השבוע לא יהיה טור רגיל. ידיד שלי נפל לפני כמה ימים ואני פשוט... לא יכולה לכתוב על משהו שמח. אני לא רוצה לכתוב את הפרק הזה עכשיו, פרק שאמור להיות מצחיק ושמח, כשכל מה שאני מרגישה זה כאב על מה שאיבדנו בימים האחרונים, ופחד על כל החברים שעדין נמצאים שם. אפשר להגיד שאני בת מזל, שחייתי 20 שנה במדינה הזאת, וזו הפעם הראשונה שמישהו קרוב אלי מת במלחמה. אבל אני חייבת להודות שאני לא מרגישה ככה. קשה לי לכתוב על התחושות שלי ועל המחשבות שלי באופן ישיר. הכתיבה על חיים של אחרים תמיד עזרה לי בזה, אז החלטתי שאני אכתוב לכן קטע. קטע לא אמיתי שלא מבוסס על ידיד שלי אבל יכול להסביר איך אני מרגישה.
פתאום דפיקה בדלת
השעה תשע בבוקר, ריח של שניצלים מילא את בית משפחת מורדכי. אתי עמדה במטבח עם מזלג בידה והפכה את השניצלים בתנועה מיומנת. היא עושה זאת שנים באותה דרך, מאז שיואב שלה בן 3. הוא אהב את השניצלים שלה יותר מכל אוכל אחר. כמה פעמים ניסתה לתת לו קציצה או עוף ברוטב? אבל יואבי התינוק שלה תמיד היה עקשן ורצה רק שניצלים. גם הפעם, ממש לפני שלקחו לו את הפלאפון על גבול הרצועה לפני 5 ימים, הוא הזכיר את השניצלים 'אמא לוקחים לי את הפלאפון, כשאני חוזר אני רוצה ערמה ענקית של שניצלים!' הוא כתב, והוסיף שורה של סמיילים קורצים ומחייכים. הוא ידע כמה היא אהבה את הסמיילים הקטנים האלה וניסה לשפר לה את מצב הרוח. זאת הייתה הדרך שלו להגיד לה 'אמא אל תדאגי אני עוד מעט חוזר' והיא לא פקפקה בזה לרגע. הוא היה הבן שלה, הבן האמיץ שלה, האור של חייה.
אתי החליטה החלטה, את השניצלים שלה יואב יקבל עוד לפני שיחזור הביתה. בהתחלה היא רצתה לנסוע עד לעזה, למרות שהיא גרה בקריית שמונה, ולהביא לו את השניצלים בעצמה, רק בשביל הסיכוי לראות אותו לשניה. היא קיוותה שלכל הפחות תוכל לתת את השניצלים לאחד המפקדים בחמ"ל כדי שיעבירו את החבילה אליו. יוסי, בעלה, התנגד בתוקף. הוא לא הסכים בשום אופן שתיסע עד לשם במצב כזה.
"הוא נמצא שם עכשיו כדי להגן עליך ואת רוצה לסכן את עצמך בשביל שניצלים?!" הוא אמר בהתרסה.
אתי, שרק המחשבה להדאיג את בנה עוררה בה צמרמורת, הסכימה להתפשר ולחפש מישהו שנקרא למילואים ויורד דרומה. אחרי מספר מצומצם של טלפונים - הרי כולם מכירים מישהו שקיבל צו 8 - גילתה שרוני, הבן של השכנים ממול, נקרא למילואים. הוא ירד דרומה היום בעוד כמה שעות וישמח להעביר את החבילה.
אתי הפכה עוד שניצל והוציאה אחר מהשמן הרותח, מזמזת לעצמה שירים ישנים. כשהיא לא עסוקה במאה אחוז היא מודאגת, והיא הבטיחה ברוחה ליואבי שלה שלא תדאג. אז היא עמדה במטבח ונענעה את הישבן בזמן ששיבשה את השיר 'פתאום קם אדם' באופן משכנע ככל שיכלה. היא לא באמת זכרה את המילים, אבל זה לא הפריע לה, היא תמיד יכלה להמציא כשמילה חמקמקה ברחה מראשה.
"מישהו דופק בדלת" צעק יוסי מחדר השינה.
אתי הסתכלה על השעון בתדהמה, השעה תשע וחצי בבוקר, מי זה יכול להיות?
היא מיהרה לדלת ופתחה אותה. בכניסה עמדו 3 חיילים, קצין, חייל וחיילת. היא טרקה את הדלת לפני שהספיקו להגיד מילה.
