מייגן קרטר. השם שכל תלמיד בתיכון "רייבן ריינולדס" בעיירה לואיסטון, חייב להכיר. מייגן היא הילדה הכי מקובלת בתיכון. היא יפה, מקבלת ציון מצוין בכל המקצועות, יש לה את השיער הכי יפה, העיניים הכי יפות, ונוסף לכל, היא בת יחידה להורים עשירים. כך שהיא קיבלה כל דבר שרצתה אי פעם.
כתוצאה מכך, מייגן הייתה מפונקת מאוד ולא עצמאית כלל. כל הבנות רצו להיות חברות שלה, ולכל אחת הייתה סיבה משלה. חלק רצו להיות מקובלות יותר, חלק רצו שהיא תקנה להן איפור ובגדים, והיו אפילו בנות שרק רצו להשאיל ממנה תיקים ותכשיטים. כל הבנים רצו אותה. חוץ מאחד: סיילאס וויאט. הוא היה שונה מכולם, אאוטסיידר.
"מייגן!" קרא דאגלס, אביה של מייגן. מייגן ירדה בדרגות המעוקלות על קצות אצבעותיה העדינות. היא הביטה באביה במבט תמים. הוא חייך אליה. כריסטין, אמה של מייגן, באה ועמדה ליד דאגלס. "מחר תגיע לפה בת דודתך, קסנדרה. היא תישאר פה כמה זמן, הדודים שלך נסעו". דאג אמר בנחישות.
"קסי? היא תבוא איתי לבית הספר?" מייגן שאלה בתימהון, דאג הנהן. "היא תישן איתי בחדר?" מבטה של מייגן היה מבט מזועזע.
"אם את לא רוצה שהיא תישן איתך, נוכל לארגן בשבילה את חדר האורחים" כריסטין אמרה ברוגע. מייגן נרגעה מעט אבל החלה להתפרץ.
"אבל אני לא יכולה להיות איתה באותה כיתה! אני לא רוצה לבוא ביחד איתה לבית הספר! היא מוזרה, היא פריקית, יצחקו עליי!" מייגן הייתה נסערת. אמה ניסתה להרגיע אותה. אחרי שנרגעה קצת, מייגן שאלה, "מתי היא מגיעה?". אביה התיישר במקומו וכחכח בגרונו.
"מחר בבוקר" אמר והוסיף, "בזמן שאת תהיי בבית הספר. את תפגשי אותה כשתחזרי הביתה" הוא סיים את דבריו. מייגן הזעיפה פנים ועלתה לחדרה.
היא התקשרה לחברותיה בוידיאו צ'אט במחשב.
"אתן לא מבינות" היא אמרה. הן הביטו בה, כל אחת ממצלמת האינטרנט שלה.
"מה כל כך דחוף? אני צריכה ללכת למספרה עוד מעט" חברתה קלואי אמרה.
"החיים שלי מחורבנים, זה מה שקרה" היא לקחה ממחטה וניגבה את אפה. "בת דודתי, קסי, תגיע לפה מחר" מייגן התכופפה והרימה את הכלב הקטנטן שלה.
"מעולה. אם היא בת דודה שלך, היא בטוח מדהימה. היא יכולה להסתובב איתנו בבית הספר, לבוא איתנו לשופינג-", ליזי התכוונה להמשיך את המשפט, אך מייגן קטעה אותה.
"-אתן לא מבינות? היא אסון מהלך! היא פריקית, היא שומעת שירים מוזרים, יש לה פסים בשיער!" מייגן יבבה. הן המשיכו לדבר ומייגן סיפרה כמה שקסי מביכה ונוראית, מתלבשת זוועה ויש לה קול מזעזע, ועוד כל מיני דברים בסגנון. היה ברור שבדבריה של מייגן היה גם קמצוץ של קנאה בקסי.
