אני רוצה לספר לכן על
מישהי שמבחינתי מסמלת את כל מה שכותרת המדור הזה, 'גדולה מהחיים', יכולה לסמל. אני
מדברת על דודה שלי, אחות של אמא שלי.
דודה שלי חיה עם מחלת
ניוון שרירים. המחלה שיש לה לא משתקת חלילה את כל הגוף שלה לחלוטין, אלא רק את
הרגליים. זאת יכולה להישמע אולי כמו חצי נחמה למישהו מהצד, אבל העובדה שעם כל שנה
שעוברת היא מאבדת עוד ועוד את היכולת שלה ללכת, להיות עצמאית ולא תלויה בכיסא
גלגלים, בהחלט לא מנחמת אותה.
המחלה שלה מלווה אותי
מאז אמצע שנות ה-20 שלה, כשאז היא הלכה בדיוק כמו שאני ואתן יכולות ללכת, כולל
לרוץ, לקפוץ ומה שבא לכן. אבל החלק האכזרי במחלה שלה הוא שהיא מתפשטת לאט
ובהחלטיות. זה התחיל מצליעה קלה, עבר לתלות שלה במקל הליכה, ועכשיו היא כבר משתמשת
בחצי מהיום שלה בכיסא גלגלים. בעתיד, אתן בטח מנחשות, היא תהיה מושבתת לחלוטין
מבחינת הליכה.
אז איך זה משפיע
עליה? איך אפשר לחיות בידיעה שעם כל יום שעובר את מאבדת עוד ועוד את היכולת שלך
להשתמש ברגליים שלך? זאת הגדולה שלה. דודה שלי מעולם לא נתנה לזה להפוך אותה
ל-" rel="nofollow"נכה" rel="nofollow". היא מנהלת בית ספר, אחרי שנים שבהם היא הייתה מחנכת נערצת, היא
מעולם לא ביקשה רחמים או יחס מיוחד בגלל הנכות שלה, וכשמכירים אותה יותר מחמש דקות
היא נראית כמו גיבורת היום, ולא כמו מישהי שסובלת מנכות.
מעבר לתפקוד המדהים
שלה שמעורר בי השראה, היא גם אישה מדהימה. היא מחנכת מדהימה, התלמידים שלה מעריצים
אותה וחלקם עדיין שומרים איתה על קשר. שיחה אחת איתה יכולה לסדר לי את כל הבעיות,
ויש לה חוכמת חיים שמדהימה אותי כל פעם מחדש. היא מעבר לדודה או אחות של אמא
בשבילי. היא אמא שניה, היא מחנכת בכל נשמתה, והיא מודל לחיקוי.
אם הייתי יכולה לבחור
את אשת השנה שלי, זאת הייתה היא. יודעות מה? בעצם אשת העשור:-)
אנונימית