זה רק אני והגלשן שלי

המון מחשבות הציפו את מוחי, לא ידעתי במה להתמקד או איך להגיב.
"את לא חייבת להחזיר לי תשובה כרגע" אמר "תחשבי על זה".
הצפירות חזרו, איתם גם מיה.
"כן, אוקיי." השבתי לבסוף, מבולבלת.
"ביי יהלי, נדבר" 

*

ספרתי עד עשר והשתעלתי בהגזמה. חן ודור הפנו אליי מבטים מובכים.
"דור, אתה תהיה איתה במשך כל הקיץ, תן לשפתיים שלך לנוח" שילבתי ידיים.
חן תקעה בי מבט מאיים, השבתי לה חיוך.
"אני אבוא עוד מעט" היא נשקה לדור על לחיו, הוא הלך לכיוון המגרש.
"אז כשהוא לא איתך הוא בכדורגל? זה נראה לך הגיוני?"
"למה לא?"
משכתי בכתפיי. הרגשתי כל כך עייפה, את רוב הלילה העברתי במחשבות על כן, לא ואולי על הנסיעה בחופש עם דין.
"אז מה יושב על ליבך, יקירה?" היא שילבה רגל על רגל, יודעת שככה בדיוק המורה לספרות פתחה איתי שיחה אחרי שתירצתי לה שאני צריכה לצאת מהשיעור בגלל סיבות אישיות.
"דין הזמין אותי לבית הקודם שלו" הרמתי את עצמי אל החומה שחן ישבה עליה.
היא נראתה מופתעת, אמנם לא מהסיבה שחשבתי עליה. "ואמרת כן, נכון?"
"עוד לא עניתי" משכתי בכתפיי ורגע לאחר מכן החזרתי את ידיי שוב לחומה אחרי שהתנועה כמעט הפילה אותי.  
"על מה יש לך לחשוב?"
"איך חברים שלו יגיבו אליי? יותר חשוב מזה, איך חברה שלו תגיב אליי?"  
"הם יגיבו אלייך כמו גדולים, את הילדה הכי מקסימה בעולם והם יתאהבו בך ממבט ראשון"
חן תמיד גרמה לי לחייך, היא ידעה איך להתעסק עם הבעייתיות שלי בהתמודדות עם דילמה, גם אם היא הכי קטנה ושולית שיש.

"כדאי לי לקחת את העט הסגול או הכחול?"
"אף אחד מהם, הצבע האהוב עלייך הוא ירוק"

"מבטיחה?" הרגשתי איך הפחד נמוג ואת מקומו תופס ביטחון.
היא תפסה בידי, לא מודאגת בכלל מהרעיון של 'ליפול' ונעצה בעיניי את עיניי המוקה גדולות שלה. ניסיתי לחפש דאגה או הרהור בעיניה, אך מצאתי רק את אותו ביטחון שהיה לי. "מבטיחה".
מרחוק הבחנתי בדור מתקרב לעברנו "הוא לא יכול בלעדייך, הא?" צחקתי. 
היא חייכה בחולמניות "אני לא יכולה בלעדיו"
במקום להמשיך ישר, דור פנה ימינה לתוך הבניין של שכבת יא'.
"מה הוא כבר יכול לעשות שם?" ליוויתי אותו בעיניי עד שנכנס דרך הדלת.
חן משכה בכתפיה "ספריה, אני מניחה, מה זה כבר יכול להיות?"
הנהנתי, לא יכולתי שלא לשים לב לכאב בטן חלוש שתקף אותי.
כאב בטן מוכר מדי מכדי לא לשים לב אליו. זו חרדה.

*

גיששתי אחר הפלאפון כשהצלצול העיר אותי באמצע הלילה (שמונה בבוקר).
"דין, אני נשבעת לך שאני אהרוג אותך" התייפחתי לתוך הפלאפון.  "חלמתי על אחד מסיפורי האהבה של חן ובדיוק עמדתי..."
"אני לא רוצה פרטים" הוא קטע אותי "חשבת על מה ששאלתי?"
"האמת היא שכן" נשכבתי על המיטה "אבל תהיה במתח עד שאני אקום שוב, בסדר?"
"לא, יהלי! אני..."
ניתקתי את הפלאפון וחזרתי לשינה המתוקה.
 
