשכרה מכירה את הבן-אדם."
"ו..."
"היא תדע להחליט יותר טוב ממך מה לעשות. את פאקינג נערה מתבגרת."
"שוב, ו...?"
"את לא צריכה להחליט החלטות של מבוגרים."
"את נשמעת כמו אבא שלי."
"כאילו את מכירה אותו מספיק טוב בשביל להשוות ביני לבינו."
"עובדה, במפגש שלנו הוא אמר..."
"אור, עזבי שטויות. פשוט תאמרי לה טוב?"
"אבל אני לא רוצה להגיד לה."
"מה את בת חמש?" נועה חיקתה אותי, "'אני לא רוצה ללכת לישון בשבע!', רציני?"
"נועה!" הרמתי את קולי.
"טוב, טוב. פשוט תספרי לה."
"או-קיי."
"את עומדת לעשות מה שאמרתי לך לעשות? את באמת עומדת לספר לה?"
"לא יודעת עכשיו, נו."
"התייאשתי."
"אני זזה, ביי."
"תספרי לה!"
"שמענו."
ניתקתי את השיחה ושמתי את ראשי בין ידיי.
מה אני אמורה לעשות?
אני רציתי להתקשר לעידו, אבל משהו בהרגשה המוזרה שהרגשתי אז בכיתה, עצר אותי. זה בלבל אותי לגמרי. אבל, לגמרי.
בעיקר פחדתי לגמגם כמו שאני עושה תמיד כשאני מתביישת, אבל לקחתי את הסיכון.
"אור? מה קורה?"
הוא ענה לי בהתנשפות, כאילו הוא באמצע אימון כושר. כמעט יכולתי לראות אותו מדבר איתי.
"אתה עסוק?"
"לא."
"בטוח?"
"כן, פשוט הרגע גמרתי אימון, כדורסל. בכל מקרה, מה רצית?"
אולי הוא בדיוק הוריד חולצה, כי היה לו חם. מעניין מה מסתתר לו שם, מתחת לחולצה.
אומייגד.
לא. די. לא.
"אור?"
"אממ... כן. נכון אבא שלי?"
"כן? איך הלכה הפגישה?"
"טוב, אז... בהתחלה אמרתי לאמא שלי שאני הולכת לנועה ולא הלכתי לנועה. אה, לא, רגע, קודם לא ידעתי מה ללבוש והמילים התחרבשו לי בראש ואז פשוט זרמתי... והוא מכור להימורים ו-"
"אור, עצרי רגע. אני לא מבין כלום. דברי לאט."
לקחתי נשימה עמוקה וסיפרתי גם לו. סיפרתי לו על הפגישה, ועל אמא, ועל זה שאין לי מושג מה לעשות.
שמתי לב שהוא נהיה שקט מרגע לרגע, ההתנשמויות שלו פסקו, אז כנראה שהדופק שלו ירד. אבל הוא עדיין היה שקט יותר מבדרך כלל, הנחתי שזה בגלל שאף אחד לא אמור לצפות לכזה דבר מהפה של נערה מתבגרת בת שש-עשרה.
בכל מקרה, אחרי שסיימתי להשתפך השתררה שתיקה מביכה.
"תספרי לה", הוא אמר.
"למה לי?"
"כי היא אמא שלך ומגיע לה לדעת, בגלל שלא תוכלי להסתיר את זה יותר מדי זמן ממנה בלי שזה יתפוצץ לך בפרצוף, כי היא מכירה אותו יותר טוב ממך בהתחשב בזה שהיא הייתה נשואה לו במשך מי-יודע-כמה-זמן ובגלל שאמא היא אמא, יש לה יותר ניסיון חיים והיא תומכת בך", הוא נהיה שקט לרגע, "כי היא אמא שלך".
לא ידעתי מה להגיד.
"עידו?"
"מה?" הוא אמר כמעט בעצבים.
"תודה."
"על לא דבר. נדבר."
