היי בנות,
אני שמחה לבשר שאתמול היה היום בו הגחתי לעולם ולשמש הישראלית החמה (אני ממש מתגעגעת כבר לתחושת הטיגון). ברכות יתקבלו ב... נו, ברכה. ועוד תגובות מדהימות כמו שרק אתן יודעות לכתוב!
אוהבת תמיד.
***
"חן!" אבן ענקית ירדה לי מהלב.
"יהלי" היא התייפחה, האבן חזרה מיד כמו בומרנג והתעצמה. "יה-לי, אנ... כל ...ך ...ערת!"
שיט. אין קליטה.
"חן, דברי חזק!" לא היה אכפת לי שאני כנראה מעירה את כולם כרגע.
"יהל.. אנ... צר... דב... ...תך"
ניתוק. ושוב תחושת הבטן הזו.
הבטתי למעלה. אותם שמיים ששייכים למישהו אחר.
***
הכרחתי את עצמי להתעורר מהסיוט, או מהפלאשבק שתת המודע שלי החליט להקרין.
אחרי המדורה (שבמבט לאחור גם נראתה לי כמו חלום רע), כשחזרתי לבית של משפחתו של דין, הספקתי במעט הזמן שישנתי לשחזר אירועי עבר. הייתי חייבת להסיח את דעתי לפני שהמוח שלי יתעורר ויתמקד בהם.
פתחתי את התריסים, מרשה לקרניים זהובות-חלושות של שמש בוקר לגעת בי.
למרות שבחוץ היה חם, בתוכי קפאתי.
הרגשה שהתפללתי שתעבור. גם כשארזתי את שק השינה, גם כשהחלפתי מספרי טלפון עם אופיר ומעיין, ובעיקר כשהמבט שלי נתקע על דין. וזה קרה הרבה.
כשהכרחתי את עצמי להסתכל על ההשתקפות טרוטת העיניים שלי הבנתי כמה אני באמת עייפה, הגוף שלי כל כך רגיל לפתרון השינה, שהוא כבר אוטומטית, עייף.
ובמקום לישון מצאתי את עצמי פשוט בוהה בקירות שנדמה שקצת סוגרים עליי ורוצה הביתה.
רציתי לא לחשוב.
כן, בטח.
תמונות מהירות של חן ויבבותיה הקטועות חלפו במהירות על הקיר ממול, כמו הקרנה של סרט מטורף ולא מציאותי. אני חושבת שאפילו המזכירה האלקטרונית השתגעה מכמות הפעמים שחייגתי את המספר של חן לאחר השיחה הקצרה, אולי אפילו יותר ממני. הקשתי את המספרים בפעם המי יודע כמה וניתקתי, וחייגתי וניתקתי. לא בטוחה מה הולך לקרות.
נעמדתי למשמע דפיקה על הדלת. פזלתי למראה: פיג'מה שגדולה עליי בכמה מידות ושיער שלא יודע מנוחה.
פתחתי את הדלת לכדי חריץ.
"יהלי, מתוקה?"
התנשפתי בהקלה.
"היי, מירב." אימצתי את החיוך הכי לא עייף שהיה לי באותו רגע.
"אני יוצאת לעבודה, אני צריכה שתעזרי לי בקשר ל..." היא בחנה אותי. "הערתי אותך?"
נו, ברור.
"בדיוק קמתי."
היא הביטה בי במבט מהורהר, "אני צריכה שתשמרי על לי, לדין אין... מצב רוח."
ניסיתי לשאוב מידע מהפרצוף של מירב שהתאמץ בכל הכוח להישאר אדיש. הדרך שבה אמרה את זה עוררה בי את כל החשדות שהספקתי להרדים.
"בטח, אין בעיה."
"את הגיבורה שלי." היא נאנחה בהקלה והידקה תיק יד חום אל חיקה.
נכנסתי לחדר האמבטיה כשדלת הכניסה נטרקה מאחוריה, והחלפתי לגופיה שהתאימה למידה שלי. שקעתי בתוך המים הקרים של הברז, בחוץ העננים חשפו עוד קצת שמש שבערה בצבע נדיר במיוחד של כתום חום.
מזג אוויר הפכפך שהתאים למצב רוח.
סגרתי את הברז וערכתי קרב מבטים קצר עם המגבת היחידה שהייתה תלויה על הוו.
המגבת שבפירוש הריחה כמו דין. נאנחתי וניגבתי בה את הפנים, עוצרת את הנשימה.
את לי מצאתי באמצע הסלון מול טלוויזיה סגורה.
"היי לי." רכנתי אליה. "מה את מציירת?"
היא גוננה על הציור עם זרועה הקטנה.
"זו הפתעה בשבילך."
זה גרם לי לחייך.
