פתאום התעוררתי לשמיים הכחולים, לעיניים, לפרפרים.
ההכחשות נעלמו. זה נגמר, ושוב עודני שם.
חולמת בשמלה לבנה שנקטפה מהנסיכות של פעם, מהנעל שנשכחה בנשף בזיכרון האחרון של הלילה, כמו שעון שעצר מלכת.
והשעה נעצרת על חצות הליל. לא עוד נערה תמה ותמימה, שנשארה באגדות של פעם. אישה שעודנה נערה, או נערה שנותרה ילדה יתומה. יחפה בעיניים שבורות לתוך עיניו.
תיארה את עצמה כשהוא מגיע לו בסוס הלבן, אך היא עודנה שוב מחכה לו. אבל היא יודעת שהיא לא תחכה הרבה זמן. משום שנסיכות קיימות רק באגדות והיא לא נסיכה.
היא חיה בעולם המריר והכואב, והדחיות והכאב מצמררות את עורה.
מביטה אל העולם בעיני זית אל עיניו שנראו כמו חלום טהור שנקטף מגן עדן, היא שאלה את הבורא שבשמיים:
"האם מותר לאהוב, לא רק את הבורא?" לא נשמעה תשובה.
האם הרגשות הטמאים האלה הם אסורים, האם מותר להרגיש בעולם הזה?
האם זה משום חטאה של חווה שאכלה מעץ הדעת, האם זה חומרי ולא רוחני.
האם תיתן לה לאהוב, האם זו בושה שחלמה על הנסיך על הסוס הלבן?
האם זו בושה שהשתוקקה לקטוף את התפוח מכל העצים בגן?
האם זהו תפוח אכול, או נעל זכוכית שבורה?
גיל: 18
שלום לבת ה-18.
בקטע ששלחת לי את מזכירה שני סיפורים מיתולוגיים מאוד מוכרים - סיפור סינדרלה המפורסם, וסיפור עץ הדעת בו חווה אכלת את התפוח האסור.
מאוד אהבתי את השימוש בשני הסיפורים ואת החיבור שעשית ביניהם. תחילה, את מספרת על הכמיהה שלך לאביר על סוס לבן, בדיוק כמו שסינדרלה חיכתה לנסיך שלה. את מתארת את זה בתור משהו אסור, ובחלק השני של הקטע את גם משווה את זה לאותו תפוח שחווה השתוקקה לו. התפוח, שהוא אהבתך לאותו נסיך מסתורי בסיפור שלך.
השימוש בשני הסיפורים והחיבור ביניהם עובד ממש טוב, ומקנה אווירה מאוד מעניינת ומסתורית לכתיבה שלך. הוא משרה על הקטע שלך מעין אווירה מיסטית סיפורית שמראה את כל נושא האהבה וההתאהבות באור מאוד מרתק, בטח כשמדובר באהבה צעירה בגיל העשרה.
כן היה מעניין אם היית מתארת משהו יותר ספציפי, כדי שהגולשות באתר יבינו בצורה מדויקת יותר את מה שעובר עלייך. מי זה אותו נסיך מסתורי, למה את משתוקקת אליו כל כך? למה את לא יכולה פשוט להיות איתו?
הכתיבה המרומזת כן מהווה יתרון אצלך, אבל רק רמז קטן לסיפור שקורה באמת ופחות שימוש במטאפורות מסתוריות היה נותן לך עוד כמה נקודות.
בשורה התחתונה - קטע מאוד מעניין וכתוב טוב.
אל תפסיקי לכתוב!
נעם,
מנהלת קהילת כתיבה.