הוא, הוא אמר..
הוא אמר, שיש לי חיוך מקסים.. חיוך מקסים
אתם קולטים?
בואו רגע נפרש את צירוף המילים הזה -
חיוך - ביטוי לאושר, כיף, מסגיר הרבה. ובשבילי יש לו משמעות... למרות שחיוך אמיתי כמעט ולא עולה לי על הפנים בזמן האחרון
מקסים - אוי.. מקסים.. זה כזה אירוני, חשבתי על המילה הזאת לפני חודש בערך.. מקסים - מלא קסם,
זאת מילה פשוט מיוחדת לא?
יש לי חיוך מלא קסם??
כשצירוף המילים הזה נכתב תחת השם שלו, השעה ובצבע אדום
באייסי, כמעט החלקתי מהכיסא.
נעשיתי רפויה. וזאת לא פעם ראשונה שהוא מחמיא לי.. ממש לא. כבר שנתיים, שנתיים שהוא מחמיא לי, רומז לי..
ואומר לי שהוא אוהב אותי.
עברה לאט לאט השנה הראשונה, הוא אהב אותי.. במשך השנה. אוהב - במלוא מובן המילה. התעלמתי. בשיא הנחמדות שלי.
אני, רק אחרי שהוא עזב רציתי אותו. כן כן.. כמו בשירים, כמו הפרטים שלהן באייסי "אתה לא יודע מה יש לך עד שזה נעלם".. מה שהיה לי.. נעלם.
השיחות איתו באייסי היה הדבר היחידי שהוציא אותי מחיי היומיום המייגעים של כיתה ח'.
הוא עבר ביצפר, רחוק. אבל הוא גר בשכונה שלידי, אני אף פעם לא רואה אותו.
עדיין, דיברתי איתו באייסי, אהבתי אותו.
והכחשתי.
אני לא מכחישה עכשיו, נו איפה אתה?? אני אוהבת אותך...
הוא, תשוקת הבנות עכשיו בביצפר החדש שלו. הן הלכו עליו מכות, יש לו כל יום חברה חדשה.. הוא כל כך מנוסה בקטע הזה.
וכמה זה כואב, אבל לי אין על מה להתלונן, אני המטומטמת כאן. ואני יודעת. לא ושווה אפילו להגיד לו איך אני מרגישה.
הוא בדיוק נפרד מחברה שלו לפני קצת פחות משבוע, "אני לא רוצה חברה שיטחית" ככה הוא אמר לי, הרי את כל החברות שלו
עד עכשיו הוא רק ניסה לזיין. והוא לא כזה. הוא בנאדם מדהיים ואינטיליגנטי. אבל הוא בן.
אמרתי לו שאני מבינה אותו, לגמרי.
ואז.. ואז.. ואז הוא אמר שהוא רוצה חברה בדיוק כמוני, כל כך יפה ועדיין אפשר לדבר איתה.
הייתי כל כך קרובה להגיד לו.. להגיד לו שאחרי כל הסירובים המחורבנים שלי אני רוצה.
שאני מטומטמת, שבכלל לא ציפיתי שהוא יחכה לי. ושאני רוצה!
אבל לא יכולתי. ילדה מהכיתה שלו, חולה עליו.. כבר שנה. ואני חברה טובה שלה, הכרתי אותה דרכו
ועזרתי לה איתו. אני לא בנאדם שמסוגל לעשות לה את זה. אני לא מסוגלת לעשות את זה לאף אחד שאני מכירה.
לאף אחד שהחלפתי איתו מילה.
זאת הייתה ההזדמנות שלי.. הוא התחיל שוב.. להרעיף עליי מחמאות. ולא בצורה מעיקה. הוא פשט מצא איך להניח אותן
בעדינות באמצע השיחה..
החלטתי שמה שלא יהיה, גם אם אני לא אהיה איתו, גם אם אני לא אגיד לו. הוא חייב לדעת! מצאתי דרך מקורית לגרום לו לדעת.
הוא ידע. הוא לא האמין. הוא חשב שזאת בדיחה. "זה טוב מידי כדי להיות אמיתי" הוא אמר.
רציתי לבכות, אני לא שווה את זה. אומלל. מה עשיתי לו? למה הוא לא מבין??? אני לא כזאת מיוחדת!! והוא לא מבין,
וזה כל כך נפלא..