למחרת, שעה אחרי שמייגן יצאה לבית הספר, היא הגיעה. היא יצאה ממכונית שחורה עם חלונות כהים. על גבה היה תיק שחור עם כוכבים לבנים ועליו היו שתי סיכות, אחת עם תמונה של גולגולת, ואחת צבועה בצבעי מצעד הגאווה ועליה היה כתוב בלבן: "די להומופוביה!". היא הייתה בלונדינית והיו לה פסים בשיער, בצבעי וורוד וירוק. היה לה שיער חלק וארוך, שהגיע לה כמעט עד הישבן. עיניה ירוקות ועורה בהיר מאוד וזרח באור השמש. היא לבשה שמלה קצרה בצבעי שחור לבן וכתמים קטנים של כחול. היו לה המון צמידים שחורים ודקים על ידה השמאלית. על פרק ידה הימנית היה קעקוע שחור קטן. אחריה יצאו מהרכב שני אנשים בהירים. כריסטין יצאה מהבית ובאה להגיד שלום לאחותה ולגיסה.
"אתם יכולים לנסוע בלב שקט. אנחנו נדאג לקסי" היא חייכה והניחה את ידה על הכתף של קסי, שלא נראתה כל כך מרוצה מהעניין.
"טוב. קסי, אנחנו הולכים. את מוזמנת להתקשר מתי שאת רוצה. תיהני!" אמה של קסי אמרה בקול עליז ונשקה לראשה של בתה. קסי וכריסטין עמדו וצפו בהם יוצאים לדרכם. כשקסי עוד עמדה בחוץ, כריסטין כבר נכנסה פנימה. ורק כאשר לא יכלה יותר לראות את רכבם של הוריה, נכנסה לבית. היא עמדה מתחת למשקוף והביטה במבט חוקר על הבית. ספות עור, ראשים של חיות על הקירות, בית נקי ומסודר.
"כמה שנים לא הייתי פה" קסי אמרה, "וכלום לא השתנה" הוסיפה. הבית נשאר מכוער, יומרני וכמובן שהוא אינו בית חם ונעים למחייה, קסי חשבה.
כריסטין עלתה עם קסי והראתה לה את חדר האורחים.
"מעכשיו, זה החדר שלך." היא חייכה אל קסי. קסי החזירה לה חיוך קטן ואז הורידה את תיקה, והחלה לסדר את חפציה. כריסטין יצאה מהחדר. קסי בדקה אם היא באמת הלכה, ואחר פתחה את המחשב הנייד שלה. היא חיברה אליו אוזניות והפעילה את רשימת השירים שלה. היא פתחה תמונה והביטה בה. היא החלה לבכות, בגלל השיר, או התמונה, או שניהם ביחד. או אולי זו הייתה הנסיעה של הוריה, שגרמה לה לבכות.
מייגן חזרה הביתה בשתיים בצהריים, ועלתה לחדרה. היא חלפה על פני חדר האורחים מבלי לשים לב לקסי שישבה על הרצפה ונשענה על הספה שאמורה היתה לשמש לה כמיטה. קסי, לעומתה, שמה לב אליה והרימה את מבטה מהמחשב שלה. היא הניחה את המחשב על הרצפה. היא קמה ויצאה אל המסדרון בצעדים קטנים ועדינים, ורגליים יחפות. באותו הזמן, גם מייגן יצאה מחדרה. הן נבהלו כשהבחינו אחת בשנייה. קסי הייתה הראשונה לדבר.
"היי, מגס" היא חייכה אל בת דודתה.
"היי, קסי." מייגן החזירה חיוך מזויף.
"וואו, השתנית המון מאז הפעם האחרונה שהתראינו." קסי אמרה והעבירה קווצת שיער אל כתפה השמאלית.
"גם את" מייגן סרקה את קסי בעיניה.
"לאן ההורים שלך נסעו?" מייגן שאלה, לאחר דקה ארוכה של שתיקה.
"אוסטרליה. ואחר כך אולי עוד כמה מקומות." קסי השיבה והשפילה את עיניה אל הנעליים של מייגן. "נעליים יפות" היא אמרה. אלו היו נעלי בובה שחורות עם שובל קטן של כוכבים סגולים בצד.
"תודה. הן מאיטליה" מייגן שיחקה בשיערה. הו עמדו ובחנו אחת את השנייה. בלי לדבר. לבסוף, קסי החליטה לשים סוף לשתיקה המביכה.
"טוב, אני אלך להתקלח" היא חייכה והסתובבה לכיוון חדרה.