"כן, טוב.. בסדר, אז... ביי."
ניתקתי את הפלאפון ולקחתי נשימה עמוקה. מה קרה פה הרגע?
עזבו את הקטע שחשבתי על עידו בלי חולצה, מה נסגר איתו? מה קרה לו כשדיברתי על אמא שלי? משהו לא בסדר.
חוץ מהעובדה שאני כן עומדת לספר לאמא שלי על אבא, שום דבר כבר לא ברור. מה שאני מרגישה לעידו נעשה עמוק יותר ומסובך הרבה יותר, וההבנה שהוא הרבה יותר מתוסבך ממה שחשבתי. הכל התערבל כמו במיקסר.
עכשיו חמש. אמא מגיעה בשבע הביתה.
דחפתי את עידו עמוק-עמוק לתוך מגירה פנימית במוח שלי והתחלתי לנקות. כן, בנות, לנקות. אני מנקה בגלל שתי סיבות.
האחת - זה מרגיע אותי, ההתעסקות במשהו שהוא לא אני, הפעולות החוזרות והנשנות. בפעם הראשונה שבן כלשהו בא אלי הביתה -בהברקה של הרגע, קראו לו בן-, ניקיתי כמו משוגעת. רצפה, חלונות, קירות. אגב, לא קרה כלום אז כל זה היה מיותר.
השנייה - אמא היא מנקה כפייתית. אם הבית יהיה מסודר יהיה זמן לדבר איתי ולא לסדר כל חפץ וחפץ שלא במקומו.
בכל מקרה בנות, אתן מבינות את הסטייה שלי.
אז ניקיתי. וניקיתי בכפייתיות ובמהירות על-אנושית. תוך כדי חשבתי מאיפה להתחיל.
"אז... אמא מה קורה?"
לא.
"אמא... זוכרת את בעלך? זה שהתגרשת ממנו לפני שתיים עשרה שנה? כן טוב אז הוא חזר".
לא.
'אמא, אבא אוהב אותי. הוא חזר בשבילי מניו-יורק. תתמודדי".
ממש לא.
אז מלמלתי לי, ניקיתי לי וזמזמתי לעצמי שירים ישנים במשך שעתיים. עשר דקות לפני שאמא הגיעה, הכל היה במקומו. מסודר ונקי. התלבשתי במהירות וחיכיתי לה.
הדלקתי לי טלוויזיה וחיכיתי. ראיתי ולא ראיתי טלנובלה ספרדית. דרך אגב, בהברקה אמיתית - האישה, בערך בת עשרים-עשרים וחמש, מגלה שהאבא שלה הוא לא האבא האמיתי שלה ושהאבא האמיתי שלה הוא בעצם המאהב שלה בן החמישים שהיא איתו רק בשביל הכסף. שהוא השיג דרך הימורים.
דומה קצת, לא?
"אור?!"
אמא נכנסה והרגל שלי החלה לקפוץ במין עיוות מוזר כזה.
"אני כאן, אמא!", צעקתי לה מהחדר. אה כן, יש לי טלוויזיה בחדר.
"סידרת את הבית?", היא נכנסה לחדר שלי, מחייכת כולה בגלל שהבת שלה, הידועה בכינויה - בטטת כורסא, סידרה את הבית. דבר שקורה רק כשאני ממש-ממש לחוצה. כמו עכשיו.
"כן."
ואז היא הביטה בפנים שלי והבינה שמשהו לא בסדר, כי ניקיתי. ואני לא מנקה.
כבר הזכרתי את זה שאני מנקה רק כשאני לחוצה?
אה, כן. מצטערת. אני לחוצה.
"מה קרה?"
"היי, אמא, יש לי משהו לספר לך."
התחלתי במשפט הכי טוב שחשבתי עליו באותו הרגע.
היא התיישבה לי על המיטה, כולה מודאגת פתאום.
"אור, מה קרה?"
ואני חיפשתי את המילים להתחיל.