היי בנות,
יש לי נטייה לרוץ עם החומר כשיש לי רעיון מגובש בראש. אני מנסה להיגמל מההרגל, אבל עשיתי קצת הפסקה עם אבא של אור ואור יוצאת לפריקת מתחים עם נועה. תודה על הביקורת הבונה ואני אשתדל להאט קצת.
שלכן,
אור♥
נ.ב. לאלו מכן ששמו לב בפרק הראשון שכתבתי שאור בת 13, זאת הייתה טעות, אור בת 16. אני יודעת שאלו המון שינויים, ושאולי אני לא עקבית אבל אני עושה הכל בשבילכן. תודה רבה רבה על התגובות הכנות ואני מבטיחה להשקיע את הנשמה שלי בזה.
*
"מה זאת אומרת חזר? הוא לא יכול סתם לחזור, נכון?" שמעתי את נועה מהצד השני של הקו.
"עובדה שכן."
"ואת סלחת לו על כל השנים האלה?"
"אני מניחה שכן... נדמה לי."
"ואוו. שאפו."
"הא?"
"שאפו לך ושאפו לו. אני לא מאמינה שהוא חזר, צריך הרבה אומץ בשביל לחזור אחרי שתיים עשרה שנים."
"כן... קשה לי לעקל את המהירות שבה דברים קורים."
"החיים הם רצף של דברים שקורים במהירות ובלי לשים לב אנחנו נשאבים לתוכם באותה מהירות מטורפת."
"עמוק."
"כן, הרגע קראתי את זה באיזו כתבה."
"יאוו, אז מה אני עושה עכשיו?" שאלתי אותה, "הוא חזר והכל טוב ויפה, אבל מה אני כבר אגיד לו אחרי שתיים עשרה שנים שבהם הוא נעלם?"
"אני באמת לא יודעת."
טוב, תודה על העזרה בכל אופן."
"מה דעתך לפרוק את המתח על איזו מסיבה טובה?"
"עזבי נועה, אין לי כוח."
"מה זה 'אין לי כוח?' למסיבות תמיד יש כוח."
"אז זהו שלא." הלכתי לכיוון המטבח והוצאתי לעצמי עוגיית שוקולד צ'יפ קנויה. "איפה מסיבה עכשיו בראש שלך?"
"מסיבות תמיד יהיו בראש שלי." היא אמרה והמשיכה,"ואת באה. זו שאלה זאת הצגת עובדה."
"היית מתה, אני לא באה. נקודה. וזאת הצגת עובדה."
"עוד נראה."
היא ניתקה את השיחה, לא מותירה לי הזדמנות להחזיר לה תשובה, להתעמת. ואני נשארתי עם העוגייה שלי, תוהה מה היא עומדת לעשות.
*
"אור, תפתחי את הדלת!" צעקה לי אמא.
"בסדר!" צעקתי חזרה.
השעה הייתה עשרים לתשע ואני תהיתי מי אמור להגיע עכשיו. הייתי לבושה בפיג'מה/טרנינג שלי ועם שיער רטוב כי הרגע יצאתי ממקלחת.
"היי!" אמרה נועה ברגע שפתחתי את הדלת.
"את עוד לא לבושה?" שאלה.
היא לעומתה הייתה ועוד איך לבושה. היא לבשה חולצה שחורה עם מחשוף קטן בצורת לב וג'ינס גבוה. היא נעלה את המגפיים האדומות מדליקות שלה, ואת שרשרת הכסף עם אבן האודם האלגנטית שלה. זה היה פשוט, אבל עם גוף כמו שלה, כל דבר פשוט נראה יפה להפליא.
"מה את עושה פה?"
"אמרתי לך שאת עומדת לבוא איתי למסיבה."
"ואני אמרתי לך שאני לא באה."
"את באה, וזה לא תלוי בך." היא עקפה אותי והלכה לכיוון החדר שלי. בלי ברירה סגרתי את הדלת והלכתי אחריה.
"שום מסיבה!"
"הממ..." היא חפרה לי בארון," החולצה התכלת הצמודה עם המעיל המגנים השחור יחד עם המכנס הבהיר קצר."
"מה?"
"זה מה שאת לובשת."
"לא. אני נשארת בפיג'מה."
