יש הרבה כוכביות הא?
טוב בנות, הארכתי קצת את הפרק ל-1,900 ומשהו מילים במקום 1,500... זה גם שיפור:)
רציתי להזכיר לכן- להארות\הערות אישיות אתן יכולות לפנות לכרטיס שלי- קוראים לי עכשיו האנגרית בנשמה:) (עם הסמיילי).
אני מקווה שתיהנו מהפרק. השקעתי בו המון.
תודה רבה רבה רבה ועכשיו... לפרק.
***
יומיים אחרי שהשתכרתי.
יום אחרי דיברתי עם אבא שלי, ועכשיו אני נפגשת איתו אחרי בית ספר. הוא יאסוף אותי ונלך ביחד לבית קפה. אימל'ה. עדיין התביישתי להיות בחברת עידו. אני לא בדיוק יודעת מה אמרתי לו באותו הלילה שבו השתכרתי ומפחיד אותי לגלות.
עכשיו הייתי בכיתה, לבושה בג'ינס האהובים עליי וחולצת בית ספר ירוקה. הייתי לחוצה מהפגישה עם אבא אז באתי מוקדם לבית ספר חיכיתי בכיתה לשעתיים מיגעות של היסטוריה וקשקשתי לי במחברת בינתיים.
רק רציתי שהיום הזה יגמר. תלמידים התחילו להיכנס לכיתה ואני כתבתי לי.
*
אני רוצה להיות אכזרית. אני רוצה לדעת להילחם. אני רוצה לצבור ניסיון חיים. אני רוצה לדעת מה אני רוצה בלי חילוקי דעות פנימיים שמתנהלים בתוכי. אני רוצה, ואני רוצה, ואני רוצה. אני יודעת שזה לא יכול לקרות. אני יודעת שאני לא יכולה להיות כמו פאקינג קטניס. אבל להידמות לה -רק קצת- לא יכול להזיק.
כי משהו בדמות הזאת שבטוחה כל כך בעצמה, שיודעת על מה היא נלחמת ומה היא רוצה. יש לה שאיפות. הדברים האלה שיש לקטניס קורצים לי. אני רוצה מסלול ברור, אני רוצה שאלות שלכולן תהיה לי תשובה. אני רוצה גבולות ברורים.
אני יודעת שלקטניס לא היה את כל זה. אני יודעת שלא הכל היה לה ברור כשמש, אבל היא הסתדרה. היא נשארה בחיים. אולי היא לא בדיוק בסדר נפשית אבל עדיין, היא שרדה.
דבר אחד שאני כן יודעת זה שאני לא יודעת כלום.
שאני לא יודעת מה אני רוצה.
ולמרות שאין לי ממש על מה להילחם אני רוצה להילחם. אני רוצה -לשם שינוי- להיות אכזרית. להילחם למען מטרה ברורה.
כן, הרעיון הזה נשמע טוב.
*
"את יודעת שבנורווגיה אין אפילו מילה שאומרת 'אני אוהב אותך?' יש שתי מילים אחרות. אחת אכפת לי ממך ואחרת אני אוהב אותך כל כך שבא לי להשתולל איתך בין השיחים, מה קורה?"
עידו הסתכל עליי.
"אתה באמת רוצה לדעת?" שאלתי את עידו בסופו של דבר, "החיים שלי אולי נראים משעממים אבל מתחת לקליפה עבה של שעמום מסתתרים להם סודות שירעידו לך את העולם."
עידו גיחך והתיישב במקום שלו לידי.
"נסי אותי."
חשבתי אם לספר לו את האמת. החלטתי לזרום עם מה שיצא.
"אממ... הצוואר שלי תפוס ולא ישנתי טוב בלילה, קמתי מוקדם מידי לבית ספר ועכשיו אני תקועה פה. ו.. נראה לי שזהו." ואז הפלתי את הפצצה "אה כן, אני נפגשת עם אבא שלי אחרי בית ספר- אחרי שלא ראיתי אותו שתים עשרה שנה. ומה קורה איתך?"
"רגע רגע תחזרי אחורה."
"אה, הצוואר שלי תפוס."
"לא כל כך אחורה- את נפגשת עם אבא שלך אחרי שלא ראית אותו שתים עשרה שנה?"
"כן."
"ואוו."
"כן הא?" מידת הכנות שאני עומדת לחשוף בה את עידו הפתיע אותי לא פחות משהפתיעה אותו. "הדברים שהכי מפחידים אותי זה שהוא יבריז לי או שלא יהיה לנו על מה לדבר. זאת אומרת, מאיפה להתחיל?" פשוט דיברתי ודיברתי. אני והפה הגדול שלי. "היי אבא- אני אור. הבת שלך. נטשת אותי אחרי שתיים עשרה שנה. אני פחות או יותר שנאתי אותך. אבל חזרת, אז מה אני אמורה להרגיש? זה פשוט מסובך. מבין?"
