"אלוהים אדירים, כמה זמן לוקח לך להתארגן?!"
הכתף והלחי חבקו את הפלאפון מצידיו והידיים היו עסוקות בזריקת פיצ'פקס אהוב לתוך המזוודה.
"אני בת, ככה זה עובד!"
הוא נאנח.
צחקתי. הוא יסבול את המוזרויות שלי כמה שצריך.
"בואי נעשה עסקה" הוא הציע.
"לא דין, אני לא עומדת לעזור לך שוב עם בנות חפות מפשע ברחוב, המשפט עם הגבינה לא עבד וגם לא יעבוד!"
"לא, לא, זו הצעה אחרת. הפעם."
גלגלתי עיניים.
"אם, בתוך עשר דקות, את עומדת בחוץ מוכנה עם המזוודה וכל מה שצריך" הוא נשם עמוק, "אני אסדר שתשבי ליד גיל בתא הרכבת"
חיוך רחב התפשט על פניי.
*
הרומן החד צדדי שלי ושל האח הגדול של דין החל לפני כמה חודשים כשהתגייס לצבא. בכל פעם כשיצא לחופשה בביתו של דין בהיתי בו ממושכות. "לא ידעתי שיש לך חולשה לחיילים" דין סינן אחרי שסירטט קו דמיוני מעיניי אל דמותו הגבוהה של אחיו, אחרי שתהה למה עוד לא פצחתי בנאומים שלי. היופי עובר במשפחה. גם לדין וגם לגיל יש עיניי דבש מהפנטות.
"את מבינה שיש לו חברה."
"היית חייב להרוס?"
"זו חובתי כידיד" הוא משך בכתפיו וחיכך את אפי באצבעותיו בחיבה, אז זה לא עשה לי כלום ועכשיו התנועה הקטנה הזאת מעבירה בי צמרמורות אדירות בכל בגוף.
*
"סגרנו" עניתי בסיפוק וניתקתי, לפני שישנה את דעתו.
ההעברה למזוודה החלה להיות מהירה יותר ויותר.
חן נכנסה לחדרי, "זה כל מה שאת מתכננת לקחת?" היא פערה את עיניה בהלם.
"את תהיי שם חודש להזכירך ואת לא יכולה להתחיל ללבוש שקיות אשפה אחרי שבוע!"
"זה מספיק"
היא התעלמה ממני בגלגול עיניים אופייני וניגשה לדחוס למזוודה עוד כמה זוגות נעליים.
"את לא סומכת עליי אפילו כשמדובר במזוודה שלי!"
עיני השקד התוהות הופנו אליי, חן זרקה עוד זוג ל"סל".
"מה אפשר לעשות?"
השעון על הקיר הורה שיש לי עוד חמש דקות גורליות שיקבעו את מקום ישיבתי ברכבת.
"מה אעשה בלעדייך?" היא חיבקה אותי ברגשנות של חן.
"כנראה תתנשקי עם דור כל היום", צחקתי.
היא זייפה הבעה פגועה שחלפה די מהר כשאמרה, "את כנראה צודקת."
*
"ביי אמא!" קראתי, הצפירות מבחוץ הלכו והתחזקו.
"רגע ילי, תני לי להפרד ממך כמו שצריך!" היא כבר ירדה במדרגות מעליית הגג.
"אין לי זמן יש לי רק עוד חצי דקה כדי לשבת ליד חייל!"
"רגע מה?!"
אבל כבר טרקתי את הדלת בחוזקה ורצתי לעבר המכונית הכחולה של משפחת שגיב.
מחלון הרכב הפתוח הספקתי לשמוע "היא מספיקה, תנעלי את הדלתות!"
אבל אמו של דין רק הנידה בראשה ופתחה לי את דלת המכונית.
לא יהיה מוגזם להגיד שצללתי פנימה.
"היי יעל" חייכתי, פוזלת אל המבט הציני של איתי בהנאה.
"מה נשמע, חמודה?" היא טפחה על לחיי בעדינות, כמו בכל פעם כשנתקלה בי.
עכשיו ממש נעצתי בדין את מבטי "מעולה"
הוא רטן וגרם לי לחייך.
*
"הגענו" הרכב נעצר ליד תחנת הרכבת, רק כשניסיתי להיחלץ החוצה הבנתי כמה האוטו קטן וצפוף. זכרתי את הג'יפ הענק שלהם, כנראה גיל שאל אותו.
טבענו בתוך מיליוני ראשים שונים, תחנת הרכבת מוצפת ביום חמישי, המוגדר כסוף השבוע אבל עוד לא ממש.
זמן מצוין כדי לחזור הביתה מעבודה, טיול מהודו, או כדי לנסוע לפלישת טריטוריה של חבר טוב.
יעל נפרדה מאיתנו כשהרכבת הגיעה.
"את לא מצטרפת?" תהיתי, יעל, האמא הפולנייה, משחררת את דין? בקושי נתנה לגיל להתגייס.
