שלום, בנות!
אז זהו זה. החופש הגדול הסתיים ושנת הלימודים החלה. גם שנת תש"ע נסוגה לאחור ופינתה את מקומה לשנה חדשה, רעננה ומחייכת. אני מקווה ומאחלת לכן שההתחלה הזאת תהיה פתח להמשך נפלא, לשנה מתוקה ומלאת צחוק, התחדשות ויצירה.
לכבוד השנה החדשה, בואו נדבר קצת על התחלות וסיומים בספרות. באופן אישי, החלקים שהכי קשים לי בכתיבת סיפור הם ההתחלה והסוף. במהלך העלילה, כשהדמויות מוכרות לכן ואתן יודעות פחות או יותר את שעתיד להתרחש, קל יותר. אבל לעיתים, כשהרעיונות כולם נמצאים בראש, ערוכים ומסודרים, נתקלים בקושי רב להתחיל בתהליך העלתם לכתב. ושמרגישים ויודעים שזה הזמן לסיים את הסיפור, פתאום קשה לכתוב את הסוף.
הייתי רוצה להתחיל דווקא מהסוף. מסובך לסיים, משום שאנחנו נמצאות בשלב שבו אנחנו כבר מכירות את הדמויות, היד התחממה מספיק, וקשה להחליט אם זוהי נקודה שאפשר לסיים בה. איזה קצוות כדאי לסגור ואיזה עדיף להשאיר פתוחים? באופן שרירותי מקובל לחלק את הסיום לשני סוגים, סיום סגור וסיום פתוח, אך אני מאמינה שמרבית הסיומים נעים על הסקאלה שבין שני הסוגים.
יש אמרה מפורסמת, "כל סיום הוא התחלה של משהו אחר", ואכן, יש בסיום סגור מימד של התחלה, משום שזוהי נקודת פתיחה שממנה יכול לצמוח סיפור חדש. בסיום סגור העלילה תירגע, הדמויות ימצאו שלווה או סבל, וגם קצוות שיישארו פתוחים לא יהוו סכנה. בסיום סגור השאלות והמתחים שהעסיקו את הקורא במהלך העלילה יפתרו ויהפכו למסקנות שאיתן הקורא יישאר בתום הקריאה, מעין מוסר השכל.
בסיום פתוח הסופר כאילו מעניק את העלילה לקורא ואומר לו, "מפה תסתדר לבד". בסיום פתוח השאלות יישארו תלויות באוויר, חידות לא יבואו במפורש על פתרונן המלא, ותהיה תחושה של קטיעה. סיום כזה הוא מצד אחד מרגיז, הרי הקורא נשאר במתח, ומצד שני הוא מאתגר את הקורא לנסות לבד להשיב על השאלות ולהעלות מסקנות.
שני סוגי הסיומים האלה, כאמור, נמצאים בקצוות. אני מאמינה שכדאי למצוא את המיזוג המתאים בניהם כדי שהסוף לא יסגור, יחד עם הקצוות, כל פתח של דמיון, ומצד שני לא ישאיר את הקורא תלוי באוויר.
התחלות הן סיפור אחר לגמרי. יש משהו בלתי נתפס בהתחלות. משהו על הגבול שבין פחד משתק לחירות אינסופית. נניח שקמתן בבוקר ונדרשתן להכריע איזה מבין הבגדים ללבוש? התחלת סיפור זה הרבה יותר מזה, זה לברוא את הבגדים ואת הארון וגם את עצמכן. ההתחלה הקלאסית נקראת 'אקספוזיציה' או 'היצג', שמות שוודאי מוכרים לכן משיעורי הספרות. בפתיחה מציגים את הדמויות המרכזיות, את הזמן והמקום שבהם עיקר העלילה תתרחש, וכן רמז למתח כלשהו שעוד עתיד לצוף בהמשך העלילה. בסיפור קצר מקובל שהאקספוזיציה היא פסקה אחת או שתיים, וברומן- כמה פרקים ראשונים.
האקספוזיציה אינה בהכרח תעשה במפורש, להיפך. נסו לא לכתוב פתיחה שתציג לנו את הרקע ואת הדמויות באופן סכמתי והצגתי ("היו היה..."), אלא בצורה שבה הקורא יוכל להסיק לבדו את נתוני הפתיחה המתבקשים. במקום לכתוב "לשירה היו כוחות קסם, אך מלבד חברתה הטובה ג'ני איש לא ידע זאת", אפשר לשבץ את הפרט הזה בדיאלוג בין הגיבורות הללו, לדוגמא. נסו ליצור מתח ועניין כבר מההתחלה, ואל תוותרו על הפתיחה, אחרת הקורא לא יצליח להבין להיכן הוא נכנס. כמו שבכניסה לבית יש איזושהי מבואה, ולא על ההתחלה נכנסים אל חדרי השינה, ככה גם צריך לנווט את הקורא בכניסה לסיפור, כדי שיוכל להרגיש בבית בעלילה עצמה.
גם התחלה שהיא התחלה מהאמצע, כזו שתפקידה ליצור מתח ורצון להמשיך לקרוא, צריכה להיות אקספוזיציה. היא צריכה להכיר לנו את הדמויות, גם אם באופן מעורפל, ובעיה העולה מן הפתיחה. בפתיחה עליכן להבחין בין עיקר לבין תפל, ולהציג את קווי העלילה הראשונים באופן שהקורא יצליח להבין מהי נקודת הפתיחה של הסיפור.
אז מה קורה כאשר יש לכן אלף רעיונות בראש, עלילה ערוכה ומסודרת, אבל אתן לא מצליחות להתחיל? במקרים כאלה אני מממליצה לכן להתחיל מנקודה אחת, כזאת שתכלול בתוכה את הדמויות, אזכור של הרקע, ותעלה במרומז בעיה. זה יכול להיות דו-שיח, תיאור סיטואציה, מחשבות וכל מה שעולה לכן בדמיון. אתן יכולות גם לקחת סיטואציה מאמצע העלילה ולתאר אותה באופן מסקרן, אבל בצורה שתבהיר ותציג את הרקע. אני ממליצה לכן לא להתעכב על ההתחלה. אחרי שמתחילים, היד מתרגלת ותוך כדי תנופת הכתיבה אפשר לחזור ולשכתב את ההתחלה. אם תתקעו בהתחלה, הסיפור- זה שכבר נמצא אצלכן בשלמות- לא יבקע לעולם.
שנה טובה ומבורכת!
טל.