ישבתי בכורסא ממול וחיכיתי שהיד ששרבטה במרץ תסיים.
"אני אשים לך את הציור על הכרית, כשתלכי לישון תראי."
המילה שהכי קרצה מכל המשפט הזה הייתה לישון. נזכרתי שבקרוב אני הולכת עם מעיין ואופיר ל'שכן'. אני חייבת כמה שעות שינה.
עדיין מוזר לחשוב על המשפט הזה כי כשהייתי יותר קטנה אני וחברות שלי באמת הלכנו לשכן שהיה בגילי ואהב להכין מטוסים מנייר.
"אפשר לצאת עכשיו?" מצאתי אותה לידי, היא זזה מהר.
נפרדתי במבטי מהמיטה ופתחתי את הדלת, מקווה שהשמש המסנוורת אולי תמס קצת את הקור.
הפלסטיק במגלשה, בכי, צחוק, צירי הנדנדה, החיכוך באפר. המון רעשים שהסיחו את דעתי ועזרו לי להתמקד בלי ולא לשקוע במחשבות ובמקום למצוא גן ריק מסביבי, בלי לי ובלי שום דבר.
השענתי את ראשי על כפות ידיי, קצת מנוחה.
"חלי? זו את?"
חלי? אלוהים אדירים.
"זה... יהלי."
היא ציחקקה, "קוטֵטו קוטָטו."
אפילו לא טרחתי לתקן אותה.
היא התיישבה לידי, רק עכשיו שמתי לב שהיא מנדנדת עגלה. מוזר, לא חשבתי שגל היא הטיפוס של האחות הגדולה. רק נותר לקוות שאחותה לא תלך בדרכה.
בהתקף חרדה פתאומי חיפשתי את לי בעיניי, מצאתי אותה מוקפת ילדים אחרים,
קצת כמו בן דוד שלה.
"אז שמעת מה קרה אתמול?"
בלי בוקר טוב, בלי מה נשמע, ישר מפילה עליי את הרכילות שכל כך לא עניינה אותי.
"את תהיי חייבת להיות יותר ספציפית." ידעתי שאני לא אדיבה אליה, אבל לא היה לי את הראש והכוח לחשוב על יחס כרגע.
"באמת לא שמת לב לדין?" היא תקעה בי את עיני העגל שלה.
קפאתי קצת אבל מיהרתי למשוך בכתפיי, מעמידה פנים שאין לי מושג על מה היא מדברת.
"הוא קיבל שיחה אתמול בלילה."
שנאתי שהיא מותחת אותי כל כך, היה נראה כאילו היא נהנית מזה. אבל לא נשארתי לשמוע את ההמשך, רצתי לכיוון לי והרמתי אותה בזהירות.
בחנתי את הברך הקטנה שנחבלה.
"זה רק שפשוף" חייכתי ומחיתי את הדמעות שזרמו על לחייה של לי.
מזווית עיני יכולתי לראות את גל ואת עיני העגל שלה נפתחות עוד קצת, כנראה שגם היא לא חשבה עליי כעל הטיפוס של האחות הגדולה. בכל הכנות, לא היה אכפת לי מה היא חושבת. רק הפריעה לי הסקרנות שתבעה לדעת על מה דיברה. איזו שיחה?
אחזתי בידה של לי לאחר שהתאוששה מעט והתקדמנו חזרה לרחוב, לא לפני שזכרתי לנופף לגל, אבל לא יצא לי ניפוף, בלי לשאול אותי האצבע שלי סימנה 'אחר כך'.
הלכנו במעלה הרחוב, כמה מנורות רחוב כבר החלו להידלק למרות שעוד היה אור בחוץ.
"למה את עצובה?" לי שאלה אותי כשכבר שמה לב שאני במקום אחר. השאלה תפסה אותי לא לגמרי מוכנה.
"אני לא עצובה." עניתי, תוהה אם היא תשים לב להיסוס.
"את כן!" היא נעצרה ואילצה אותי לעצור יחד איתה, "אני יודעת שכן!"
"למה את חושבת?" עניתי בסבלנות, מעט סקרנית לשמוע את התשובה.
"כי..." עיניה הפכו בורקות. "כי..."
רכנתי אליה, מחייכת חיוך מעודד, "כי מה?"
היא השפילה מבט, "ככה אלאדין נראה"
החיוך שלי קפא, הייתי חייבת לשבת על שפת המדרכה כדי לא ליפול.
"למה את מתכוונת?" שאלתי, לא שמה לב לרעידות הקצרות והמחשמלות שעברו בי.