מנחה תוכנית ריאליטי בטלוויזיה העיר אותי מהסלון, אחרת הייתי ישנה עד מחר בבוקר. יש לי מנגנון פגום, אחרי כל תקופה לחוצה שיש לי אני ישנה המון.
גררתי את עצמי לחדר האמבטיה, בקושי מוצאת את מברשת ומשחת השיניים.
נכנסתי לתוך המקלחת, המים החמים שטפו ממני את כל העייפות והתחלפו בערנות חדשה.
"יהלי, היו לך טלפונים מדין, הבחור ממש עקשן, תתקשרי אליו!" אמא צעקה מהסלון.
דין! כרכתי סביבי מגבת ורצתי לטלפון, אצבעותיי מחייגות את המספר שלו אוטומטית.
"הלו?"
"דין, אני מצטערת, נרדמתי להרבה יותר מדי זמן ולגמרי שכחתי ש..."
"זה לא דין" זיהיתי מי זו עוד לפני שגילתה לי "זו מיה".
מה היא עושה אצל דין בשעה כזו?
"תני לי את הפלאפון, מיה" שמעתי ברקע.
"מה תתן לי בתמורה 'דינה'?" היא צחקקה בילדותיות, כזו טיפשה.
הוא נאנח. היה שקט על הקו. אלוהים אדירים. קורה שם מה שאני חושבת שקורה שם?
"נו, תראו מי החליטה להתעורר" הוא באמת גער בי עכשיו?  
"אתה נישקת את מיה עכשיו?"
"אולי, קצת"
"מה זה קצת? נישקת אותה? כן או לא."
הוא שתק. "כן" דין ענה לבסוף.
בלעתי רוק, הרגשתי ממש נבגדת. למה בעצם? זו בעיה של חברה שלו, לא שלי.
"אני לא אבוא איתך, דין" עניתי, מופתעת מעצמי.
"למה לא?"
"אני לא יודעת, 'דינה', אני לא יודעת".
ניתקתי את הטלפון ורצתי החוצה, רותחת מזעם.
הגעתי לטיילת, הרגליים שלי כאילו לקחו אותי מעצמן לשם. בטיילת כמעט בלתי אפשרי לחשוב עם עצמך, המקום כל כך עמוס וצפוף שאתה מרגיש ריק, ריק ממחשבות או מכל רגש אחר שקיים וזה מה שרציתי. לא רציתי להרגיש ולא רציתי לחשוב, זה היה או זה או להשתכר כמו שהמופרעים בי'6 עושים כל שישי. חלפתי על פני הכורסאות הלבנות שלי ושל דין והתמקמתי על סלע מול הים. הכחול הכהה צף על פני החול שהתמוסס מתחתיו.
וחשבתי, המוח שלי חייב כל הזמן לחשוב ולהסתבך בחוטים הארוכים של עצמו.
זו לא בעיה שלי, לא אמור להיות לי אכפת.
בפעם הראשונה אחרי כמעט חצי שנה הבנתי שאולי אני מרגישה משהו לדין והמשהו הזה הלם בי בפראות. או שאולי אל היו הבומים בטראנס של מסיבת החוף הקרובה לכאן.
שיעול עדין מאחוריי הקפיץ אותי, נעמדתי בתנוחת מגננה.
מנורות הרחובות האירו פנים יפיפיות שעטו הבעה מבולבלת.
"את יושבת... ישבת לי על הגלשן" הוא התכופף והשעין את הלוח הבוהק על כתפו.
הסדרתי את נשימותיי "מצטערת על זה" קיוויתי שהמנורות לא מאירות גם על פניי,
על העור החיוור שלי רואים כל דבר, מאודם קל של ריצה ועד הסמקה עזה,
עכשיו היה לי את שניהם.
הוא צחק "את נוהגת לעשות את זה הרבה?"