"לא, החלטתי שאני אתן לבנים שלי קצת זמן איכות עם החברות שלהן"
הופתעתי לשמוע את האמירה הפתאומית הזאת, יעל כבר מכירה אותי טוב מכדי לחשוב שאני ואיתי נמצאים בקשר רומנטי.
"יעל, אני ואיתי לא חברים" מיהרתי להתגונן.
גם יעל וגם איתי הביטו בי במבט מוזר.
ואז נפל לי האסימון. היא מדברת על החברה הרחוקה של איתי, בבית. בבית...
"אז תשמרו על עצמכם ילדים" היא נשקה לאיתי ולי על הלחי ומיהרה להתרחק.
"אני כמעט בן שבע עשרה ואני עדיין בגן בשבילה."
הבטתי בגבה שהלך ונעלם מאחורי ההמון. כל כך הערכתי את האישה הזאת. אם חד הורית שצריכה לדאוג לילדים שלה לבד, לשלוח אותם רחוק לבד, לחשוב עליהם לבד.
הכל לבד.
חייכתי לדין שתהה למה אני בוהה באוויר "אתה יודע, אמהות."
*
אני יכולה לזהות את חיוך היוגורט הזה (שגם כן תורשתי) בכל מקום.
"היי אחי" הוא טפח לדין על השכם. הצחיק אותי השימוש במילה 'אחי'.
"אהלן, יהלי" הוא משך אותי אליו לחיבוק. חתיך, אבל מבחינתו אני אחותו.
זה לא הפריע לי, סתם נהניתי לבהות בו.
שיחקתי 'חפש את ההבדלים' בפנים של גיל. הפירסינג שחזר איתם מהודו נעלמו כלא היו, השרשראות והרסטות אינם, רק החיוך נשאר, האביזר שמבין כל התכשיטים הכי התאים לו.
גיל החליט לעשות את ה-'טיול אחרי צבא' לפני הצבא. שם הכיר את חברה שלו.
כשגיל עמד להתיישב ליד דין, הוא עצר אותו בחיפזון, "אני מעדיף לשכב בנסיעה, אכפת לך לשבת ליד יהלי?"
התאפקתי לא לצחוק, הייתי משוכנעת שהוא לא יעשה את זה.
גיל משך בכתפיו, נשען על הכיסא לידי ופתח עיתון.
פגשתי במבט הצוחק של דין, גם אני וגם הוא ידענו שסדר הישיבה לא ממש שינה לו, בשונה מסדר הישיבה בכיתה, ששינה הרבה, הרי הנה אני עם חברי לשולחן, לא?
דין הביט בנוף שחלף במהירות על פנינו, אישוניו ריקדו יחד עם העצים שהפכו לטשטוש ירוק. בנסיעות בית ספר תמיד ניסינו לנעוץ מבט בנוף החולף מבלי להזיז את האישונים יחד איתו. זה היה כמעט בלתי אפשרי. רק חן, עם הריכוז הבלתי יאומן שלה, עשתה זאת בקלות.
בתוך דקות ספורות גיל נרדם עם העיתון פרוס על פניו. הזזתי בזהירות את העיתון מפניו של גיל ועברתי למושב ליד דין שניתק את עיניו מהחלון וחייך כשאמר, "מה, כבר נמאס לך מהחייל? או שאת רק בקטע של ערנות עכשיו?"
נעצתי בו מבט מסוכן והצלפתי בו עם העיתון.
הוא שפשף את זרועו בתיאטרליות "עד כמה זה עצוב שאת יותר חזקה ממני?"
אבל ידעתי שזה לא נכון.
ישבנו כמה רגעים מעיקים בשתיקה לא אופיינית.
"זה יותר מרתיע ממרגש, יודעת?"
התבלבלתי מהפנייה הישירה.
"תלוי, על מה אתה מדבר?"
הוא נאנח "על הבוטנים שאמא שמה בתיק, הם אחלה והכל אבל אני לא יודע אם אני מוכן להיות בקשר רציני כרגע."
אני שונאת כשהוא ציני. כנראה עוד יותר ממה שהוא שונא כשאני צינית.
"ועכשיו ברצינות?"
"מלפגוש את כולם" הוא הודה "לא ראיתי אותם כבר מעל שנה, איך אני יכול לדעת אם הם זוכרים אותי בכלל?"
שקעתי בפניו, הפנים שעד לפני שנה כשהגיע הכילו פן ילדותי שנעלם לגמרי עכשיו, בשיער שכלל גוונים עמוקים יותר של ברונזה ובדרך הישיבה שלו, האדישות הזו שמשדרת 'למי אכפת מה כולם חושבים עליי?' ועובדה, אכפת לו מה חושבים עליו. כי הוא שקוע בפחד המגוחך הזה שחברי הילדות שלו לא יזכרו אותו בגלל שלא ראה אותם שנה, מה זה שנה?
"איך הם ישכחו אותך דין? איך מישהו בעולם יכול לשכוח בן אדם כמוך?"