"ככה את רוצה ללכת?!"
"אני לא רוצה ללכת."
היא שמה את הבגדים בידיי ודחפה אותי לכיוון האמבטיה.
"ת-ת-ל-ב-ש-י!"
והתלבשתי. זה לא כאילו הייתה לי ברירה, נועה יכולה להיות ממש עקשנית לפעמים.
חצי שעה אחר כך נועה ואני היינו מוכנות.
התלבשתי בבגדים שנתנה לי ונעלתי את המגפיים הכחולות גבוהות שלי יחד עם שרשת הכסף שלי. שתינו היינו עם שיער פזור, שלי עדיין היה לח.
"לאן את הולכת ככה?" שאלה אמא כאשר ראתה אותי.
"למסיבה, עם נועה, זה בסדר?"
מילת המפתח הייתה נועה, אמא מתה על נועה. אם זה היה בשליטתה, נועה הייתה הבת השנייה שלה.
"את חוזרת באחת וחצי."
"אין בעיה גברת כהן, נחזור בזמן."
אמרה נועה כאשר פתחתי את פי.
"יופי, תיהנו."
אחרי שהעניין הזה סודר, פניתי אל נועה.
"איך אנחנו הולכות?"
"עם אוהד."
"אוהד זה-שאת-דלוקה-עליו-כבר-נצח, אוהד?"
היא זרקה עלי כרית אקראית שהייתה על המיטה.
"לא יפה לצחוק על אחרים."
"כן, כן."
"איפה זה בכלל?"
"בריצ'י."
"הפאב של שמונה עשרה ומעלה?"
"פתחו אותו לשש עשרה ומעלה."
הנהנתי. צלצול.
"הלו?" שאלה נועה.
"סבבה, יוצאות."
"הוא כאן?"
"כן."
לקחתי את התיק הקטן שלי עם הפלאפון ויצאתי מהחדר.
"אור!"
"מה אמא?"
"לקחת פלאפון?"
"כן, כמו תמיד."
"סבבה. ביי תהנו, ותזכרי אחד וחצי!"
המילים האחרונות נשמעו חלש יותר כי בדיוק סגרתי את הדלת. בחנייה ציפה לנו אוהד עם חולצה לבנה וג'ינס קרוע. הוא נראה כאילו רק קם משינה עם השיער הפרוע ועדיין הוא היה חתיך. גם אני רוצה.
"היי נועה," הוא אמר בחיוך, "היי אור."
הוא המשיך להביט בנועה והיא הסמיקה. נכנסנו למכונית שהדיפה ריח של אפטרשייב של גברים והתיישבנו, נועה מקדימה ליד אוהד ואני מאחורה. אין, תמיד פוראבר אלון.
"אז, מה קורה?" נועה אמרה בניסיון לפתוח שיחה.
"סבבה, חיים." הוא הביט בה לרגע ואז החזיר את עיניו לכביש. "ואתן?"
"חיים." ענינו אני ונועה ביחד. צחקנו למשך כמה דקות ואז השתררה שתיקה מביכה.
"אז...." הפעם נועה ואוהד דיברו יחד ושוב צחקנו, רק מעצם השיחה המטופשת וחסרת הטעם הזאת.
ורק אז שמתי לב שידו של אוהד הייתה על מושבה של נועה, וידה של נועה הייתה על יריחו של אוהד. יפה יפה, רק אני אהיה פוראבר אלון, גם נועה ערקה לצד האפל... זה רק עניין של זמן...
"הגענו." אמר אוהד והתחיל לחנות את הרכב.
יצאתי מהמכונית וציפיתי שגם נועה ואוהד יצאו, אבל לא. הם נשארו במכונית, צמד ציפורי האהבה האלה והשאירו אותי לבד. יופי!
אז התחלתי ללכת לכיוון הפאב. והמוזיקה הרועשת הגיע לאוזני גם עשרה מטרים לפני הכניסה. אין לי כוח לזה... התמרמרתי. אבל מצד שני... למה לא לשמוח? מגיע לי לא? גיליתי שאבא שלי הגיע אחרי שתיים עשרה שנים של שאלות ללא מענה, אז לא מגיע לי?
