זה היה גשום, טיפות המים זלגו על החלון. ריחו המעיר של הקפה שהוכן היה באוויר, ציירתי לי פרח קטן וורוד, חשבתי לעצמי שזה בטח הפרח היחידי שלא נפגע מטיפות הגשם הקלות, עד שפתאום נפתח החלון, קול של רוח חרק באוזניי וכל הציור נרטב.
אמי סגרה את החלון ושמה על השולחן דף ריק ועיפרון ואמרה: ''הנה לך דף ציירי עוד וורד''. אך לא הזזתי את מבטי מהוורד שנרטב, פשוט לא יכולתי לצייר עוד וורד. הרגשתי שזהו פרח מיוחד במינו, ולא סתם פרח.
יום למחרת עדיין לא פסק הגשם והלכתי לבית הספר עם ספר על ראשי, פתאום מאחוריי הרגשתי יד שנשענה על כתפי, והדמות שידה אחזה בכתפי קיפצה לפניי. זו הייתה מעיין חברתי הטובה, היא אמרה שאהוב לבי טל מחכה לי אך זה לא הפתיע, היא תמיד אהבה לשקר בשביל לעודד אותי.
אך הפעם זה היה שונה היא גררה אותי לסמטה חשוכה וחיכינו למשהו או יותר נכון למישהו. ראינו מכונית שכל צבעה היה מקולף והיה מרוסס עליה ''שולטי תל אביב''. לאחר מכן אחת הדלתות של המכונית נפתחה וראיתי בחור פריק יוצא מהמכונית ומחבק את מעיין והוא אמר: ''את והאפרוח מוכנות?'' לא הבנתי מי זה ''האפרוח'' עד שהבנתי שהוא מתכוון אליי, אז שאלתי אותו: ''מוכנות למה?'' והוא ענה: ''אתן מוכנות לברוח לעיר הרוק אנד רול לוס אנג'לס?'.'
לקחתי את מעיין לשיחה בצד והיא אמרה שזה יהיה כיף לנסוע לסיבוב הופעות עם מוטי והלהקה, ואז הבנתי שמוטי זה הבחור שקרא לי אפרוח. בהתחלה התלבטתי ואז החלטתי שלא, מעיין התחננה אך לא הסכמתי. לבסוף מוטי שאל אותי: ''אפרוח בואנה שלא תהפכי לי פה לתרנגולת. זאת שאלה סופית את באה או לא?''. אז עניתי שאני לא באה והוא אמר: ''טוב, לצערי את בחרת אך מי שמפרה את פיו של מוטי הולך והכוונה באמת הולך''.
מוטי הוציא סכין מהמעיל שלו ושני חבריו האחרים החזיקו את מעיין שלא תברח מרוב פחד ותלשין למשטרה, אז לקחתי את הרגליים שלי ורצתי הכי מהר שאפשר וכשמוטי ראה שאני רצה לכיוון המשטרה הוא הכניס מהר את הסכין. שני הבחורים האחרים הכניסו את מעיין למכונית וברחו בשיא המהירות, אך במקום להמשיך למשטרה סימסתי למעיין "לאן הם פונים?" ומעיין כתבה שללוס אנג'לס.
לקחתי את הטנדר של אבא שלי ונסעתי בשיא המהירות לשדה התעופה. התקשרתי למאבטחים של שדה התעופה וביקשתי שיעשו עליהם חיפוש פולשני. הצלחתי להגיע אליהם, אך התחבאתי וכך גם במטוס כאשר נחתנו רצתי מהר למעיין וגררתי אותה על עגלה של מזוודה בשיא המהירות וביקשנו כרטיס לישראל ומהר.
היינו צריכות להסתובב כ-4 שעות בשדה התעופה כדי שלא ימצאו אותנו. כאשר הגיע תורנו לטוס ליד המעבר חיכו מוטי והבחורים שלו, וזחלנו מתחת לכיסאות... לאחר מכן רצנו הכי מהר שיכולנו והגענו למטוס בשלום. מוטי נשאר בלוס אנג'לס מחפש אותנו אך בטח מתישהו הוא יבין שחזרנו לישראל ולכן זה לא הסוף....
שרי
גיל: 13