הסיפור שלי עם בן

נעם שלום,
אני כותבת כבר כמה וכמה שנים, בערך מאז שלמדתי לכתוב. התלבטתי מאוד מה לשלוח לך אבל אני תמיד אוהבת לקבל ביקורת מאנשים מביני עניין ואת עושה רושם של אחת כזאת. זאת ההתחלה של סיפור ארוך שאני כותבת, שהאמת שרוב הרעיון שלו מצוי כבר כאן. נעמה בכיתה י' ובן גדול ממנה בשלוש שנים. כשהוא מתגייס הם מתחילים מנהג של להפגש בכל שבת בשש וארבעים. הסיפור מתאר (אחרי החלק הזה) רק את המפגשים האלה. אני מקווה שתמצאי את ההתחלה מעניינת!

כשבן שאל על מה אני כותבת ואמרתי לו שאני מתכוונת לכתוב עלינו, הוא מיד נתן לי את העצה הספרותית הראשונה מני רבות לאורך השנים - אל תגידי לקוראים מה מערכת היחסים בינינו. תני להם לפענח אותה לבד.

אמרתי לו שאפילו אני לא יודעת לפענח אותה, ואם כך איזה מין קורא מיומן יידע לפענח משהו אותו הסופר בעצמו לא מבין? אבל בן חייך את החיוך יודע- הכל שלו, ומשך בכתפיו, ואמר לי לסמוך עליו.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שנתבקשתי לכך, אבל עדיין לא יכולתי לסרב. אולי כי תמיד ולנצח סמכתי ואסמוך עליו בעיניים עצומות.

אז אני לא מספרת לכם על התולדות שלנו. אני לא מספרת לכם איך הכרנו, כמה שנים הוא בחיי, מה הוא בעבורי או למה אני כותבת על זה. אני מניחה שתצטרכו לפענח את זה לבד, ואני אצטרך לסמוך על בן. האמת היא, שיש משהו די משחרר בזה שאני לא צריכה לספר לכם עלינו. אני כמעט בטוחה שתיאור של השנים שלנו ביחד לא יהיה רלוונטי או מועיל במיוחד, כי בכל מקרה לא תבינו את זה. אז אולי יש היגיון בדברים של בן.

ובכל זאת, כשמספרים סיפור ראוי להתחיל מההתחלה. אז ההתחלה של הסיפור הזה הייתה ככה.

בן התקשר אליי. מה שבאותה תקופה לא היה מאורע שכיח. זה היה די ראוי לציון. ידעתי שהוא עומד כמה ימים לפני גיוס - נפלאות הפייסבוק - ורציתי נואשות לדבר איתו, אבל זו הייתה תקופת שפל בינינו (גאות ושפל הם מושגים שעוד אשתמש בהם הרבה כדי לתאר תקופות שלנו, אז כדאי שתתרגלו אליהם) ולכן הייתי גאה מכדי להרים טלפון. גם הוא היה גאה מכדי לעשות זאת עד שיום אחד ככל הנראה נזכר בי. זה היה בחודש נובמבר, והוא היה בן שמונה עשרה ביולי.

בכל אופן, עניתי לטלפון תוך קפיצה פתאומית של הלב שלי. צחקתי על עצמי כשהוא אמר את ה" rel="nofollow"הלו" rel="nofollow" הרגיל שלו. " rel="nofollow"היי, בן." rel="nofollow" אמרתי, הכי פשוט שיש, כאילו זאת אחת מני אלפי שיחות שיש לנו בחודש. עשיתי את עצמי כאילו השיחה הזו היא דבר של מה בכך בעבורי.

" rel="nofollow"מה שלומך?" rel="nofollow" הוא שאל. בן היה מסוג האנשים שתמיד נראה כאילו באמת אכפת להם מהתשובה כשהם שאלו מישהו מה שלומו. אולי זה היה רק כלפיי, אבל הוא תמיד היה נכון לפתוח בדיון מעמיק כשהתשובה דרשה את זה.

" rel="nofollow"אני בסדר. אתה יודע, תקופת מבחנים וכל זה. מה איתך? עוד מעט מתגייס, הא?" rel="nofollow" שאלתי. שמחתי על כך שהתקשר. לרגע לא הייתי בטוחה איך קרה שחשדתי שיעזוב את היישוב ויתגייס לצה" rel="nofollow"ל בלי לדבר איתי לפני כן.

" rel="nofollow"כן, מחרתיים אני מתגייס." rel="nofollow" הוא אמר. " rel="nofollow"איך הולכים המבחנים?" rel="nofollow" גם כאן הרגשתי בלב, הרגשה אמיתית וחזקה, שהוא התכוון ברצינות. שהוא רצה לדעת ברצינות.

" rel="nofollow"בסדר. ביום ראשון יש מבחן שני במתמטיקה." rel="nofollow" אמרתי. בן שאל כמה יחידות אני, וכשאמרתי שלוש הוא אמר שזה מה שחשב אבל לא רצה לטעות. משום מה, האמנתי לו, למרות שהזכרתי לעצמי להיות סקפטית. לא יכולתי להיות.

