בהתחלה הייתי פשוט מבוהלת מדי בשביל לשים לב, לא הייתי בהכחשה, הבנתי בדיוק מה קורה, אבל הייתי מפוחדת. מבועתת. איך הייתי אמורה להגיב בכלל? בהתחלה לא ראיתי את זה...הצלחתי להבין רק כשהכל כבר עבר, כשהתחיל לגדול השיער שלה בחזרה וכשהבנתי שלאחותי הקטנה יש חיי חברה יותר מפותחים משלי.
כמובן, עוד מההתחלה היא הייתה במרכז תשומת הלב, אבל אז לא ראיתי את זה. אני הייתי מאלה שהעניקו לה את תשומת הלב הזו. ככה זה ילד חולה, חולה מאוד למען האמת... רק עכשיו, כשהכל עבר, כשהפסיקו את טיפולי הכימותרפיה, הבנתי. הפרספקטיבה השתנתה והצלחתי לראות את זה. זה התחיל לפגוע בי.
היא קטנה ממני בשלוש שנים. אני הייתי חוזרת באחת עשרה בלילה הביתה, היא הייתה באה בשלוש לפנות בוקר. בנים הקיפו אותה. בנים שמתאימים יותר לגיל שלי, שאפילו לא משכו אותה, אלא אותי, הקיפו אותה, העריצו אותה. הגזרה המושלמת שלה ממש לא של ילדה בת 12, הפנים המתוקות האלו שאפילו קרחת לא הצליחה להרוס, עשו את שלהן. אני נשארתי דחוקה בפינה, הרגשתי שמנמנה, בודדה, ומיותרת.
היו לי חברות. הרבה. היו לי כמובן החברות הכי טובות. שלוש. לאחת מהן הייתה אחות עם לוקמיה, למעשה. היא ואחותי אפילו התאשפזו באותו חדר יחד. היו לי גם כמה ידידים, ומערכת יחסים ראשונה של חצי שנה שהרגע יצאתי ממנה. אבל את כל הדברים האלו לקח לי כל כך הרבה זמן לרכוש. כל כך הרבה מאמץ נדרש ממני. לה זה בא פשוט ככה. חבורה של 10 בחורים, מושכים למדי, בני 18-19, מכרכרים סביבה ואני?אה.. אני האחות של נעה. לא הייתי יותר מזה.
האנשים האלו היו מעמותה לילדים חולי סרטן. עמותה מקסימה. כל מה שהם עשו היה במטרה לרומם את הילד, לעזור לו להרגיש טוב עם עצמו, לדאוג ששום אופן לא ירגיש בודד או נחות. רק שכל כך התמקדו במטרה הזו, שלא שמו לב שהאחים של הילד מתחילים להרגיש נחותים ודחויים. היה להם עלון הכנה להורים, לתת הסבר למחלה וליידע למה שקורה סביבה. היה כתוב שהאחים עשויים להרגיש דחויים בזמן המחלה כי כל תשומת הלב תופנה לילד החולה. חבל שהם לא בדקו את כל הגורמים לזה...הם גם לא ניסו למצוא פיתרון...
לילד החולה העמותה הציעה 3 מחנות בשנה. חורף, אביב וקיץ. כל אחד מהם נמשך בין 5-10 ימים במלון יוקרתי באילת, בצפון הארץ, ובחו"ל. אני מאמינה שהאחים היו אסירי תודה אפילו אם היו מקבלים מחנה אחד, באוהל מטונף ושירותים כימיים, באמצע המדבר. אבל גם זה לא הגיע.
אז כשהגיעה ההזמנה של נעה למחנה האביב הרשיתי לעצמי להיות קצת מדוכדכת. אמא שלי ביקשה ממני לעזור למלא את הטפסים וכשסירבתי, פרצה מריבה. כמו תמיד, הפכתי למפלצת האנוכית והלא מתחשבת שבבית. אני מודה, זה לא היה פייר מצדי, היא הייתה חולה, הפיצוי הזה הגיעה לה ואני ידעתי את זה. אבל זה לא היה פייר גם כלפי.
כשגילו לה את המחלה, אפילו לפני, כשהיינו בבדיקות בשביל לגלות מה יש לה, הייתי שם בשבילה כל הזמן. הפסדתי לימודים, הציונים שלי הידרדרו, התחרפנתי מרוב דאגה...הייתי איתה בכל טיפול כימי, אבל באיזשהו שלב היא החליטה שאני פשוט לא מעניינת אותה יותר, יש לה את המחזרים שלה אז למה היא צריכה אותי?
אני בסך הכל החזרתי לה באותו המטבע...
ורד,
גיל: 16