"אתמול שאלתי אותו אם הוא מוכן להראות לי קסם" היא שאפה ונשפה נשימות קצובות, "והוא אמר שנגמרו לו הטריקים." לי הניחה לסכר הדמעות להיפרץ, הפעם מסיבה אחרת,
"לדין אף פעם לא נגמרים הטריקים!"
חיבקתי אותה, לא ידעתי איך להשיב לזה. כאב לי עליה כי ידעתי קצת איך היא מרגישה.
היא לא יודעת.
וקשה לא לדעת.
השמש עדיין האירה על גגות הבתים ועל האספלט הרותח. חשבתי על אופיר שבטח תכריח אותי לרקוד ועל מעיין שתמשוך אותי לים. לא רציתי, אבל ידעתי שאם חן תשמע על זה היא תנזוף בי ותגיד לי להשתחרר, שהבעיות של דין הן הבעיות שלו, לא שלי.
אם כך, למה אני מרגישה שזה ההפך?
"אל תדאגי" מלמלתי כשעוד כשזרועותיה של לי סגרו על מותניי, "זו רק תקופה."
אבל אפילו אני, לא האמנתי בזה.
***
עמדתי מול הדלת, מצחי כנגד העץ, הלב דפק חזק, פחדתי שהוא ישמע את הדופק דרך הקיר,
עוד לא הייתי מוכנה לדפיקה על הדלת. נשמתי עמוק, מסדרת במוחי מאין תסריט שאבצע מולו. משפטים שלא יגרמו לו לטרוק בפניי את הדלת. הרמתי יד רועדת ובכוח קלוש גרמתי לה להקיש על העץ הכתום-חום שהזכיר בצבעו קצת את השמש שזרחה היום.
אין תשובה.
בלעתי את הרוק ובהחלטה נחושה לחצתי את הידית והחדר הילדותי נגלה ממולי, נראה כאילו כלום לא השתנה בו, כאילו הוא לא מאכסן מישהו אחר. אבל מוזר, הוא באמת לא מאכסן מישהו אחר.
הוא ישן. רציתי לצאת מיד ולהודות על שאני לא חייבת להתמודד עם זה כרגע. אבל קפאתי, רק כי כל כך רציתי לצפות בדין שלא היה זר לי.
העפעפיים שלו רעדו, מקרינות חלום או מנסות לסלק קצוות שיער חלקה שנחה עליהם. ככה יכולתי לבהות בלי שיהיה לו אכפת, בפנים החלקות מהבעת עוקצנות או אדישות, הפנים של דין.
חנוק כאן.
פתחתי את התריסים ברגע של טיפשות.
השמש שטפה את החדר מיד, לא משאירה אף צל מתחבא.
באותה מהירות שנכנסה כך גם גרמה לעיניו של דין להיפקח.
הוא מצמץ באיטיות, מנסה לעכל איפה הוא עכשיו. משהבין הזדקף, מטושטש ורק כשהתעורר לגמרי הבחין בי. עיניו, כמו התריסים שהיו שבורים בחלקם בחדרו, הצטמצמו.
"יהלי, מה את עושה כאן?" כתפיו נמשכו לאחור, מתמתחות מעט.
בחנתי את החולצה הלבנה והזרוקה שלבש על עצמו, ובאותה הזדמנות גורם לה להראות יקרה.
מה אני עושה כאן באמת?
"אני... אה..." תסריט! תיצמדי לתסריט שלך!
אבל המשפטים נאבדו, והדופק שהספיק להירגע הואץ שוב.
הוא הרים גבה כהה לעברי, לא יכולתי להחליט אם הוא מעוצבן או מבולבל.
"אם... אם אתה צריך משהו אז..."
רוח קפואה הכתה בי ללא רחמים ברגע שעיניו פגשו בעיניי.
"אני לא צריך כלום מאף אחד."
רגליי רעדו.
מה קרה לך? מה לכל הרוחות קרה לך?!
"אז לילה טוב, אני מניחה."
"לילה טוב" אמר לאחר שסובב את גבו אליי וסגר את התריסים.
האנחה שלי גרמה לכתפיים הרחבות שלו לקפוא במתח.
סגרתי את דלת העץ מאחוריי, רציתי להניח לדמעות לזלוג מחדש, הדלת של לי הייתה סגורה וידעתי שכבר הלכה לישון. אי-שפיות זמנית גרמה לי לשקול לחלוק איתה את ההרגשה, כי היא, בעצם היחידה שמבינה. אבל אז התעשתי והבנתי שאני צריכה להיות חזקה, לפחות מבחוץ.
הפלאפון שלי ריקד בתוך כיסי.
"אמא? נחתת?"
מהצד האחר נשמעה סוג של התנשפות. "זו חן."
עצרתי את הנשימה, "היי."
"היי."