" rel="nofollow"בקיצור," rel="nofollow" הוא אמר בסבלנות אין קץ, " rel="nofollow"ביום ראשון אני מתגייס, ואני אשמח לדבר איתך לפני. מחר בשש וחצי?" rel="nofollow" בן שאל, מציע שעה. שאלתי את עצמי אם יכול להיות שהוא רוצה שאהיה האחרונה שיראה מהחברים שלו. " rel="nofollow"אין לי מסיבת גיוס מחר, הרבה מהחבר'ה בדרום אמריקה." rel="nofollow"

עכשיו שאלתי את עצמי אם אני תחליף לחברים שהפקירו אותו ונסעו. לפתע הבנתי שאני סקפטית יתר על המידה וניסיתי להתנער ולמצוא את דרך האמצע. לא באמת היה אכפת לי להיות תחליף לחבריו. החזרתי את עצמי לחשיבה רגילה. " rel="nofollow"יש לי ישיבת צוות עד שש וחצי. בשש וארבעים אני אהיה שם." rel="nofollow"

" rel="nofollow"אז, מחר בשש וארבעים?" rel="nofollow" הוא שאל. הנהנתי לפני שהבנתי שהוא לא רואה אותי.

" rel="nofollow"כן," rel="nofollow" אמרתי, " rel="nofollow"אני מאוד אשתדל לא לאחר, אתה יודע איך זה עם ישיבות צוות..." rel="nofollow" הוא אכן ידע. בן היה אחד ממורעלי התנועה הגדולים ביותר בשכבה שלו. גם בשלי היו לא מעט מורעלים, אבל אני לא השתגעתי. אהבתי להדריך, אהבתי את הצוות שלי, אבל לא השתגעתי אחרי בילוי של יותר ממחצית מחיי בתנועה.

" rel="nofollow"אה- הא." rel="nofollow" הוא מלמל ויכולתי לשמוע את החיוך. " rel="nofollow"אני מאוד שמח שזה מסתדר. לא יצא לי לראות אף אחד יותר מדי כבר הרבה זמן, ולא יצא לי יותר מדי גם אחרי הגיוס." rel="nofollow"

רציתי נואשות להגיד לו שמאוד התגעגעתי אליו, אבל במקום זה אמרתי, " rel="nofollow"אני בטוחה שלא יהיה לך יותר מדי קשה." rel="nofollow" מה שלא היה שקר, כי הוא היה מסוג האנשים שמסתדרים עם כולם ובכל מקום, אבל גם לא היה " rel="nofollow"התגעגעתי אליך." rel="nofollow"

" rel="nofollow"אז נדבר." rel="nofollow" הוא אמר.

" rel="nofollow"נדבר." rel="nofollow" השבתי וניתקתי. נותרתי באותה פוזיציה עם חיוך מרוח על הפנים. הייתי מאושרת שהוא התקשר, עשה לי טוב לחשוב שחשב עליי. גם אם הייתי רק תחליף לחברים, גם אם הוא רק נזכר בי פתאום, שמחתי שמצא לנכון להתקשר אליי.

---

עלומת שם יקרה,

לפני תחילתה של הביקורת אני אקדים ואגיד שאת בחורה מוכשרת מאוד. רואים שאת מנוסה בכתיבה כפי שהעדת,  ושאת לוקחת אותה ברצינות. אז לפני שאת מתפנה לקרוא את הביקורת שלי, שתדעי שיש לך כישרון, ששום הערה כלשהי שלי או של אחרים לא יכולים להטיל בו ספק.

ועכשיו, (טאדאדאדםם) ביקורת -

קודם כל, מאוד אהבתי שכבר מהמשפט הראשון את מכניסה את הקוראים לתוך סיטואציה קיימת. כלומר, את לא מתחילה בהקדמה של " rel="nofollow"היה היה פעם מישהו שקראו לו בן" rel="nofollow", אלא כותבת ישר " rel="nofollow"כשבן אמר לי..." rel="nofollow". ההתחלה הזאת מעוררת עניין אצל הקורא, ועושה חשק להמשיך ולקרוא כדי להכיר עוד את ההתרחשות והדמויות שכבר קיימות בסיפור.

את גם מאוד מצליחה לעורר הזדהות עם הדמות הראשית, על-ידי תיאור כנה של התחושות והרגשות שלה. בכלל, כנות בכתיבה והתרחקות מכתיבה קיטשית שמאוד קל ליפול אליה, תמיד מוסיפה המון תוכן ועומק לכל סיפור. ההתנסחות והשפה שבה את כותבת מעולים.

מה שכן הייתי מוותרת עליו זה ההסבר ו- " rel="nofollow"המאמרים המוסגרים" rel="nofollow" שאת מוסיפה תוך כדי כתיבה ותיאור. בהרבה מקרים אותם מאמרים מוסגרים מאוד מוסיפים, אבל יש גם משפטים בהם זה מיותר ולא נחוץ, אז אם את יכולה לוותר על חלק מההסברים (כמו למשל פירוט באורך של שלושה משפטים על תנועת הנוער, שהיא שולית מאוד בסיפור שלך ושל בן), הייתי ממליצה לעשות את זה.

וזהו,

כבר החמאתי לך על הכישרון, ואני חוזרת שוב על המחמאה שלי. באמת שפשוט אל תפסיקי לכתוב, בטח לאור העובדה שציינת בהתחלה שהקטע הזה הוא תחילתו של ספר ארוך. לדעתי, אם תפתחי בצורה טובה את הסיפור שלך ובעיקר תמשיכי בקו הזה, את יכולה להגיע לתוצר סופי ממש טוב. בהצלחה עם זה.

נעם.