אחרי שברברתי וברברתי מול עידו, הוא שתק. ואז התחיל לדבר.
"זה באמת מסובך, כלומר מה את אמורה לעשות? מה את אמורה לומר לו?" הוא כאילו קרא לי את המחשבות. "אני חושב שיש סיבה לזה שהוא הגיע. הוא לא יכול פשוט לחזור- משהו –ואני לא יודע מה- דחף אותו לזה. אני חושב את צריכה לגלות מה זה לפני שתיפגעי."
"יכול להיות שהוא חזר בשבילי, לא?"
"את מנסה להאמין שהוא חזר בשבילך- את רוצה להאמין שהוא חזר בשבילך אבל את יודעת שאני צודק."
קשה לערער במילים שלו. בעיקר כשכל מילה שלו היא אמת. אני כבר לא יודעת מה לחשוב- הוא בא אליי? או שהוא בא בשביל לבקש ממני משהו.
עידו כנראה שם לב שאני מבולבלת כי הוא התחיל לדבר שוב.
"היי, אולי הוא באמת בא בשבילך. אולי אני טועה. מאיפה לי? אני לא מכיר אותו."
"די. אל תחזור בך רק בגלל שזה פוגע בי איכשהו. שנינו יודעים שאתה צודק- למה לי לחיות באשליות? אני יודעת שאתה צודק. אני מעדיפה להיפגע על ההתחלה במקום להיפגע אחר כך."
הוא הנהן ושם את היד שלו על הפנים שלי.
"אל תתני לו לפגוע בך- הוא פגע בך מספיק."
הנהנתי והבטתי לו בעניים החומות וכל כך בהירות שלו. לא יכולתי שלא להרגיש משהו כשהבטתי בעיניים האלה, שאומרות הכל וכלום.
צלצול.
הזזתי את הפנים שלי ממנו והרגשתי נבוכה. עוד תלמידים נכנסו לכיתה והשיעור התחיל.
*
עדיין מבולבלת מאיך שאני מרגישה כלפי עידו, הלכתי לבית הקפה. יום הלימודים כבר נגמר וכל היום ציפיתי לשעה ארבע.
"לאן את הולכת?"
"לנועה."
מילת המפתח.
"תתקשרי אליי עם יהיו בעיות."
"ביי אמא."
לפני שיצאתי ישבתי שעות מול הארון וניסיתי להחליט מה ללבוש. אני רוצה להראות בוגרת אבל עם מגע של ילדות. כאילו להזכיר לו שאני אומנם לא אותה הילדה הקטנה שהייתי אבל חלקים ממנה עדיין בתוכי. התפשרתי על השמלה האדומה הפשוטה- מאלו שנראות עלייך כמו שק אם את לא שמה חגורת מותן- וסנדלים שחורות. לא התאפרתי -שונאת איפור- ושמתי סרט שחור בשיער.
מבוגרת אבל עם טיפה של ילדות.
הלכתי בדרך אל בית הקפה הקטן שנמצא כמה רחובות מהבית וכל מה שיכולתי לחשוב היה 'מה לאלף עזאזלים אני עומדת לעשות?'. כלומר איך את אומרת לבן אדם כל מה שעב עלייך בשתיים עשרה השנים האחרונות?
הלכתי לאט לאט ולא מיהרתי לשום מקום. השאלות רצו לי בראש בשעה שתהיתי מה אני עומדת לומר ובאיזו תנוחה אני אשב על הכיסא ובלי ששמתי לב כבר הייתי בכניסה.
פרץ של אויר חמים וניחוח של קפה הגיעה אלי בשעה שפתחתי את הדלת. כמה מלצריות הסתובבו בין האנשים ולבשו חיוכים שנראו קורנים מידי. כאילו מישהו מתח להן את הפנים בסלוטייפ. בבית הקפה עמד אי קטן שבו הייתה קופה, עמדה להכנת קפה וצלחות וכוסות. היה גם מטבח קטן עם חלונית שממנה המלצריות לוקחות את ההזמנות של האנשים. על מדף החלונית היה פעמון קטן שצלצל כשהוציאו את המנה.
חיפשתי שולחן פנוי בבית הקפה המלא יחסית ומצאתי אחד בדיוק בפינה. השולחן היה מעץ בצבע דבשי וביו ספות מעור שחור בכל צד. אבא כנראה עוד לא הגיע אז התיישבתי לי בנתיים. וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי. עברה חצי שעה.