"אוקיי, תיהני" מייגן הסתובבה אל המדרגות, ואז הסתובבה חזרה והעיפה מבט קצר בקסי. היה די בהצצה קלה, כדי לראות את הקעקוע על פרק ידה של קסי. "קעקוע?" מייגן שאלה בתדהמה. "לי לא מרשים לעשות פירסינג בטבור." קסי הסתובבה ואחזה בפרק ידה הימנית עם ידה השמאלית, בניסיון להסתיר את הקעקוע. מייגן החלה לחשוד שהיא מסתירה משהו. "אה, הקעקוע... זה, זה באמת לא..." היא לא הצליחה לסיים את המשפט.
"אל תילחצי. זה דווקא מגניב. תראי לי רגע" מייגן התקדמה לעברה של קסי, שבתחילה נרתעה, אך הראתה למייגן את כף ידה. מייגן בחנה את הקעקוע, זו הייתה אות סינית שנראתה מאוד מיוחדת. "מה זה אומר?" היא שאלה את קסי.
"המילה? בסינית זה אומר 'תקווה'." היא ענתה.
"למה קעקעת דווקא את זה?" מייגן חשבה בקול רם.
"כי אני מזדהה עם המילה הזאת. כי תקווה זה משהו שאני מאוד רוצה שיהיה לי. במיוחד אחרי מה ש..." קסי עצרה. היא ידעה שהיא אמרה קצת יותר מדי וקיוותה שמייגן לא תשאל יותר מדי שאלות ושעד מחר בבוקר, כל זה יישכח.
"ש... מה?" מייגן כיווצה את גבותיה. קסי לא הייתה מסוגלת להסתכל למייגן בעיניים. היא הביטה הצידה. "מה קרה?" מייגן כבר התחילה לדאוג. קסי הרגישה מועקה בגרון. היא כל כך רצתה לספר את זה למישהו, להוציא את הסוד החוצה, אבל היא לא הייתה מסוגלת.
"כלום. לא משנה, תשכחי מזה. אני הולכת להתקלח" היא סיננה את המילים במהירות ונכנסה אל חדר האמבטיה.
לקסי היו המון סודות, את חלקם היא חלקה עם חברותיה, אי שם בעיר מולדתה, את הסוד הזה, אף אחד לא ידע. וככה היא רצתה שזה יישאר.
גיל: 16
היי!
הקטע ששלחת לי מתאר שתי בנות דודות, שונות לחלוטין באופיין, ששגרת היום-יום שלהן מתנגשת זו בזו עקב המגורים המשותפים שהן נאלצות לחלוק פתאום.
הדמות הראשונה, מייגן, היא הסטריאוטיפ של מלכת השכבה בעוד השנייה, קסי, היא ההיפך ממנה- פריקית מנותקת שכזאת.
הסיפור כתוב בצורה ממש טובה. התיאורים מעניינים, הכתיבה זורמת, אפילו הרקע הכללי, בין אם זה בית-ספר או בית עשיר ומנוכר שאת מתארת כתוב בצורה ממש טובה שמכניס את הקוראת לאווירת הסיפור.
הסיפור נקטע באמצע, אבל הדרך בה סיימת אותו, עם אותו סוד שקסי מסתירה, משאיר טעם של עוד ועושה חשק להמשיך ולקרוא את הסיפור ואיך הוא נגמר.
אם זה חלק מסיפור ארוך יותר הייתה ממליצה לך ממש להכניס את הקוראים אל תוך עולמן של שתי הדמויות, מעבר לתיאור הראשוני שהצגת כאן.
מה נקודת החולשה של מייגן, מתחת לעטיפה הנוצצת שהיא מתהלכת בה?
מה הפך את קסי לכזאת דכאונית ואדישה? מה קרה לה שדחף אותה לזה?
איך החיבור בין שתיהן יעבוד במסגרת המגורים המשותפים שנכפו עליהן?
זה סיפור עם פוטנציאל ממש גדול, ויכול לצאת לך תוצר שיהיה מעניין מאוד לקריאה.
בשורה התחתונה- סיפור טוב ומעניין שכתוב בצורה מאוד מוצלחת.
אל תפסיקי לכתוב!
נעם,
מנהלת קהילת כתיבה.