"השניצלים, חייבת לסיים את השניצלים" היא מלמלה לעצמה ורצה למטבח.
"מי זה היה?" שאל יוסי כשנכנס למטבח וכרך סביבה את ידיו הגדולות והחמות.
"טכנאי, טעה בדלת" היא מלמלה ונשענה לתוך החיבוק שלו שואפת את הריח המוכר והמעודד שלו.
"עד כמה שנעים לי לעמוד ככה" היא אמרה לאחר שתיקה קצרה, "אני צריכה להמשיך עם השניצלים, לא נשאר הרבה זמן".
"לא אמרתי לך להפסיק" הוא אמר, למרות שלא יכלה לראות אותו היא יכלה לשמוע את החיוך שנפרס על פניו.
"בשביל זה אני צריכה את הידיים שלי" אמרה אתי, וחיוך רועד הופיעה על פניה.
יוסי נשק לצווארה ושיחרר אותה.
"תודה" היא אמרה, ושמה שלושה שניצלים בזה אחר זה בשמן הרותח.
"בבקשה" הוא אמר ולקח שניצל מוכן ביד.
"תעזוב את השניצל ברגע זה, זה בשביל יואב" היא צעקה, כמעט בהיסטריה.
"אבל יש כאן מספיק שניצלים לכל הפלוגה שלו!" מחה יוסי, מסרב לשחרר את השניצל.
"הוא תמיד מתחלק באוכל שלו, אני רוצה שיישאר לו קצת" היא אמרה בקול רועד. היא הכירה את הבן שלה טוב מכולם, הבן הנדיב שלה, הנשמה הטובה.
יוסי החזיר את השניצל למקום והרים ידיים כנכנע "מה שתגידי, אישה".
דפיקה נוספת נשמע בדלת.
"אני אלך לפתוח" אמר יוסי "תמשיכי את עם השניצלים שלך".
"לא" אתי צעקה בבהלה. "תישאר איפה שאתה ותהפוך את השניצלים, אני אלך לפתוח".
היא הניחה את המזלג על השיש, רצה אל הדלת ופתחה אותה בתנופה למרות ידייה הרועדות.
"את אתי, אמא של יואב מורדכי?" שאל הקצין.
"אתם חברים של יואבי?" היא שאלה מתעלמת משאלתו "אני לא יכולה לדבר כרגע. אני מאוד עסוקה. יש עוד המון שניצלים לעשות. אני אמסור לו שחיפשתם אותו כשיחזור" היא ירתה וטרקה בשנית את הדלת.
אתי ניסתה ללכת רגיל, למרות הרגלים שסירבו להתקדם. היא ידעה שבעלה במטבח מחכה לה.
"הכל בסדר?" הוא שאל ברגע שראה אותה.
"כן כן" היא מלמלה ונעמדה שוב ליד הכיריים, לוקחת ממנו את המזלג.
"מי זה היה?" הוא שאל.
"עוד פעם הטכנאי. הוא שאל איפה הבית של משפחת גרשון" היא אמרה מכנית.
את המזלג היא תפסה בשתי ידיים, מנסה להסוות את הרעד שבידייה.
"אתי..."
"מה?" היא צעקה לא מסתכלת אליו.
"מה קרה?" הוא שאל בפנים שהלכו והרצינו.
"כלום לא ק-" דפיקה נוספת בדלת קטעה אותה.
יוסי התחיל ללכת לעבר הדלת, לא מחכה לשמוע את המשך המשפט.
אתי רדפה אחריו ועקפה אותו.
"יוסי, לך למטבח אני אטפל בזה, זה בטח שוב הטכנאי" היא אמרה כשנעמדה כחוצץ בינו לבין הדלת.
"אתי, תני לי לפתוח את הדלת" הוא אמר ברוגע.
"זה רק הטכנאי, תחזור למטבח, תן לי לטפל בזה" היא ניסתה לגייס את כל הנחישות שלה, את כל יכולת השכנוע.
הוא חייב ללכת למטבח. הוא חייב.
"אתי, זוזי" הוא אמר, לא מסיט ממנה לרגע את המבט.
"לא" היא אמרה.
"זוזי עכשיו" הוא צעק.
"שלא תעז לפתוח את הדלת הזאת!" היא צעקה ופרסה את ידייה לצדדים כמגנה על הדלת "שמעת אותי?! שלא תעז".
