איך להתחיל?
זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות למישהו. הייתי ילדה רגילה ויפה, לפחות כך כולם אמרו לי. רקדתי, שרתי, והייתי תלמידה מצליחה. היו לי מלא חברות טובות וכמה ידידים, אבל הייתי מלאה, הייתה לי בטן נפוחה.
זה התחיל בחופש הגדול לפני כיתה ח' החלטתי שאני חייבת להוריד את הבטן הזאת ולהיות רזה ויפה. רציתי שהכל יהיה מושלם. התחלתי לעשות המון ספורט וזה לא עבד כל כך במהירות. התעצבנתי - ממש נמאס לי מהבטן הזאת!!!
חברות שלי לא הבינו למה כל כך אכפת לי מספורט פתאום, אבל נתנו לטירוף שלי להמשיך ואפילו עודדו אותי - הן אמרו לי שרזיתי. המון אנשים אמרו לי שרזיתי. אני שמחתי כמובן אך לא ראיתי שום שינוי בכלל!
החלטתי לא לאכול חטיפים, מסטיקים, סוכריות, עוגות ושום שוקולד יותר! כך המשכתי שבועיים והמחמאות הגיעו במהירות, אבל לי זה לא הספיק. חברות שלי אמרו לי שאני מטורפת שאני סתם הורסת לעצמי את הגוף, שאני כבר מספיק רזה, שאני מקלון. שמחתי שהן חושבות ככה, שהן מעריצות וסוגדות לי וראיתי שינוי קטן. הייתי כל כך שמחה - סופסוף הצלחתי!!
החלטתי שזה לא מספיק לי שאני חייבת להרזות עוד. זה כבר לא היה בשליטתי, כל האתרים אמרו לי שאני בתת משקל אבל אני הרגשתי שאני הולכת ומשמינה ושהבטן רק גדלה וגדלה. החלטתי לקצץ את הארוחות - אכלתי סנדוויצ' בצהריים, שניצל וסלט או משו בסגנון ובערב יוגורט כארוחת ביניים אכלתי פרי.
החברות התחילו לדאוג לי, ההורים שמו לב שמשהו לא בסדר ולקחו אותי לרופאה. היא הביאה לי תרופות ותפריט שיש בו המון אוכל. לא רציתי, סירבתי בכל תוקף לאכול את מה שאמרו לי שאני צריכה לאכול, החלטתי להקיא הכל, אבל הכל!
אמא שלי שמה לב. היא דאגה והחליטה לקחת שבועיים חופש להשגיח עליי 24/7. היא אמרה לי לאכול, היא דחפה לי אוכל לפה והיא לקחה אותי לפסיכולוג. צרחתי עליה – "אני לא משוגעת, אני רק שמנה ואת משמינה אותי יותר!". לאחר שבועיים התחלתי להבין שהרסתי את עצמי, שהפנים שלי היו מצומקות, ראו לי את כל העצמות. על הריקוד ויתרתי, לא היה לי כוח לזוז, לא היה לי כוח לשיר, לא היה לי כוח לאכול, לא רציתי כלום יותר. השיער שלי התחיל לנשור והבנתי שלולא אמא שלי ששמה לב שמשהו לא בסדר אצלי, הייתי מתה. אם היא לא היתה לוקחת חופש של שבועיים להכניס קצת היגיון לשכל שלי הייתי עכשיו מתחת לאדמה. כל כך הודיתי לה! ביקשתי ממנה שתיקח אותי לבית חולים שיעזרו לי ובעצם הצלחתי לצאת מזה!!
אני מודה כל כך לאמא שלי, מודה לה' שעזר לי, שהציל אותי בזמן!
הייתי מפגרת היה לי אכפת מה שהשאר חושבים עלי.
מכאן אני מוסרת לכן - תאהבו את עצמכן, אתן עולם ומלואו ומי ששופט אתכן על פי איך שאתן נראות אינו ראוי ליחס שלכן!!!!
אנונימית
גיל: 14