"זוזי" הרמתי עיניי בתימהון. זה היה עדן. זה היה עדן, עדן שלי. העיניים הירוקות, הגדולות, בהו בי בלא הבנה. ידעתי שהוא לא מצליח לפרש את המבט שלי, לפרש את התמהמהות שלי בשאלה האם לזוז אל המושב שלצידי או לגרש אותו בעצלתיים. לא התעניינתי, לא היה לי אכפת. זה היה עדן, ולא היה דבר שגרם לי לרצות לנתק את מבטי ממנו.
הגבה השמאלית שלו עלתה בסימן שאלה והבנתי שהזמן שלי קצוב. נסיעה קצרה עד הבית, משהו בסביבות החצי שעה, ואין דבר שיותר רציתי מלדבר עם עדן. קפצתי למושב שמשמאלי וזרקתי את האוזנייה שהייתה מחוברת לאוזני הימנית, המחשבות סערו בי, חשבתי רק עליו. הוא זרק את עצמו לצידי, כמו שתמיד עשה ללא מחשבות מיותרות, ללא עיכובים שהקשו על שנינו. ללא המבט הזה בעיניים שאני צריכה לאשר, ללא התנועות גוף שגורמות לי לנוע באי נוחות. עדן הכיר אותי, עדן יידע שהדרך הפשוטה ביותר להעביר את הנסיעה הזו היא בשתיקה.
אבל משום מה, ידעתי ששנינו לא רצינו לשתוק.
עדן נשא אליי את עיניו הירוקות, אלה שתמיד יכולתי לפרש את כוונתן, אלה שבכל עת נראו שמחות והיום הן כמו מסתירות את השמחה מאחורי עשן של ירוק, עשן רע, עשן עצוב."גדלת" הוא אמר במבט מנצח, "כן, גם אתה התבגרת" השבתי בקול מחויך, ביישני.
השתיקה שחדרה אל האוויר כמו גרמה לשנינו לנוע באי נוחות. עדן בהה בנקודה לא ברורה בחלל האוטובוס, ואני הבטתי בו. למרות שחש במבטי, לא הסתובב אליי.
"הם עדיין כאלה?" שאלתי ברוב חוצפתי. לא הייתי אמורה לשאול, הרי עדן ואני לא דיברנו שנים. אני ידעתי שעדן לא רוצה לענות ואולי גם לא רציתי באמת לדעת, אבל לא יכולתי לגרוע את רמת ההתרגשות שלי לנוכח המילים שלו. "אנשים לא משתנים" הוא ענה, ומבטו היה עדיין נעוץ במקום אחר."למען האמת, הם כן" ניסיתי לעודד אותו."הם לא" קובע נחרצות.
שתקתי. לא התווכחתי. עם עדן לא מתווכחים. עדן תמיד יהיה עדן, עדן שיודע הכל.
האוטובוס עצר.לראשונה מתחילת הנסיעה הביט בי עדן, עבר על כל כולי. הביט בגופי, בפניי ובעיניי. הרגשתי את כל כולי נסחפת לתוך מערבולת של כנות כואבת, ראיתי את הכאב של עדן בעיניים שלי, הרגשתי את בשרי נצרב. לבסוף, עדן הרפה את מבטו ממני. הוא מלמל "להתראות" רפה ונעלם משם, כמו לא היה מעולם.
עדי,
גיל: 14
שלב האודישנים החל והמתח בשיאו! הצביעי לכוכבת האהובה עליך בעמוד הפייסבוק של פורגירלס!