בדיוק כשהתכוונתי ללכת הוא הגיע. עם זיעה על המצח, חולצת פלנאל כחולה ומכנסי ג'ינס משופשפים בברכיים.הוא נראה לחוץ משהו.
הוא חיפש אותי במבטו ואז מצא אותו. המתח גאה בי והתרגשות הציפה אותי.
"אבא!" נפנפתי לו.
הוא חייך והתקרב אליי.
"אור, חיכיתי לזה המון זמן."
"כן, אפשר להגיד שגם אני." הוא התיישב ממולי בחיוך קורן.
"ספרי לי עלייך."
אז ככה. ישירות. 'ספרי לי עלייך'. התחלתי למולל באצבעותיי את קצה השמלה מתחת לשולחן ולחשוב מאיפה להתחיל ובכמה כנות לדבר.
אז פשוט זרמתי עם המילים.
"אממ... פחות או יותר שנאתי אותך בכל השנים האלה. לא ידעתי ממש מה אני עומדת לעשות כש-, טוב, כשאראה אותך. אם אראה אותך. אפשר לומר שעכשיו אני לא בטוחה איך לדבר אליך ואני עדיין מגבשת רעיון כללי לגביך."
כל הזמן הזה לא הבטתי לו בפנים. בהיתי בחלל, בחלון, בשולחן, בשולי השמלה שלי. אבל לא בו. אחרי שגמרתי את שני המשפטים הקצרים שלי שבמהלכם לא הפסקתי להזיז את ראשי מהדבר הזה לדבר הזה הרמתי את ראשי והסתכלתי עליו. הוא נראה מופתע מהכנות שלי, ממידת האמת שבדברי. הוא התעשת לאחר שתי שניות והסתכל עליי. כאילו הוא החליט את המילים מראש, כאילו הוא תכנן מה לשאול אותי הוא שאל;
"ספרי לי עלייך. לא על מה שהרגשת כש.... הלכתי." הוא הביט לרגע בשולחן והמשיך, "אני רוצה לדעת מה עובר עלייך."
"אני כותבת. מכיתה ז'. אומרים לי שאני טובה בזה, אז אני מניחה שזה נכון. יש לי חברות. חברים. חיים. אמא עוזרת, היא דואגת לי. לפעמים יותר מידי אבל אני מניחה שככה זה אמהות."
"למרות שאמא שלך מרוקאית לפעמים יש לה קטעים פולניים."
"לפעמים?"
"יש לה קטעים פולניים."
צחקתי. הוא צחק. זה הרגיש טוב, אתן יודעות. לצחוק. עם אבא שלי.
"ומה איתך?" שאלתי. "מה עובר עלייך?"
"הייתי מכור להימורים כשעזבתי. הימרתי על יותר מידי דברים. קיבלתי יותר מידי כסף בזמן קצר מידי. אמא שלך שמה לב. את היית אצל סבתא זיכרונה לברכה, כשרבנו את הריב הגדול שלנו. היא אמרה לי שאני חייב להפסיק. היא הציבה בפניי שתי אפשרויות: להיגמל או לעזוב. ואחרי כמה שבועות שבהם הייתי.. אממ..." הוא חיפש את המילה הנכונה, "נקי, הימרתי. והפעם על סכום כסף גדול. הפסדתי את הכסף, אמא ואני רבנו שוב. ועזבתי. הלכתי ממך."
שתיקה. ניסיתי לעקל את מה שאמר. בחזרה לאחור זה הגיוני. הוא חזר בשעות מאוחרות. היו ימים שלא ראיתי אותו בכלל. אבל ילדה בת חמש לעולם לא תבין את חומרת המצב. בעיקר לא כשמסתירים ממנה את הדברים. אז שתקתי, והוא המשיך לדבר.
"אומרים כשרק כשמאבדים משהו מבינים כמה יקר הוא היה, ואני איבדתי שני דברים. המצב ביני לבין אמא שלך היה טוב... יחסית. היו הרבה דברים שלא נאמרו. הרבה ריבים שקטים. אבל זה היה משהוא שהיינו יכולים להתגבר עליו אם לא הייתי.... מכור. אני חושב שאת ואמא שלך היו האוצרות שאיבדתי. לכך לי כמה שנים לחזור למסלול. להפסיק להיכנס לקזינו או לעוד מועדון לא חוקי אחד שיש בארץ. אז טסתי לחו"ל. ניקיתי את הראש. זה היה קשה כמובן, להיגמל בארץ שבה הסם שאליו אתה מכור חוקי. זה כמו אדם שמכור לסמים ב... הודו. נגיד. אבל הצלחתי. אחרי חמש-שש שנים שבהן הייתי נקי ניסיתי להסתגל לעולם כמו שהוא. בלי אנשים מסוכנים, בלי לדאוג שמישהו יהרוג אותך בגלל חוב שלא שולם, בלי להישבר תחת החובות. הכל היה נורמאלי. פגשתי כמה נשים שהיה לי איתן סיכוי למשהו רציני, אבל תמיד משהו התפקשש לי בדרך. חזרתי למסלול. ואחרי שהייתי מאופס לגמרי- חזרתי לחפש אותך."