בין החום שהתפשט על פניו יכולתי להבחין גם בהפתעה קלה, מאיפה המחמאה הזו נפלה עליו? כשבדרך כלל ידידתו הכל כך צינית דואגת לרדת עליו כל רגע, איך היה יכול לראות את זה בא?
"את חושבת?" הוא שאל ואני נזכרתי בחן פתאום שתמיד דואגת שאהיה יציבה וארגיש ככה.
"אני בטוחה."
*
התעוררתי כשמחוץ לרכבת החל להחשיך, אישוניו של דין שוב ריצדו בריקוד סוחף עם הטבע.
"איך אתה מסוגל להסתכל כל כך הרבה על החלון?" גיחכתי ושוב בחנתי את האישונים שלו.
הוא משך בכתפיו "אני מניח שאני פשוט אוהב את הירוק, רגיל אליו"
רק עכשיו שמתי לב שהוא צודק, הבניינים העירוניים שאני רגילה אליהם הלכו ופחתו ואת מקומם תפס הירוק המדהים. "כמה זמן ישנתי?"
"לא הרבה זמן, בערך ארבעים דקות."
הנהנתי בהקלה, משום מה רציתי לדחות את סוף הנסיעה כמה שאפשר, היה לי כיף להיות קרובה יותר לדין.
"אז..." הוא הפנה אליי מבט שובב "מי זה תומר?"
החוורתי. איך הוא יודע עליו? חן סיפרה לו, חן בטוח סיפרה לו, אני עומדת להרוג אותה, מוות איטי ומייסר שכולל זריקה של כל זוגות הנעליים האהובים עליה.
"מי זה תומר?" שאלתי בתמימות, אצבעותיי משחקות בחוט פרום מכיסא הרכבת.
"את מדברת מתוך שינה, שכחת?"
לא ייאמן ששכחתי, הסהרוריות הזו סיבכה אותי בלא מעט צרות.
"זה בטח כלום. השם כנראה נכנס לי לתת מודע מספר או מסדרה מסוימת." חייכתי חיוך קטן ולא אמין, אבל לא צריך הרבה כדי לעבוד על דין, הוא פשוט משך בכתפיו ושב לעיסוקיו.
התנשפתי בהקלה.
לפני כיומיים נופפנו לשלום לבית הספר, ספרנו את העשר-תשע לצלצול הלא רגיל וכשהגיע רציתי להקפיא את התמונה.
מקבץ החברות שצחקו ונשענו קדימה, דין בניסיון לעשות הליכת ירח ודור וחן בנשיקה מדהימה.
ואני, במקום להתרכז באותה תמונה, בהיתי. אתן כנראה יכולות לנחש במי.
זה היה היום היחיד שבו באמת הרגשתי חיבה לליאורה ולמחברות (במיוחד כשהן היו ממוקמות בפח) ולתיכון שלא אראה חודשיים, חודשיים תמימים.
חן כבר העבירה את השטויות האישיות שלה אל החדר של דור והוא מצידו קיבל אותם בברכה.
נו, זו לא אהבה? לקבל את השטויות של האחר?
*
"ושלי" הוא הניד בראשו "שלי, שלי".
הוא יכול פשוט לקחת חץ ולתקוע לי אותו בבטן.
"שלי, החברה שלך." הבטתי ישר, מתמקדת בנחירות הקטועות של גיל.
"כן, שלי הזאת."
שלי שלו, שלי רק שלו.
"ושלי יודעת שאתה מתעסק עם בנות אחרות?" לא התאפקתי.
הוא צחק "אני בטוח שהיא עושה את אותו הדבר."
"מתעסקת עם בנות?"
"את יודעת למה אני מתכוון"
התמונה של שלי התחילה להתגבש, מלכת כיתה יפיפייה, עקשנית, יודעת בדיוק מה היא רוצה וחייבת לקבל אותו. הטיפוס של דין.
ואני אהיה חייבת להעמיד פנים שאני מחבבת אותה. אין לי תירוץ הפעם, זה לא כאילו היא אי פעם העתיקה ממני במבחן, איך אני אוכל להסביר לדין שאני נרתעת ממנה בלי לעורר חשד?
זה לא משאיר לי הרבה ברירה, אני פשוט אהיה חייבת להיות ידידה טובה ולפרגן לו על שלי.
שלי שלו.
הרכבת עצרה בתחנה, דין בעט ברגליו של גיל שהתעורר בבהלה. ("אבל המפקד, זה רק נזם!")
רק עכשיו שמתי לב שהרכבת כבר די ריקה. כשירדנו לרציף לא היינו מוקפים ראשים. חוץ מכמה אנשים שחיכו על הספסל, המקום היה די נטוש. בלוח שציירתי במוחי ציינתי לעצמי שזהו ההבדל הראשון בין השטח שלי לשטח של דין.
דין נאנח והקיף את הרציף בעיניו. "היי בית."
*
יהלי.