החיוך מסופק התקדמתי אל עבר הכניסה ואז נזכרתי בנועה ואוהד. בשביל להבהיר לנועה שאותי לא נוטשים, נשענתי על הקיר שליד דלת הכניסה ממש ליד המאבטח.
"אז בובה, באה לכאן הרבה?" אמר המאבטח בציניות.
שלחתי לו מבט של 'מה-הטמטום?', והוא בתגובה צחק. היה לו צחוק יפה. הסתכלתי על העיניים שלו, הם היו חומות כמו שלי רק עם עומק. כאילו הוא עבר דברים בחיים שלו. עיניים יפות כאלה, שאפשר להישאב לתוכן. והוא חייך, ושמתי לב ששן אחת שלו כזו שכמעט לא רואים, שבורה קצת בקצה. היא הבזיקה לשנייה אחת ונעלמה.
"ירון." הוא השיט לי את ידו.
"אסור לי לדבר עם זרים."
צחוק.
"אבל אם תכירי אותי, אולי לא אהיה זר?"
"אולי." חייכתי. "אור."
"נעים להכיר." הוא הוריד את ידו ורק אז שמתי לב שלא לחצתי אותה, זה הביך אותי קצת.
"למה אתה מאבטח?"
"סליחה?"
"כלומר אתה נראה צעיר, כמה? אתה בן עשרים ושתיים עשרים ושלוש פלוס מינוס, מה לך ולמאבטח?"
"יש לך חתיכת שאלות." הוא גירד את ראשו. "אני בן עשרים ושתיים, ניחשת נכון. וכשאתה בן עשרים ושתיים, צריך ללכת ללמוד. וזה ממש לא בראש שלי עכשיו. אז חיפשתי עבודה. לא רציתי לעבוד בפיצרייה, כבר עבדתי בפיצרייה. לא רציתי עבודה משעממת מידי, למש הציעו לי ללכת לסלקום. למי יש כוח לשבת ולהקשיב לתלונות של מאה אלף איש שרוצים פלאפון? גם לזה לא הייתה לי סבלנות. אז הלכתי על מאבטח."
"אתה שלם עם זה, כלומר למה לא ללכת ללמוד ולהפוך למשהו? להוציא תואר וללכת להגשים את החלומות שלך?" צחקתי אחרי שהבנתי מה אמרתי. "אני יודעת שזה נשמה כל כך כמו משהוא שילדה בת עשר הייתה אומרת, אבל למה לא? אחרי הכל, כל הקטע בחלומות זה שמתישהו צריך להגשים אותם, לא?"
"לא שמעת? חלומות לא מתגשמים," הוא חייך. "חלומות זה דבר בלתי מושג, ומשם באה המילה חלום."
"זה דומה לשלמות, במובן מסוים." הרהרתי בקול.
"כן. זה כן."
הבטתי קדימה וראיתי את אוהד ונועה מתקדמים על עבר הכניסה. הגיע הזמן... לא שרציתי לגמור את השיחה עם ירון. זה היה נחמד. חשבתי אם אוכל לדבר כך עם אבא, לספר לו דברים. להרהר איתו על דברים שרק מבוגרים יודעים.
"על מה את חושבת?"
"על אבא שלי."
הוא הביטא בי בבלבול.
חייכתי.
"אתה לא תבין." כמה שניות אחרי זה נועה נגעה לי בכתף.
"הפרענו?"
"לא."פניתי לירון. "היה נחמד להכיר."
"כן, תהני עם החברים שלך."
"תודה." חייכתי אליו בפעם האחרונה וסימנתי לאוהד ונועה להיכנס איתי עם היד.
"עשית משהו כשלא הייתי?" היא לחשה-צעקה לי בתוך האוזן. בגלל שכבר היינו בפנים המוזיקה הייתה רועשת משהו.
"תגידי לי את!" צעקתי חזרה.
היא הסמיקה והסתכלה באוהד שבאותו הזמן התחבק עם חבר שלו.
"אחר כך."
ואז עיניי נתפסו בעיניים אחרות, העיניים של החדש. עידו.
והעולם עמד מלכת.
*
אור
הבחור שיצאת איתו לדייט ראשון נראה מושלם מדי? לחצי כאן, אם אהבת - תני לייק!