אסולין הייתה נערה צעירה כשהכל התחיל.
גיל 14 הוא לא הגיל האופטימלי לשינוי. בדרך כלל נולדים עם הגן המיוחד, אבל לא
אסולין. היא הייתה שונה. באחד מהימים בהם הירח הגיע למלואו וכל השמיים זהרו, היא
שמה לב לעור שעל רגליה, שנהפך לקשה יותר ויותר. במשך חצי שעה היא גירדה אותו,
ניסתה לקלף אותו, אבל הצבע הכחול נעשה עמוק, התאים נהפכו לקשקשים ורגליה הפכו
לסנפיר אחד ארוך.
במהלך חודשי החורף הארוכים, שבהם
באופן קבוע היא השילה את עורה, החליפה אותו וגידלה אותו מחדש, לא היתה לה יכולת
לחזור ולוודא כי היא אכן ערה. אך כשהגיע הקיץ והשמיים נשטפו בחומה המרגיע של השמש,
החלו גם מסיבות הבריכה. יום ההולדת של חברתה הטובה ביותר התרחש בבריכה שהושכרה
לחברי החוגגת ואסולין שכחה מהמאורע השמימי שיועד להתרחש באותו הערב.
כשבילתה, נהפכו רגליה לצמודות יותר
ויותר, שינו את צבע העור שעוטף אותן לכחול עמוק ומנעו ממנה לנוע. הסובבים אותה צפו
במתרחש באימה, ניסו להבין את פשר העניין. מאין מגיע יצור שכזה? הלא רק חברי השטן
מחליפים את עורם. בני האדם מפוחדים מהלא ידוע. הם מפחדים ממה שעשוי לקרות. חייה של
הנערה התמימה רק החלו להסתבך. כשהייתה מופיעה בבית הספר, חבריה לכיתה גידפו אותה והיא
הייתה במצב רוח קשה ביותר. חרם ונידוי היו הצער היחיד שהכירה.
הגיעה העת שאמה של אסולין תשים לב
למתרחש. "משהו רע קורה איתך בשבועות האחרונים," תקפה אותה. "אני
בסדר, זה פשוט... החיים כל כך משונים לי. אני משתנה." האם הגיבה באותה התשובה
שחוזרת ונשנית בין כל ההורים לנערות מתבגרות "כולם משתנים בגיל הזה. את לא
שונה מאף אחד." אופס, את טועה. חשבה אסולין. אף אחד לא נראה כמוני. כולם
שונאים אותי, אני חושבת אחרת, מרגישה אחרת, אוהבת דברים אחרים.
מאז שהיתה פעוטה, הים תמיד היווה חזון
להגשמה. חיים בצל הענן היחיד בשמיים. השיזוף המותיר את תחושת הצריבה על העור.
החופש שבהיותה משוחררת מאחריות האדמה. היא רצתה להיות חלק מהמים. היא חשקה באותם
החיים תחת שלוות הריגוש היחיד - החירות. כששאר בני הנוער עסקו בחיבתם לאהבה, היא
עסקה בתשוקה שלה למלח של הים. כשכולם נראו חסרי פרופורציות, היא הייתה השלווה
שבהם. אני צריכה לומר להם. ידעה.
"אמא, אני צריכה לספר לך משהו,"
לחשה לאמה באחד מערבי החודש. "כשאמרתי לך שאני שונה התכוונתי לזה." האם
ליקקה את הגבינה שנותרה בקצה אצבעה, מקשיבה. "המשיכי..." שידלה אותה.
"אני... בתולת ים." לחשה. "באמת, ילדה. את לא רצינית. את צעירה
מידי, המשפט הזה רק מוכיח לי את היותך ילדה קטנה. אני מכחישה כל קשר אליך."
צעקה האם בבושת פנים ועזבה את החדר. אסולין נותרה ישובה עגומה על הכסא במטבח. בוהה
בציורי השמן הישנים שנהגה להשתעשע בהם בזמנים תמימים יותר. "זה רק מה שאני,"
לחשה לעצמה. "זו מי שאני". אמרה בקול חזק מעט יותר. "והיא תלמד
לקבל אותי." חשבה.
כשהגיע הביתה רץ לקבל את פני בנותיו.
הפעוטה רצה לזרועות אביה ואילו אסולין נותרה בדממה. "שלום אבא" אמרה
חלושות. "אני צריכה לומר משהו" היא זקפה את גבה, בעוד האם הולכת סחור
סחור בכתפיים שפופות. "אני בתולת ים". הגאווה בהם אמרה את הדברים שינתה
את הכל. האב הסמיק מבושה, כרע על ברכו והחזיק בכתפיה היציבות של ביתו הגדולה.
"זה בסדר. אני מקבל אותך כמו שאת, למרות שהייתי רוצה שהדבר ישתנה."
הימים עברו באיטיותם הקבועה, אסולין
סבבה את מבנה בית הספר המוכר לבדה, הקעקועים ששמה על עורה, קעקועים של ים וגלים
היו בולטים לעיני כל. למרות שהתבקשה לחסותם בעזרת כפפות על ידי הנהלת בית הספר.
ההורים הנבוכים מהתנהגות בתם, הדחיקו את הדבר עד שסבתה של הילדה התערבה.
"הילדה הרוסה. היא במצב נפשי גרוע, מבולבלת. היא צריכה טיפול. אני מכירה רופא
טוב שעשוי לפתור את הבעיה. הכל בראש שלה."
הרופאים והפסיכיאטרים שראתה אסולין
מעתה ואילך רק ניסו לתקן אותה, לרפא אותה עם ההצהרה שהיא שבורה, חסרת תקנה. אבל
היא אינה כה מקולקלת. לא זקוקה לשום התערבות רפואית. זו מי שהיא. כשהחרם והדיבורים
בבית הספר נעשו לקשים מידי, היא החלה לחלות. המערכת החיסונים שלה הייתה חלשה מאז
ומתמיד וגם ככה הגן המתחזק היווה בעיה. ביום הראשון בו הותרה לחזור וללמוד, היא
אספה את תיקה והלכה ברגל לבית הקברות המקומי. "אתה היית מבין אותי,
נכון?" שאלה את אחד מעמודי התאורה. "אתה מזדקף אל על ולא מפחד. אני רוצה
להיות כמוך. מוארת." לחשה...
רוצות לקרוא את המשך הסיפור? כנסו לבלוג של nature!
הסיפור מוגזם ואימפולסיבי ואני מודעת
לזה, אבל בכל זאת הייתי חייבת לכתוב. חברה שלי חוותה התנגדות קשה מצד אמה על היותה
לסבית. האירועים שתוארו הוקצנו במקצת וכמובן שהרגליים שלה בסדר ולא מחוברות זו לזו
פעם בחודש. בקיצור, הייתי חייבת:)
nature
כתבת נוער
הורידי את האפליקציה 4girls - עולם של בנות, באנדרואיד ו באייפון
רוצה לשלוח כתבה? לעדכן פרופיל? להירשם לאתר?
כנסי למדריכים בערוץ שלנו ביוטיוב!