יוסי הסתכל על אשתו הרועדת שעמדה מולו בידיים פרוסות לצדדים, אותה אישה שתמיד הייתה בשליטה, שתמיד הייתה רגועה.
"אתי, מי שם?" הוא שאל אותה ליבו דופק בעוצמה, כאילו מבין לבד שהרע מכל קרה.
"אף אחד" היא אמרה "אף אחד. עכשיו לך ותהפוך את השניצלים".
הוא הסתכל עליה עוד רגע ואז בתנועה מהירה הזיז אותה הצידה ופתח את הדלת. נשימתו נעצרה כשראה את החיילים בכניסה.
"יוסי מורדכי?" שאל הקצין.
"כן?" ענה יוסי בגמגום. לא יכול לנשום. לא יכול לדבר.
"אפשר להיכנס ולדבר אתכם בפנים?" המשיך הקצין מסתכל עליהם, לא מסגיר דבר בפניו.
"לא, ממש לא!" צעקה אתי כשהיא רועדת ללא שליטה.
אם היא לא תשמע את מה שיש לו להגיד זה לא יהיה אמיתי. אם הוא יפסיק לדבר, מה שהוא רוצה לספר לה יעלם.
"אני חושב שכדאי שנשב ונדבר בפנים" הוא אמר בטון רגוע, פניו מביעות רחמים שניסה להסוות ללא הצלחה.
"בואו, תכנסו" אמר יוסי ברעד הולך וגובר דמעות חרישיות יורדות במורד לחייו.
"שלא תעיז לתת להם להיכנס אלי הביתה! שמעת אותי?" צרחה אתי "אלי הביתה הם לא יכנסו!".
"אתי, מתוקה שלי" הוא אמר וניסה לגעת בה. היא הדפה אותו.
"תעופו מכאן" היא צרחה בהיסטריה מזיזה את הידיים באוויר "אני לא רוצה לשמוע! שמעתם? אני לא רוצה לשמוע. תעופו מכאן ברגע זה או שאני קוראת למשטרה!".
"תני להם לעשות את העבודה שלהם" אמר יוסי, כתפיו רועדות ולחייו רטובות מדמעות.
אתי הסתכלה על בעלה הרועד, אותו גבר חזק שלעולם לא בכה.
"אני מצטערת" היא אמרה אחרי נשימה עמוקה "יש לי שניצלים על הגז שאני עושה בשביל הבן שלי שבעזה. אני לא יכולה לדבר כרגע".
"יש לנו חדשות על יואב" אמר הקצין.
אתי התרחקה מהדלת, כאילו שאם תתרחק ממנה מספיק מהר שום דבר רע לא יקרה.
את הדקות הבאות היא לא זכרה. איך הגיעה לסלון, ומי אמר מה. היא רק זכרה שחשבה על השניצלים שבמחבת. השניצלים של יואב. היא חייבת להוציא את השניצלים.
צעקת היגון של בעלה הקפיצה אותה על רגליה.
"חייבת להוציא את השניצלים מהמחבת, הם בטח נשרפו לגמרי. יואבי לא אוהב אותם שרופים".
"יואבי" אמר יוסי מבעד לבכי התמרורים "יואבי".
"הוא יכעס עלי אם הם ישרפו" אמרה אתי והרגישה סדק קטן נפער בליבה.
"אין יותר יואבי. אין יותר יואבי. אין יותר יואבי אין יותר יואבי. יואבי שלי. יואב הבן היפה שלי. יואבי" היא הסתכלה על בעלה שהתנדנד קדימה ואחורה, מתייפח ומיילל.
איך הוא מדבר? מה זאת אומרת אין יותר יואבי? היא חשבה מזועזעת והרימה את מבטה אל החיילים כדי לבקש מהם לעזור לבעלה. היה לה ברור שהוא עובר התמוטטות עצבים מרוב דאגה. כשמבטה פגש את מבטם של החיליים האדמה רעדה תחת רגליה, הסדק שנוצר בליבה הפך לאלפי סדקים שבקעו יחדיו, ליבה הפך לאלפי רסיסים שלעולם לא יתחברו מחדש.
אין יותר יואבי. אין יותר יואבי. אין יותר יואבי. אין יותר יואבי. אין יותר יואבי. אין יותר יואבי. אין יותר יואבי. אין יותר יואבי. אין יותר יואבי. לעולם לא יהיה יותר יואבי.