"את נוהגת לעשות את זה הרבה?" התלמיד החדש שאל אותי כשראשו נפוח מעט. 
"את יודעת, לפתוח את הארונית על ראשים"
"מצטערת על..."
"כי אם את לא מחבבת אותי פשוט תעברי מקום, את לא צריכה לתקוע לי דלת בפנים בגלל זה" הוא מישש בידיו את הנפיחות.
"בוא, אני אלווה אותך לאחות" התעלמתי מהשאלה.
"היי" אמר אחרי שהביט בפניי זמן מה "פגשתי אותך בטיילת".

"וגם את זה?" הוא העיר אותי ממחשבות טורדניות.
"את מה?" שאלתי, תוהה מה עוד יכולתי לשבש באותו רגע.
"שוקעת במחשבות בזמן שמישהו מנסה לברר למה התיישבת לו על הגלשן."
אני לא יודעת אם זה אפשרי אבל אני חושבת שהאדום על לחיי הפך לאדום עז וברור יותר.
"כן, סליחה" פלטתי במהירות, רק רוצה לברוח מהסלע ומהסיטואציה המביכה הזאת. 
"את לא צריכה להצטער כל כך הרבה" הבלבול התחלף בסקרנות. "אבל את כן צריכה ללכת מכאן."
התחלתי ללכת, חנוקה מהעלבון שהזר הותיר בי.
"אני לא מגרש אותך" הוא תפס בידו את זרועי ושמט אותה כשנעצתי בו מבט מסוכן.
"פשוט מסוכן להיות באזור הזה לבד בשעה כזאת"
הצצתי בנייד, השעה הייתה כבר אחרי חצות.
"אתה צודק, כדאי שאני אתחיל לחזור" הסתובבתי והמשכתי ללכת, מופתעת לגלות שהנער הולך לידי. "אתה צריך משהו?" התחלתי להגביר את קצב הליכתי.
"בבקשה" הוא קרא "רק תני לי ללוות אותך".
"למה שתרצה ללוות אותי?" נעצרתי. נועצת בו מבט מבולבל.
"את לא יודעת מי מסתובב בחוץ עכשיו" הוא נאנח, מדרבן אותי להמשיך אך לשווא. 
"ואיך אני אדע שאתה לא אחד מאלו שמסתובבים בחוץ עכשיו?"
הבנתי שהמשפט לא היה הגיוני ברגע שיצא, אבל לא היה לי אכפת, כל מה שרציתי היה רק לחזור הביתה ולהתחפר בשמיכות לעוד כמה שעות. או ימים. הוא המשיך.
"תסמכי עליי"
"אני אפילו לא יודעת את השם שלך"
"נועם."
מבטי התרכך מעט, תחושת הבטן שלי אמרה שהוא לא יעשה לי רע.
לא האמנתי שהלב התגבר על ההיגיון.
הלכנו בשתיקה לביתי עד ששבר אותה "למה ברחת?"
"מי אמר שברחתי?"
"היית לבד, על הסלע הכי רחוק בטיילת."
"יש בזה משהו"
הוא הביט בי מספר רגעים "זה בגלל בחור?"
"כן" השבתי "ידיד."
הוא לא שאל אותי מה קרה. הודיתי לו על זה בליבי.
הגענו לפתח הדלת, הוא התעקש ללוות אותי עד לכאן. 
"גם אני לא יודע את השם שלך" הוא חייך "זה לא נראה לי הוגן שאני לא אדע את השם של מי שחשדה בי באופן פרנואידי לחלוטין"

הרמתי גבה.

"וחמוד" הוא הוסיף.  
"יהלי" עניתי, מביטה אל תוך עיניו שהיו בצבע מדויק כמו צבעו של הים בלילה, כחול כהה.
"יהלי" הוא חזר אחריי, השם שתמיד חשבתי שהוא ממש משונה התנגן כל כך טוב.
"אולי כדאי שאני אתן לך את המספר שלי כדי שאם שוב תחליטי ללכת לאיבוד בטיילת תדעי למי להתקשר" הוא הוציא עט ורשם על כף ידי מספר, הבזיק חיוך ונעלם במורד המדרגות.
אותו רגע כל כך הזכיר את אחד מהסיפורים של חן.

*

יהלי