ידעתי שאם השיחה אתמול לא הייתה מתקיימת כבר הייתי מספרת לה הכל, כולל הפרטים הכי קטנים ושוליים שיכולתי לחשוב עליהם והיא כבר הייתה ממציאה סיפור שלם מכל דבר.
אבל זה לא המצב כרגע.
"מה... מה נשמע? כבר נגמלת?"
חייכתי חיוך קטן, "אפילו לא קרוב, אבל אני חושבת שמצאתי משהו שיעזור לי."
"משהו?" גם היא חייכה, פשוט ידעתי.
"מישהו." תיקנתי בגיחוך.
"יש כוח לספר?"
אהבתי את העובדה שהיא שאלה.
"אולי פעם אחרת, אני מתה מעייפות, כמעט ולא ישנתי בכלל הלילה."
"אה..." היה נדמה שהיא רוצה להגיד עוד משהו.
משלא המשיכה הרגשתי צורך להוסיף, "אבל את יכולה לספר לי הכל אם משהו קרה, את יודעת שאני תמיד כאן."
לא במובן הגיאוגרפי של המילה, אבל בכל זאת.
"במעיים?"
"במעיים."
צחקנו, אהבתי לספר שוב בדיחות פרטיות שרק אני והיא מבינות, בקושי שמתי לב שצחוקה דעך.
"ואת לא תפגעי בי לעולם." היא נאנקה, ידעתי שהיא לא התכוונה שאשמע את זה ובכל זאת השבתי,
"אין סיכוי."
"אני לא אפריע לך עכשיו, לכי לישון."
להפריע לי? מה?
"את אף פעם לא מפריעה, מה קרה?"
"כל כך הרבה." היא מלמלה.
לא הבנתי מה כבר היה יכול לקרות בכל כך מעט זמן מאז שנעדרתי.
שוב הפרנויה החלה לתקוף אותי.
צלצול הטלפון של הבית קטע את מחשבותיי. דין ישן, גם לי, מירב עדיין לא חזרה מהעבודה. אין מי שיענה לטלפון. איזה טיימינג מעצבן.
"חן, אני חייבת לענות לטלפון" האבן שהתנחלה בתוכי גדלה בהפגנתיות מובהקת.
"אוקיי, נדבר." היא ענתה, כמעט כאילו זה מקל עליה.
והשיחה התנתקה.
בלי רגע להרהר על השיחה המשונה הרמתי את הטלפון.
נשענתי על הקיר הקרוב אליי, מייצבת את עצמי, נותנת לרגליים הרועדות קצת מנוחה.
קצת מנוחה.
"הלו?"
"יהלי!"
תמונת התלתלים עלתה לי לראש כמעט מיד.
"היי, אופיר" חייכתי אוטומטית.
"ניסיתי להתקשר אלייך! עם מי דיברת כל כך הרבה?"
"אה, סתם." משהו בתשובה הזו קצת הכאיבה לי. "למה מה רצית?"
"מצאת זמן לישון? את בטח שפוכה! לא חשוב, רוצה לאלתר משהו לעשות בקרוב?"
"נראה לי, יש כל כך הרבה מה לעשות בצפון ההומה" אני חייבת להפסיק להיות צינית.
אופיר גיחכה, "טוב לדעת." היא שקעה בהרהורים לכמה רגעים ארוכים "יהיה כיף. יהיה לך כיף. אני בטוחה בזה."
הצמדתי את שפופרת הטלפון לאוזני האחרת והחלטתי לסמוך על הקביעה הזו.
"הגיע הזמן."
***
נכנסתי לחדר, התריסים עוד היו פתוחים למחצה, ההבדל ביניהם היה שבמקום לחסום את אור השמש הם חסמו את אור הירח.
שמעתי את דלת הכניסה נטרקת. הבנתי שמירב חזרה מהעבודה רק עכשיו וספרתי שעות בפליאה.
נפלתי לתוך המיטה, שינוי מרענן בהשוואה לשק השינה הקטן. רשרוש משונה נשמע כשראשי פגע בכרית.
הזדקפתי וגיליתי דף נייר מקופל לחצי כשעליו יש הקדשה שנכתבה בכתב דפוס עם כמה שגיאות כתיב חמודות.
'אל תהיי עצובה.
מ-לי ל-יהלי.'
פתחתי את הדף והציור שבתוכו הקשה על הדמעות להישאר בפנים.
בלי לדעת מה זה יעשה לי, היא ציירה ציור ששבר חלק מהלב שלי -
מקל קסמים.
שבור.
*
יהלי.
מערכת האתר רוצה לנצל את ההזדמנות ולאחל מזל-טוב לנערה מקסימה ומוכשרת שחגגה אתמול יום הולדת... אוהבות אותך, יהלי- אל תפסיקי לכתוב!