הוא היה נבוך באותה מידה שאני הייתי ואפילו יותר. השתררה שתיקה מוזרה בינינו ואף אחד לא ידע מה לומר. הוא הביט באוויר ואני הבטתי בהכל חוץ ממנו. היו לו חיים בניו-יורק, למה הוא עזב אותם בגללי?
הוא היה יכול לחיות שם במשך כל חייו המאושרים ולא לדאוג לגבי, לגבי הילדה הקטנה שהשאיר מאחור. אז למה לעזאזל הוא חזר?
"יש רק משהו אחד שלא הבנתי. אם היו לך חיים שם, אם הייתה לך הזדמנות לחיות חיים חדשים עם אישה חדשה, למה לא נשארת שם? למה לא נשארת בניו-יורק?"
חיכיתי שהוא יקפוץ ישר ויגיד- 'כי אהבתי אותך! כי את חשובה לי! כי לא יכולתי לשכוח ממך!', אבל התגובה הזאת הגיע לאחר שתיקה ארוכה יחסית שבה חשב מה להגיד. אני מצידי בהיתי בחלון בזמן שדיבר.
"כי לא יכולתי לשאת את המחשבה שילדה תגדל בלי אבא שלה, בלעדי."
שוב הייתה שתיקה.
שמתי לב לשעון- עברה שעה שלמה מאז שבאתי. המלצריות עם החיוך המתוח בהו בנו כשעברו, בטח תוהות עם לסלק אותנו אחרי ששעה ישבנו פה בלי להזמין כלום.
"אתה רוצה משהו?" מצאתי את עצמי אומרת.
"קפה."
"יופי, אז אני אזמין."
קראתי למלצרית גבוהה עם שיער בלונדיני והזמנתי פעמיים קפה. היא חייכה והנהנה. כמובן לא לפני שהציעה עוגות ומאפים שונים (שהזמנו).
"אבל למה רק עכשיו?", שאלתי לאחר שהקפה והמאפה הגיעו.
"הייתי חייב להיות בטוח שלא אחזור למה שהייתי. למי שהייתי."
הבטתי שוב בחלון. בעוברים ושבים עם בעיות אחרות וחיים אחרים ולרגע תהיתי איך זה יהיה להיות מישהי אחרת.
"יחסית לילדה בגיל שלך זה נראה כאילו יש לך מחשבות מסובכות של מבוגרים." הוא לגם מהקפה שלו. אני לגמתי משלי.
"זה כי יש לי צרות של מבוגרים."
לקחתי ביס מהמאפה.
"אבל את לא מבוגרת."
הוא לגם שוב.
"מי אמר שרק למבוגרים יש צרות של מבוגרים?"
"מבוגרים."
"אז מבוגרים לא מבינים."
לגמתי מהקפה.
"לא מבינים מה?"
הוא נגס מהמאפה.
"אתה לא תבין."
"למה?"
"כי אתה מבוגר."
חייכתי בניצחון. והוא חייך בחזרה. שמתי לב שממנו קיבלתי את הגומות שבחיוך שלי. וממנו גם קיבלתי את הגוון שבעיניים.
"את שנונה."
"כמו אבא שלי."
אכלנו את המאפה ושתינו את הקפה תוך כדי שיחה קלילה. לא דיברנו עליי, לא דיברנו עליו דיברנו על אחרים. השיחה נהפכה לקלילה יותר ויותר עד שדיברנו עד דברים חסרי משמעות כמו פרווה של חתולים. וההבדל בין הפרווה שלהם לבין פרווה של כלבים. אפילו דיברנו על אנטילופות, אין לי מושג איך הגענו לנושא הזה, אבל דיברנו. וזה היה נעים. לדבר.
יצאתי מבית הקפה בהרגשה שיש לי אבא. אבל אני חושבת שהתעלמתי מכמה דברים שהייתי צריכה להשים לב אליהם אז. למשל, מאיך שהתחמק כששאלתי אותו למה הוא עזב את ניו-יורק בשבילי, מההבעה הלחוצה שעל פניו, מהזיעה שעל מצחו.
אבל זה לא חשוב. כי יצאתי מבית הקפה בהרגשה שיש לי אבא שאוהב אותי, שחזר בשבילי אחרי שתים עשרה שנה.
*
אור